מיד כשהוציאו אותנו לחצר באותו בוקר, היה ברור מה עומד לקרות. זה פשוט היה הקיר. הם סיידו אותו לבן במהלך הלילה.
הלכתי לפינה הקבועה שלי בקצה המזרחי של החצר. העניין הוא שקיר מסוייד או לא קיר מסוייד, לא יכולת להיות בטוח שזו באמת המשמעות, כלומר שהיום זה יקרה. אולי הם סתם עשו את זה כדי לשחק לנו עם המוח. ואם היית מעסיק את עצמך בניסיונות להבין רק היית משתגע יותר מהר. כמה מהחדשים שעוד לא תפסו את זה התקהלו ליד הגדר, משקיפים על הצריף.
בפינה שלי, אם היית יושב על האדמה עם הפנים לגדר והגב לצריף, ומשעין את הראש אחורה עם צוואר ישר, יכולת לראות מלמטה את ההרים שהשקיפו על המחנה. היה מין קפל קרקע שיכולת להבחין בו, אבל הערוץ שבתוכו היה נסתר מן העין ולא ידעת מה התחבא בין כל הצמחיה שבפנים.
כשישבתי שם ניגש אליי מישהו ושאל בלחש "הם יוציאו אותו?" פוררתי עפר בין האצבעות ועניתי שאני לא יודע, אולי הוא כבר מת בפנים. עברו שלושה ימים מאז שלקחו אותו.
"אבל הקיר." הוא לחש ואני הנהנתי.
אני לא בטוח כמה זמן עבר עד שהחיילים הופיעו בעיקול השביל, אבל כשזה קרה רוב האנשים כבר עמדו ליד הגדר. קמתי מהפינה שלי. היו שם בערך שמונה חיילים והם הלכו במבנה אחיד, בגבהים כמעט זהים, במדים השחורים שלהם. מלפנים הלך אחד הקצינים והכתיב את הקצב: אחיד, מונוטוני, מושלם, מפלצתי לגמרי, אחר כך אולי תעשה כל דבר בחיים שלך לפי הקצב הזה.
הם הגיעו לצריף ועצרו שם, ואז הדלת נפתחה ושני חיילים אחרים גררו את הנידון החוצה. עכשיו כבר הכול היה גלוי וברור.
מישהו שאל איך הוא נראה ואף אחד לא ענה, אני לא ידעתי בדיוק כי לא יכולתי לראות את הפנים שלו מהמרחק הזה, את המשקפיים לקחו לי מיד כשהגעתי לפה; אבל לפחות הוא לא היה עיסה מוחלטת והוא הלך בכוחות עצמו. הם טרחו והלבישו אותו בחולצה לבנה חדשה, בלי שום כתמי דם. הוא הלך מתנדנד ומדי פעם אחד החיילים שמצדדיו תפס אותו בזרוע בשביל ליישר אותו. כשהם הגיעו לקיר הם העמידו אותו כנגדו והקיר היה לבן, מסוייד טהור לגמרי מבלי שום כתם על הלובן המושלם שלו. אפילו השמיים היו לבנים.
לפני כמה חודשים, כשירו במישהו אחר על הקיר, הוא לא הצליח לעמוד ובכל פעם שהיה קורס חייל אחד היה מתקרב, תופס אותו ומעמיד אותו שוב כנגד הקיר וחוזר למבנה, והם היו עומדים ומסתכלים עד שהיה קורס שוב ואז חייל אחר היה מעמיד אותו, וחוזר חלילה, עד שהוא הצליח להחזיק את עצמו בעמידה. קיוויתי שזה לא יחזור על עצמו, לעולם, בשום מקום. אבל הפעם הנידון נשאר זקוף ויציב ואחרי שהקצין השתכנע הם התרחקו ותפסו את המקומות של כיתת היורים.
הקצין הרים את היד והתחיל לדקלם אחד מהקשקושים הרשמיים שלהם.
אישה אחת בחצר התעלפה אבל כולם היו מרוכזים בפניו של האיש שליד הקיר. בלחשושים היו אלה שרצו לדעת אם הוא דיבר או לא, אבל השאלות האמיתיות היו אלו שאף אחד לא ביטא. האם הוא יישבר עכשיו? יתחנן, יזחל על האדמה? אולי ינסה הסתערות נואשת, או יפרוץ בריצה לכיוון השער? האם הוא ינטוש את הקיר? האם הוא עדיין נאחז בסתר בתקווה שבדקה התשעים השערים ייפרצו וטנקים ידידותיים יפרצו פנימה, או שתהיה הפצצה או ליקוי חמה, אולי אחד הצלפים שלנו מתחבא למעלה בקפל הקרקע ההוא עם כוונת טלסקופית, ואיכשהו ידו של הקצין לא תחתוך כלפי מטה ואולי, אולי, הקיר יישאר לבן.
זקן אחד עם פס לבן על האצבע איפה שפעם שכנה טבעת נישואין טיפל באישה שהתעלפה, כאילו מה שקורה מסביבו לא קורה. דבר אחד ששמו לב אליו היה עיניו של של זה ליד הקיר שנראו קטנות יותר ממה שהיו כשהוא היה אדם, אולי בגלל השהייה בצריף החשוך. אני לא יכולתי לשים לב לזה בלי המשקפיים שלי. עד שבא השלב שבו הם כיסו לו את העיניים ואי אפשר היה יותר לדעת כלום.
רק אחרי, הרבה אחרי שהקצין הוריד את היד, שאלתי את עצמי האם גם כיסוי העיניים הזה היה לבן. כמובן שאחרי זה בוצע כבר אי אפשר היה לדעת מה היה הצבע המקורי. אבל אם הוא לא היה לבן זה עשוי להיות פגם בשיטה שלהם, וזה משהו שיש לו משמעות, למרות שזה בדיוק אחד מהדברים האלה שאסור לחשוב עליהם.
