האם הוא איגור סטרווינסקי או איגור – עוזרו הנאמן של ד"ר פרנק שטיין?
על שאלות אלה ואחרות, כאן אצלנו בזרקור אודות איגור וזמנסקי – ראיון אחר.
1- ראיתי אותך פעם אחת באחת מערבי הראיונות שלי ב"פסגות". פגשתי עדינות, רכות וענווה. מי אתה איגור וזמנסקי.
מי אני? אני מנסה לענות על השאלה הזאת כבר ארבעים שנה. ללא הצלחה יתרה. לפחות השם הפרטי שלי מעלה שתי אסוציאציות ברורות – איגור סטרווינסקי או איגור עוזרו הנאמן של דר' פרנקנשטיין. שתי האסוציאציות האלה דווקא נכונות. בילדותי חלמתי להיות מוסיקאי או במאי קולנוע לפחות, אלא שבסיום לימודיי בבית הספר החלטתי שאני חייב להיות פיזיקאי. נשביתי בקסמם של חלקיקים אלמנטאריים. ככל שאני זוכר את עצמי,
הרומנטיקן חסר התקנה שבי, התנגש בראשי ללא הרף ב"מדען" סקפטי ועצבני. פה ושם כתבתי גם שירים וסיפורים, כי זאת כנראה תכונה מולדת.
בתחילת שנות השמונים מצאתי את עצמי, מכורח המציאות, במכון הטכנולוגי של לנינגרד, עיר הולדתי בפקולטה למטלורגיה. המקום הזה לימד אותי דבר אחד בוודאות – מהנדס מתכות אני לא אהיה. עזבתי את עולם המתכות, ברחתי מהאימפריה הסובייטית המתמוטטת, ומצאתי את עצמי בתל אביב של תחילת שנות התשעים. בדרך החלטתי שאני בכל זאת חייב להיות במאי. למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. זאת הייתה הרפתקה אינפנטילית ונפלאה שלא הניבה פירות מעשיות.
זה הזמן לשלוש נקודות כבדות ... שהן בעצם ראשי התיבות של חיי בעשרים השנים האחרונות.
לפני פחות משנתיים התחלתי לכתוב שירים ברמה שמאפשרת להתייחס אליהם ברצינות. אני מקווה שהם מספרים את סיפורן של שלושת הנקודות האלה.
2- בעיני אתה איש של מילים, עברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית.
לוקח מילה אחת ויוצא עמה למסע השירה – התייחסותך בבקשה.
(אסתזיה, קלוז אפ, rapide eye movement - ומה לא.)
אכן, אני רואה את עצמי כאיש מילים. אתייחס בראיון רק לעברית, כי זאת הנקודה הרלבנטית ביותר. זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון. היא נשמעה לי צעקנית וזרה מדי, ואילו אני סביר להניח, נשמעתי עילג וביישני מדי בנוסף למבטא המצחיק. הדייט הראשון שלנו הלך פייפן.
התאהבתי בה בדרך היצירה, חיזור אחר חיזור, שורה אחר שורה, בניסיונותיי הראשונים
(עלובים ככל שיהיו) - להביע את עצמי בכתב.
לא למדתי עברית בצורה מסודרת אלא "תוך כדי". לכן אני משתמש רק במילים ששמעתי במו אוזניי. אני לא מאמין במילונים. כתיבת שירה בשפה שאיננה שפת אמך מזכירה קצת מדיטציה. אם אתם רוצים להרגיש את זה תנסו לכתוב משהו בשפה זרה, באנגלית למשל. חוויה מעניינת.
3 - תינוק בא לעולם ושמו "שתויות" – מאיזה מעשה אהבה נולד הוא.
הבנתי שאת מתייחסת לשיר "שתויות". אחד האהובים עליי דרך אגב. הוא מבטא את האווירה בה הייתי שרוי בסוף שנות התשעים: תלוש מהמציאות אבל עדיין צעיר ואופטימי. "כל זה שטויות שתויות בטעם ברנדי." את השורה הזאת לקחתי עם עצמי למילניום החדש.
4- על נופים ואנשים – כן, זה עושה לך משהו.
(כנרת, צבעי בירושלים, ביקור בסנט פטרבורג, LA DOLCE VITA.)
