נשפכתי לרחוב והדלקתי חבר.
חבר קרוב, כזה שנשרף מכל הלב, שופך את נשמתו לשלי בעונג ובשירה, ומרטיט את ליבי ומוחי יחד, באותו קצב טורף חושים, כאילו היו להקת רוק פסיכודאלית חסרת גבולות, ללא מעצורים.
ברחוב אנשים מכל טוב או רע, מתהלכים עם מטרה מוגדרת מראש, מסתכלים ישר לעולם לא לצדדים, לעולם לא עוצרים, אין בשביל מה. בחוץ השמש צורחת אז רובם עם משקפי שמש אוטמים את האוזניים, העיניים משמשת רק בכדי לתחום את שביל ההליכה בגדרות בלתי נראים אך חזקים יותר מבטון צורב.
ואני עומד.
אחת חולפת על פני כרוח קרירה וחסרת סבלנות, סתם אחת, ואני סתם אחד, שיננו סתם. מבטה נפגש בשלי בעוצמה מיוחדת רק למאית השנייה. יש לך מטרה, מזכיר לה מוחה הקונפורמיסטי, ללכת, ללכת, ללכת, לזרום. למרות הטון חסר הפשרות אשר משמיע מוחה היא מסתובבת לעברי. איזה טעות, עדיף אפילו לקפץ ברחוב בגיל שימחה ורון ללא סיבה, רק לא להסתובב לאחור. אסור לעולם להביט אחורה, זו אינה נוסטלגיה יקירתי, מה את חושבת שאת עושה לעזאזל, צווח עליה מוחה המשתולל. הסתובבות הגיעה לסיומה במהירות הבזק, והיא המשיכה סתם ללכת עם סתם מטרה נעלה.
ואני עומד ומחייך.
זוג זקנים מתקדם לעברי באיטיות מתמוססת, האישה חמוצה הבעל עייף. היא מדברת עלי, מילותיה שקטות אך ארסיות, היא שורפת את דמותי בעיניה כפי שאני שורף את חברי הטוב בנשימה עמוקה. אני רואה כי אינה מחבבת אותי, מבט שנאה אינו דורש מסדר זיהוי. לבעל כלל לא אכפת, אך הוא מסכים איתה כי הגיע לגיל שמרוב וויכוחים צומחות ונושרות לו השערות באוזניים לסירוגין, אז מה אכפת לו להסכים, בשביל דקה של שקט נפשי, של ראש צלול ואישה מרוצה אך חמצמצה. כול זאת משום שאני מעז להפר את חוקי העיר, חוקי הרחוב, החוקים הבלתי כתובים שיש לציית להם בכדי להימנע מנידוי. ברחוב הולכים נער צעיר, ודאי אומרת לו בין עצמה לעצמו, בזמנים שלנו לא היו בכלל רחובות ללכת בהן ועדין הלכנו, אז מה הוא עומד פה הדרעק הזה.
ואני עומד ושותק.
כלב מוביל בנאדם לכיווני. מרחרח סבבי בנחת, מכשכש בזנבו במקצב בלוז מהפנט. בינתיים הוא היחיד אשר מרשה לעצמו להתייחס אלי ישירות, כאל משהו מלבד עצם דומם. אנחנו מפרידים את עצמנו מן החיות בנחרצות ובתשוקה, מקדישים לכך זמן כסף ומחקרים בלתי ניתנים לעירור, אך נדמה לי כי אין הפרדה זו מפריעה לחיות כלל. מה הם עשו רע לעולם ומה אנחנו עוללנו לו, העולם בטוח מתעב בני אדם, אנחנו משתינים לו במטבח ומחרבנים לו על המיטה ועוד טוענים כי אנחנו מצילים לו את הבית. מה אנחנו חושבים לעצמנו שהעולם טיפש. לפני שאני מספיק לשתף זאת עם חברי הקטן, הוא נמשך בחוט בעוצמה, הרחק מהישג עיני ומילותיי, לרחוב מבטחים בו יש אנשים נורמאלים שהולכים. הכלב בניסיון נואש אחרון בכול זאת להחליף איתי מילה או שתיים מנסה להסתובב לעברי, אך מקבל משיחה החלטית מסיימת.
