בס"ד
מבט נזרק למראה, "אם רק הייתי כמו פעם... כל כך רזה ויפה..."
היא עירומה, רק תחתונים וחזייה תלויים על גופה... חזייה מלאה באוויר, בצמר גפן עמוסה.. צלעותיה מביטות בה, אותם היא בקושי רואה.. לא מסתפקת בבליטותם הרבה..."אם רק שכבת העור הזאת לא הייתה..." שמנה שמנה שמנה מוחה מהדהד לה ללא הפסקה.. פסים לבנים על ירחיה בטנה וידיה, פסי הרזון.. אמרה אחותה הגדולה.. אנה קוראים לה... אחות טובה....
היא נרעדת לרגע, כל גופה נחלש מעצם העמידה, סחרחורת תוקפת,היא מתיישבת ברצפה.. רק לא להתעלף שוב, בבקשה.. עוד עילפון אחד והיא כבר תשב עם זונדה בגופה מול פסיכיאטר בבית המשוגעים שליד ביתה...
היא מדליקה את המוזיקה.. מן ריצה מטורפת שמתחילה, הנה היא מרגישה את הכוח ממלא אותה.. את ההרגשה הטהורה..את הריקנות המכאיבה והיפה בבטן, יפה עד אימה... היא ממששת כל חלק בגופה.. כמה יפה הרזון הזה.. כמה הוא טוב לה... היא לא יכולה, הם לא יכולים להחזיר אותה להיות שמנה... אימה קוראת לה לבוא לארוחה.. היא לובשת כמה שכבות שאמא לא תראה בכמה ירדה.. אמא מניחה לה צלחת עם חומוס ושניצל וצ'יפס.. היא כמעט מקיאה.. את זה היא יכלה לאכול פעם, כשהייתה שמנה וקטנה וטיפשה.. רון הדובון קראו לה בכיתה...
אימה יוצאת מהחדר, השניצל מתעופף דרך החלון, את הצ'יפס היא עוטפת בשקית אטומה, והנה לזבל.. 'אכלה' את כל הארוחה.. "תודה אמא! היה נפלא" אמא מרוצה וגם רון די שמחה.. תפוח אחד לכל היום זה לא רע.. היו ימים טובים יותר אבל היו גם ימים שחטאה.. אתמול לדוגמא היא אכלה סלט ואפילו פרוסת לחם שלמה...
היא חוזרת לחדר, אנה ניצבת לידה... "שוב אכלת תפוח רון יקרה? את לא מבינה שלך אסור? שאת לא יכולה? הסתכלי איך את נראית..! הדרך ארוכה... תביטי בידיים שלך, בשפתיים השמנות.. אפילו ברגלייך עוד ניתן לגלות שכבות של שומנים מיותרות... ואת עוד מעזה לאכול? תפוח שלם? שלם??? מילא אם היית אוכלת ארבעה ביסים.. אפילו חתיכה שלמה.. אבל תפוח??? ככה את רוצה להיות רזה? איפה השליטה העצמית? איפה התמיכה בי? באחותך האהובה? אני עוזרת לך כל הדרך ואת אוכלת כמו פרה! יום יבוא ואעזוב אותך.. אמא תהיה שמחה... בבית ספר ישמחו להמשיך לצחוק עליך.. וברחוב לרחם ולהצביע עלייך.. וכולם יביטו בך, כשגופך יראה כמו צונאמי ענק שבא לכסות על כולם... נראה לך שככה תוכלי לצאת לרחוב? לפחות עוד כמה שנים של עבודה... באמת! הסתכלי במראה.." מפשילה אנה את חולצתה של רון.. ורון לבושתה, לא רואה שום עצם, שום פס לבן בגופה.. רק שומנים, שומנים כמו של פעם.. מראה כה נורא.. "אז ככה אני נראית?" שאלה.. אנה לא ענתה..היא נעלמה.. עוד 3 שעות ספורט עד 12 בלילה ושינה מתוקה.. באמצע הלילה אנה חוזרת ומפריעה.. "קומי כבר שמנה..! הגיע הזמן שלך.. קחי, קניתי לך מתנה, 'כדורים משלשלים לאישה הרזה'.. אביא לך כוס מים, הישארי כאן ותהיי ילדה טובה!" בשקט בולעת רון וחוזרת לשנתה.. כעבור רבע שעה כאבים איומים מעוררים אותה משנתה בריצה לשירותים, כל הלילה שם בילתה... ב5 בבוקר חזרה לשנתה.. ולמחרת? שוב לא אכלה... "אני כבר לא ממסוגלת" הזדעקה, "אוכל סלט עם רבע פרוסה..." היא אוכלת ואנה לא מפריעה.. היא חוזרת לחדר המוזיקה מתחילה.. אנה עוצרת הכל, מקל ארטיק בידה.. "חשבת שתתחמקי?" שאלה.. כופפה אותה לשירותים בכוח, בניגוד מוחלט לרצונה... לפיה מוחדר המקל.. מגופה יוצא הסלט שאכלה.. "עוד קצת תקיאי, רונוש קטנה.. את כנראה לא מבינה עד כמה מצבך חמור, את שמנההה!" רון מקיאה וממשיכה... "קחי גם כדור" אנה ממליצה.. יום למחרת כשאנה שוב מגיעה ב3 בלילה להפריע את שנתה, רון כבר לא מוכנה, היא אומרת לה ללכת, מטיחה את הכוס על הרצפה... אנה לא נוטשת, עקשנית בדעתה.. מקימה את רון למראה, משילה ממנה את בגדיה ומראה "תראי,ככה את רוצה להיות? כזאת שמנה??" "כן!!!" רון הזדעקה "הניחי לי אסתדר בלעדייך, תודה!!" "לא אעזוב אותך.. כשאני מתחילה עבודה, אני נכנסת לקבר ביחד איתה.. לבשי את בגדייך וגשי לשירותים, אני מחכה לך כאן ומעוניינת לשמוע את המים יורדים... את קולות הקיא במעלה הגרון בבקשה, התאמצי להוציא מעצמך תוצאה ראויה!"
"אבל" רון מתחילה... "בלי אבל! היום את אכלת 2 מלפפונים ספורט עשית רק 3 שעות ועשרים דקות, יש מה להקיא ואת, התאמצי! עשי כרצוני!!" רון מתכופפת, כרגיל מקיאה.. היא כבר לא תילחם עוד... רון כבר מזמן אבודה...
(כל הזכויות שמורות)