אני מאמין שנוף קיים רק בעיני המתבונן. בשיר "כינרת" ניסיתי להסתכל על הנוף דרך עיני המשוררת שאני מאוד מעריך.
אני מתייחס הרבה לים בשירים שלי. אני בן של דייג. גדלתי בעיר נמל צפונית. חוץ מזה ים הוא הנוף היחידי שחדרה וסביבתה יכולים להציע. אני גר במקום צפוף וחסר נוף. זה לא מפסיק להרוג אותי – כל בוקר מחדש.
5- דבר איתי בצלילים – מה עושה לך את זה.
(בלוז, ברינגטון של הלילה – שמות שיריך שלך.)
מילה וצליל – אני לא יודע מה קודם למה. לכל שיר אמיתי יש המנגינה שלו. לפעמים המנגינה הזאת מחרישה, ולפעמים היא מתחבאת בין השורות. בכאוס הקולי של הסביבה האורבאנית אני מנסה לזהות אקורדים הרמוניים. קרשנדו של ציפורים על הבוקר, אדג'יו של כיכר העיר בשעות הסיאסטה הקיצית או טוקטה של גשם בימי החורף. וישנם ימים ולילות שבהם שקט הוא המוזיקה הנכספת ביותר.
6- קצב, ריתמוס זה אתה – איגור וזמנסקי. רקוד איתנו מחול איגורי, הכנס אותנו לריתמוס שלך.
(למבדה, טנגו, פלמנקו, רקדנו צמוד.)
הקדשתי כמה שירים לריקודים שאני אוהב.
אני לא מתייחס לאולם של ריקודים סלוניים אלא לרחבת הריקודים שבה זוגות רגילים רוקדים את סיפורי הזוגיות שלהם – משחקי השליטה של טנגו, שמחת החיים הססגונית של למבדה, התעלומה של פלמנקו, השלווה והביטחון של וואלס.
למען הגילוי הנאות אוסיף שבכל מה שקשור לריקודים – עברתי את התיאוריה, אבל נכשלתי בטסט.
7- ואם כבר במוסיקה וקצב עסקינן, אני נזכרת באחד משיריך היפים הכתובים בסטקטו מילולי: "קפה שחור, סיגריה, מבט." (מתוך "אלגיה קצרה.") בסטקטו הקופצני הזה יצרת סיטואציה שלמה, לך איתו עד הסוף.
לפי הגדרתך המדויקת השיר הזה הוא סטקטו מילולי, אף על פי שכתבתי אותו במקום שהוא התגלמותו של לגטו ארוך ומנומנם – הרכבת התחתית של סנט פטרבורג. הדובר בשיר נפרד מעוד יום אפור בחייו. הוא "מסתפק באש של קרם ברולה", באשליה. הוא לא צועק את כאבו, כי סגנון האלגיה מחייב אותו להיות מלנכולי ואלגנטי. אסור לנו לשכוח שהשיר נכתב בסנט פטרבורג – העיר שבה תושבים "אפילו צועקים בשקט", כפי שכתבתי בשיר אחר.
8 - עונות השנה שלך: כשאני קוראת אותך אני רואה חורף וגשם. מה אתה רואה?
(גשם ניגן בלילה, תמונות מחיי הסתיו, בוקר חורפי, מצב רוח סתוי, מחכה למטר, גשם במדבר, גשם בכרמל.)
נולדתי וגדלתי בעיר שנמצאת בקו הרוחב של אלסקה ובה ברוב ימי השנה – גשם, שלג או מעונן חלקית. בארץ אני חי במלוא מובן המילה מאוקטובר עד יוני. מיוני עד אוקטובר אני שורד. סביר להניח שיש לעובדה זאת השלכות מצערות לגבי הכתיבה שלי. שירי החורף שלי משכנעים יותר כנראה.
9- אהבה, שקרים ואכזבה – חייבים ללכת יחד?
לעניות דעתי כשאהבה שקרים ואכזבה "הולכים" ביחד הם נוטים להפוך לקלישאות של טלנובלה מקסיקנית. בשיר אהבה יש מקום לקשת רחבה של רגשות החל מאושר ואופוריה וכלה בדיכאון אובדני, אבל אין בו מקום לשקר ואכזבה. אני מעולם לא התאכזבתי מאהבותיי לא התחרטתי עליהן ולא התכחשתי להן יהיה סופן אשר יהיה.
