המקקית של ששון לובשת דמות אנוש, הקיבה שלי מאיימת להתהפך, ובמעלה גרוני מזדחלת טעמה של בחילה. מתאמצת אני מתמקדת בשפתיו של ששון נעות לאט בינות לזקנו המנוקד אפור. הפנים של ששון מוטות אל דף הנייר שהוא אוחז. בכל פעם שהמילים יוצאות מפיו אני מדמה לראות תנועה קלושה, מטושטשת מאד, כענני ערפילים זעירים מתהווים מעט לפני פיו. הראש שלי נע מעט קדימה, עיני מאומצות בנסיון לזהות מהם אותם ערפילים כמעט בלתי נראים תולים מול פיו, תולים וניתכים מטה כריר או קורי עכביש. אני עוקבת אחר תנועתם וכשהם נוגעים ברצפה אני נבהלת, מחזי עולה ונפלטת קריאה חדה, הכסא נרתע לאחור וחורק בקול חד, הראשים של כולם נעים ושבים למקומם, עפעפיו של ששון נעים לכיווני לרגע אחד, הוא ממשיך וקורא מן הדף. מבטי שב במהירות אל הרצפה שם ראיתי במו עיני את המחזה הכמעט דמיוני, את המגע ברצפה המתמלאת ברמשים קטנים, נוחתים על הרצפה ברגליהם הדקיקות גופם האליפסי ומיחושיהם הארוכים ומיד מחילים את מרוצתם אל עבר הקיר, חוצים את הפנל הצר ומשם עולים ומטפסים מעלה אל הקיר, צהבהב כדפי עתון ישן, בדיוק הצבע שהיה פעם צבעם של קירות הסלון בבית חמותי.
"טוב, אמרתי, מניחה את ידי על ירכי ומרימה את ישבני באוויר, אני אלך, כבר מאוחר",
"שבי שבי, אומרת חמותי, לאן את ממהרת, מה יש לך לעשות בבית לבד? עוד מוקדם, שבי!"
בטח הרגישה אפוטרופוסית עלי עכשיו שאישי במילואים. 40 יום אי-שם, מגיע בקושי פעם בשבועיים לסוף שבוע קצר בבית. אני אף פעם לא מצליחה להתרגל, לא למילואים הארוכים ולא לאמא שלו, וכשהיא אומרת לבד אני שואלת את עצמי איך היא מתעלמת מהמלאך הקטן בעגלה אבל שותקת ומתיישבת.
הבונבון הקטן שלי כבר מזמן התעייף ונרדם. פניו המתוקות והוורדרדות ניבטות אלי מתוך העגלה. אני מטיבה את השמיכה שייחם לו ומסתכלת עליו נמסה. תלתל קטן נופל על מצחו ומסתלסל, אישוניו נעים מתחת לעור עפעפיו וזווית פיו הימנית מתרוממת, בטח חולם חלום מתוק, אני מחייכת אל עצמי.
השלפוחית נורא לוחצת ואני מתעוררת, פוקחת את העיניים לכדי פס צר אל תוך עלטה גמורה, מחליטה שאני יכולה בהחלט להתאפק עד הבוקר שהרי אני אלופה בלהתאפק, מתהפכת, מהדקת היטב ירכיים ואז נזכרת איפה אני ואיך בגלל ה"שבי שבי" השלישי של חמותי "הלך הלך" האוטובוס האחרון הביתה. השלפוחית בדרכה שלה מודיעה לי שאם לא אתרומם במהירות ואעשה גיחה זריזה לשירותים שבהם בחיים לא אשב, הרי שנשארו לי שניות ספורות להפרד מעצמי הרצינית ולהפוך לעצמי הבדיחה אחרי שאשאיר על ספת הסלון של חמותי כתם גדול ו'ריחני' כזה שלא ישכחו הרבה הרבה זמן. רק המחשבה על כך מקפיצה אותי למשש אחר השלטר שידעתי שהוא בערך מעל לראשי. אז נעמדתי ומששתי והחדר הוצף באור הצהבהב ואני נורא נבהלתי וכמעט צרחתי ואז קפאתי לרגע אחד והפחד היה נורא.
זה לא רק הפחד, אולי ארכאי, אולי גם אישי מאז ילדותי, זה הגועל והידיעה שאפשר שרק במקומות מאד מסויימים ניתן למצוא את המדגרה הזאת, מדגרה שכרגע, בשעה שלוש לפנות בוקר עמדתי במרכזם של תוצאותיה ולא ידעתי מה לעשות. נורא רציתי לצרוח ושמישהו יבוא להציל אותי ממחזה הזוועה הזה שהותיר אותי חסרת אונים.
זה היה מחזה איום ונורא כזה שרק בסרטים הכי מומצאים מן הדמיון אפשר לראות, הם היו על הקירות, שורות שורות, שיירות שיירות, בכל הגדלים ובכל הגוונים. בדיעבד כנראה שגם הם היו בהלם מהאור שצץ להם משום מקום, לא מתוכנן בעליל. הבייבי המתוק שלי, עליו אני צריכה להגן מפני כל ה'גועל נפש' הזה, מהרתי לבדוק את הבייבי ואת סביבותיו שתודה לאל היו נקיות ואחר כך כשכל כולי חלחלה התחלתי ממששת את עצמי מכף רגל ועד ראש ומיד אחר כך כשהראש שלי מוטה לסירוגין לעבר הקיר והתקרה מהפחד, הרמתי את הגרביים מעל הרצפה, תחבתי אותם לתוך הנעליים וחפנתי אותם בחיקי, בשקט בשקט סובבתי את העגלה לעבר דלת הכניסה ונמלטתי על נפשי.
"עוד מישהו מעוניין להקריא את הסיפור שלו?", שאלה גלי.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
