באחת המלחמות\פנינה עתיר
ביום שלישי , בשעה שמונה לאחר ארוחת הערב.
הלכנו יחד ל"צריף המזכירות "
"היום הגדול מגיע"-כך אמרתי לעצמי
"החלטנו להתחתן " "תקבע לנו תאריך" – כך אמרנו לרמי המזכיר
הוא הביט בנו וחייך:: "אתם בטוחים???!"
"כן" ! ענינו בהתלהבות .
הוא פתח את היומן ואמר: "אתם הזוג הראשון לקיץ "
"בואו נקבע את התאריך 16.8 "
ל"חדר" חזרנו נרגשים .
באותו לילה חלמתי על החתונה, על השמלה , האורחים , המשפחה.........
לפתע התעוררנו לקול דפיקות חזקות בדלת :
"דוד , קום , "צו שמונה"
ראיתי מולי את יוסי , המשרת עם דוד ב"חטיבה 80" לבוש מדים והצו בידו .
ליבי נפל בקרבי :"הרי לפני כמה שעות קבענו תאריך לחתונה? מה יהיה? האם זה רק חלום? ....."
ליוויתי אותו לאוטובוס, ונשארתי לבד עם הרגשת מועקה ופחד:
"מה יהיה?" , "האם תפרוץ מלחמה?" "מה יהיה איתי?",
הרגשתי זרה מפוחדת ומודאגת במקום חדש וזר.
"האם להשאר או לחזור לקיבוצי?"
"אם אחזור לקיבוצי, איך יהיה לי מידע עליו ? "
יש רק טלפון אחד בקיבוץ והוא משמש לשעת חירום"
"איך הוא ידע שאני לא בקיבוץ?"
"אם הוא יבוא לביקור לא אפגוש אותו?".............
נשארתי.
לאחר שבוע "המתנה", נסענו לבקר, את המגוייסים ביליתי עם דוד יום מאושר , שבת שלמה בתקווה שעוד מעט הוא ישתחרר.
חלפו עוד שבועיים , ואז הכריזו ברדיו : "המלחמה התחילה"
יום יום חיכיתי לטלפון או למכתב , מחכה בסבלנות למיון הדואר .
:"פנינה, קבלת גלויה."- כך אמרה בשמחה מרגלית.
קפצתי וחטפתי את הגלויה, לשמחתי לא היה גבול .
הגלויה , לא היתה מדוד , כתבה אותה פקידה מ"אגד גדרה".
היא כתבה לי : " החיילים עברו פה , יש לך ד"ש מדוד הכל בסדר איתו" .
היה שם מספר טלפון, למידע, צלצלתי והיא, סיפרה :
"היו הרבה חיילים אי אפשר היה לתת לכולם לצלצל , לכן, שלחתי לך גלויוה כדי שתוכלי לשמוע ממני פרטים, דוד בסדר הוא עבר פה ואמר שהוא מתגעגע אליך ושלא תדאגי , הכל יהיה בסדר".
נרגעתי , הייתי מאושרת, הסתובבתי בקיבוץ וחייכתי לכל עבר.
בשעה 19.30 נכנסתי לחדר- האוכל רגועה שמחה ומאושרת וראשי בעננים
"הוא בסדר, קבלתי גלויה, דברתי עם בחורה שפגשה אותו".- כך מלמלתי לעצמי
ראיתי מבטים ננעצים בי , חשבתי לעצמי "הם בטח מתבוננים בי ורואים את האושר בעיני"
ניגש אלי יואב , ושאל: "מה שלום דוד?"
"בסדר"! .עניתי
"באיזה בית חולים הוא מאושפז?" ,
לרגע לא תפסתי את השאלה , "מה?" הזדעזעת כולי:
"בית חולים???????? " - חרב עלי עולמי,
"מה הוא יודע שאני לא יודעת????"
הוא מיד התחיל להתפתל ולומר, "לא אני לא יודע , שמעתי , אמרו לי "
פחד וחרדה נכנסו לליבי , אף אחד לא יכול היה לומר לי מה מקור הידיעה.
צלצלתי לכל בתי החולים ובשום בית חולים שמו לא הופיע , נכנסתי לחרדה עמוקה , ניסיתי לא לחשוב על הגרוע מכל,אנשים ניסו להרגיע אותי אך לשוא , המשכתי לנסות למצוא את מקור המידע , אך לשוא
למחרת צלצלתי לקצין העיר , אך גם משם לא באה הישועה , נאמר לי כי שמו אינו מופיע בשום רשימה, ומחשבות בלתי רצוניות החלו להציף אותי ,"חתונה?", "בעל?"...........
המלחמה נראתה לי ארוכה כאורך הגלות, חייתי בחרדה אינסופית , שנתי נדדה , מדאגה ,ומפחד חלומות עפפו אותי.
הוא חזר בשלום ,לא האמנתי למראה עיני , מיששתי אותו, בדקתי עם כל דבר במקומו , ורק אחרי שראיתי שהוא בסדר , נרגעתי.
בדיעבד , התברר שמקור הסיפור היה הגלויה.
אחד מחברי הקיבוץ קרא את הגלויה וראה שהיא לא כתובה בכתב ידו של דוד אז הוא אמר לעצמו ולחבריו:
"אם דוד לא כתב את הגלויה , סימן שהוא פצוע"
"אם הוא לא יכול לכתוב סימן שהוא פצוע קשה"............
כך רצה לה השמועה מבוקר חלוקת- הדואר עד ארוחת- הערב .
בתאריך 16.8.1967 , התקימה החתונה כמתוכנן , זאת היתה החתונה הראשונה והיחידה אחרי המלחמה.
השיר ששרו לנו היה:
"דוד מחכה לפנינה איי דוד מחכה לפנינה אייי שיחכה ולא יזוז אייי היא תבוא מאה אחוז איייאייי איי איי" .(על פי המנגינה של נאצר מחכה לרבין)
באתי ומאז לא זזתי מסביבתו. בקיבוץ ומחוצה לו
כל הזכויות שמורות ©
