חזרה ליצירות
שירים

הילה- הייתה בדברים

אדם קדם | (03/06/2006 20:28) | 104 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל

עוד דאייתך מונחת בדעתי
עלה מחט  אחרון
מעץ האורן
נפל  בזמנים 
והעיניים היו  צפופות
מצועפות  מלראות
ליאות אחרונה
ורהב ראוות
 מבטי  להקות מניקרות
צוקים
ומחילות עפר
להראות
מה ידעו הבאים מהמעוננים
 
מי זכר את לאה
וכיצד הזמן
שעה בה
רחמים בבנים

שדעתו נותרה באהבתו
מונחת באחותה
ורבות השנים
היו החולפות
כימים אחדים
שם עפו העופות.
ורגליהן הפוכות
 
עכשיו את יכולה
בדעתך הקטנה
לאסוף את ילדותך
להניח במחשבתם
להגים מנהגים הגיגים

גם דעתי שתניחי
להם לדרכם
המתלאה
הם אינם לאה
ולא נקרא בהם שמה
 
ניתן בהם שמות;
 המתלאים
 
גם אינם יעקב
ששרה בעצם ידו
עם מלאך אלוהים
יעקוב בהם הזמן
 ובנוהים אחריהם

ויבכה על בכיים
גם בכיים על רוחם
לא תועיל
 
את תלכי כמאז 
ותמיד
טהורה וזכה
ברוכה בשדות
לאורה של תורה
האוחזת בנפש ברה
 
 הביטי ברוח
והשנים שניים
אנחנו
בכוח האבן השותקת
הנושאת את הזמנים
וחורקת לאיטה
ביסודות בעידנים
 
הם
נושבים לעטרת ראשך
כנפיי נוצות מלאכים
אור הדברים וכוכבים
ואוהבים
מאירים לאתמולך 
 דרכך כתובה במשעולי
שושנים.
 
והם בשדות רעות
לא יבוא להם
רועה לראות
קוצים
 
קולך ישקוט בסוף הדברים
יונח בחוף האלמוגים המרהיבים
את האגמים המלוחים
ימתיקו  רוחות אלוהים
 
הנושאים לגבהים
ומשפילים נשיאים
 
בגוון הלבן הנשבר
יבואו ויעלו לנפשך שלל
קשת
 הצבעים
 
ושתקת וראית
 מתקו מי אגמים
מלוחים
 
הרוח תבוא בשמלתך
פרחונית מתמיד 
וקורות ארזיי הלבנון
מארצות רחוקות
מאוניות סוחר
נפרקות
נצבעות בצבעים
 
את בונה עכשיו
 מקדשים צבעוניים
 
בדמעות מניחה  
 אגמי מים
צלולים

והעלים מרשרשים
מה עוד נותר שם לבקש
 
שיכחה
 מנכות מליחות רוחם
המגמגמת ביאת
מילים
הגיות בהגאים
עגלים גועים
הניחי, למשתעלים
להברות

ברורות נדבר:
עץ הדעת עם השורשים
עוד מונח על פלגיי מים
ורעד המילים
 עובר בעלים
הם עודם מתאווים לתת  סימנים
נפשך מונחת ערומה
 
באו בה הפרשנים
אורות  נגהות
והנסתר
 
 את היודעת
רבות הרעות
מה היה להם שכך
לא הכילה דעתם
מרהב לשונם
 באה רעתם

שהלכו במחוזות
לועזים לועסים תורות
ומתהדרים בידיעות
מהדהדים מקולות מתים
שהעלו על בדל שפתותיהם
ערוות
 המבושים
וערבות החושים
קפצו בשדות
להגים מגומגמים
 
הייתי ילד כילדותך 
ולא ראיתי
 איש ואישה
מניחים בבציר
צירי לידת הכאבים
את היין
חובץ חומץ
 אל נוכח
אומץ  חוצפות
העוברים והנקראים
המתקבצים
מהדרכים ומציצים
 

עץ החיים  עטור ענפים
גם הדעת
אינה עוד נוגעת בפרות
לכול היותר באסורים

והזמנים מזמנים
מחזורים של הוזים על עץ הדעת
ונחש ותפוחים
 ולא נחה מראשם התולעת
גם היא זכרה אותם
ואינם מתבוששים
כאומרים באים בשערי
ידיעות גן העדן הקדום

שם הלכו איש וילדה
שהיו  לבושים ומתבוששים
שידעו זה לכול היותר
גן קטן
ושדרה
וגנן העירייה מנקש בכל בוקר
את העשב ואין גיחון ולא פישון
ולא חידקל ובפרט אין כאן
צל  דקל
 
 

תגובות

חזרה ליצירות