ואני עומד ועצוב.
מצדו השני של הכביש מתקבצים להם כמה ילדים, ילקוטים רבי קומה על גבם, מבטים בי בסקרנות, עומדים גם הם בשל כך. העצבות נמחקת לרגע ואני מחייך לעברם בהנאה סתמית. המסקנה כי ילדים הם כמו כלבים מפמפמת במוחי, מבלי להעליב אף אחד מהצדדים כמובן. אך הם אינם ניגשים כהולכים על ארבע, מוחם הרך כבר עבר אלף ואחת שטיפות ונשיקות, חלקם מוצדקים, חלקם מונעים מהם את ריגוש החיים. הלא נודע שוכן תמיד בכול, אך בשביל לדעת צריך רק אומץ ורצון. במהרה גם הם נעלמים מהנוף, אחד ההורים מפזר את כולם כשוטר רחוב מיומן עם משרוקית צהובה אך בלתי נראית. ההורה מביט בי בזעם עם קורטוב חשדנות, מניף לעברי בעצבנות אלה דמיונית לאזהרה.
ואני עומד ומאוכזב.
חברי כבר קרוב לסיום, אני שואל אותו, "מילים אחרונות?", ולאחר מכן לוקח ממנו לגימה מעורפלת אחרונה. בתוכי אני מרגיש מאושר מהניסוי הקטן שערכתי כעת. ניסוי לא מחקר, בלי נתונים ומעבדה, בלי רשימות ורשמים, אלא מבט תצפיתי קצר ברחוב סתמי, הסתכלות מזווית אחרת על משהו יומיומי, משהו בנאלי אך מלא בתובנות. כנראה שניחוח האושר התגלה בקרב בלוטות ריחם של שומרי החוק, משום שלאחר זמן מה של התמוגגות הופיע צמד שוטרים והפעם לא דמיוניים.
"מה אתה עושה פה?" , שאל אחד מהם ברשמיות של מילוי טפסים.
"סתם עומד", עניתי בשלווה, משועשע מן העובדה כי אני מהווה איום כלשהו על מערך תקינותו של הרחוב.
"מה זה סתם עומד? איפה אתה גר?", שאל השני מהם, ראשו הגדול כמעט והסתיר את השמש והירח יחדיו.
"אני גר בסביבה", עניתי בחיוך, מבחין איך כעסם עולה ככל שחיוכי מתרחב. בכלל לאנשים קשי יום קשה לחייך, אולי שהיום קשה אין ולו טיפת כוח להרחיב לחיים.
"אז תעוף לסביבה שלך מהר", אמר העצבני מבניהם, "לפני שאני עוצר אותך על שוטטות".
ואני הלכתי, מחייך, שותק, עצוב, מאוכזב ומאושר, הכול בערבוביה אחת גדולה. לוקח איתי סתם תובנה אחת מן הניסוי הקטנטן שערכתי ללא מטרה וכוונה תחילה.
כביכול אנחנו חופשיים, בני האדם, יש לנו זכויות רבות, מגוונות, חשובות, בסיסיות, עם סעיפים ותתי סעיפים מסועפים עד לקצה הסעיף, אך איך הצליחו לקחת מאיתנו את הזכות לשוטט ללא סיבה, מטרה או כוונה מוקדמת מבלי שנזעק לשמיים, נפגין בכיכר או לפחות נפיץ איזה פלייר סתמי.
יחד אם התובנה הגיעה גם התשובה.
היום כבר אף אחד לא עוצר, לא מביט לצדדים כאשר הוא לא במעבר חציה. אף אחד לא עומד, לא נושם את החוויה, הוויה שהעיר והסביבה מקרינים באהבה. אף אחד לא מתעכב מרצון, לא מבחין בחברו לרחוב, אף אחד לא סתם.
ואני עומד סתם.