אולי אני נשמע עכשיו כמו איזה כומר אבנגליסט קנאי. נסחפתי קצת. שקרים ואכזבה לא הלכו לשום מקום. הם תמיד שם, מחכים מעבר לפינה.
10- בדידות מה לך היא אומרת?
אני לא מנסה לשוות לבדידות הילה רומנטית אפלה בסגנון לורד ביירוני. היא מזמן הפכה לחלק מהשגרה, לסעיף בקורות החיים שלי. היא תחליף לחיים אמיתיים, מחסן חשוך מלא מסכות ישנות ותמונות מצהיבות. היא הופכת אותך לתייר בעיר שלך ולאורח אקראי בביתך.
ויש בדידות מסוג אחר. בדידות של יוצר. המקום הפרטי שלך שבו אתה יכול לארח דמויות ודימוים קרובים ללבך. רחוק ממבטים סקרניים.
11- וכשהלילה בא לעיתים נודדת השינה. לאן ומדוע נודדת החצופה?
לאט אבל בטוח הגעתי לגיל שבו השינה נודדת לעתים מסיבות לא ליריות לגמרי. אבל למדתי להעריך את הנדודים האלה. יש בהם הזדמנות להתבודדות אמיתית עם עצמך. תת המודע שלך מבשל חלומות חדשים, ואתה כבר מריח אותם. זה זמן מצוין לדו שיח עם עצמך, באין רואים, באין מפריע, בחרוזים ...
יש בחוויה הזו משהו מעין סיגוף. ואני לא טיפוס סגפני. הייתי תמיד מוותר על החוויה הזאת. אני מעדיף שינה עמוקה בלילה. אבל אם זה קורה אני לא מפספס את ההזדמנות.
12 - ישראל, מה הארץ הזו עבורך.
באתי לכאן ("מתחת לשמים") בגיל 24. אני לא זכיתי לחוות חוויות בונות ומעצבות כאן בארץ. התעצבתי במקום אחר, קר יותר. אני עוף מוזר. אבל גם המדינה הזאת היא עוף מוזר מכמה וכמה בחינות. אז, אולי, אנחנו מתאימים זה לזו ... "בינתיים אני עוד כאן".
אני לא רוצה לדבר בקלישאות. נדמה לי שהזיקה שלי למדינה הזאות היא, בראש ובראשונה, שפתה. זה כבר מעבר לגיאוגרפיה, מעבר לנסיבות המשעממות של חיי, זה סיפור אהבה.
חמשת השירים האהובים עליי במיוחד
יש כמה שירים שמנסים להנציח חוויות אישיות מאוד יקרות לי –
- כנרת
- בר על חוף הים
- תה חזק
- משחק
- איך את עושה את זה
להלן הפירוט מדוע בחרתי בשירים אלה:
- כנרת
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=42075
ניסיתי להעביר את האווירה הנוגה של סוף אוקטובר על חוף הכינרת. לא הייתי לבד באותו יום. הייתה לי בת לוויה נפלאה במסע הזה. משוררת. רחל ...
לכן השיר הזה הוא השראה צרופה.
- בר על חוף הים
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=42234
השיר מתאר מסע מסוג אחר. ניסיון בריחה מהבדידות של יום תל אביבי חורפי. כמה שיותר רחוק. לפלנד, למשל, אם אין לך מספיק כסף להגיע לאלסקה. למעשה שני שירים שונים כל כך חוברו כאן יחדיו. שני הבתים הראשונים – בלוז חורפי מינורי, ושני הבתים האחרונים – קנטרי אופטימי וקצבי.
- תה חזק
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=45415
שיר פרידה שמתאר את הסיטואציה בדיוק מכאיב. זיכרונות שהפכו לדימוים. המתח הרגשי הכלוא בתוך השיר מאיים להרוס אותו מבפנים.
- שטויות
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=42575
אני כבר התייחסתי אל השיר הזה בראיון. אני מאוד אוהב אותו מסיבות אישיות.
ציור של חלום. קסם הלילה כמו קסם האישה. עוד ניסיון לגעת בקסם הלילי הזה.
