הגברת עם הכלות/ כתבה מזי אבוחצירה
"אוהו איזה קור" אני מנגבת את גופי "בררר" קרם לחות לגוף, קרם לחות לפנים, "אוך עוד קמט קטן על יד הגבה" הקמט הבעה הוא זה המקשט את מצחי בגאון עמוק? או שמא סתם אני מזדקנת?. השעון מצלצל כבר שמונה סיימתי את רוב עבודות הבית והכנסתי עוד כבסים למכונה. אני חייבת לרוץ לעבודה הבוקר אני לבד .
עבים שחורים כיסו את השמיים והשמש שניסתה ללא הצלחה לחמם מעט את היום ונעלמה בהכנעה. החלון הגדול והשקוף חשף גן ירוק ומקסים עטוף בשלל פרחים החובקים כר דשה ענק. מספיק היה להרים מעט את הראש מערמת המכתבים שהמתינה לטיפולי, להריח ולצלול לתוך ההרמוניה הירוקה ולעוף מעלה אל הדקלים שהזדקרו בגאון לצד דגל המדינה שהתנפנף בגאווה בראש התורן כדי להתרגש מגודל הבריאה. פה ושם עמדו סטודנטים ושוחחו ביניהם כשגשם חזק החל מצליף בם ללא רחם והם נסו אל תוך המכללה.
קמתי מכיסאי ובהיתי במחזה משתאה, המים נערמו וכיסו את כל הגן היפה שבע מדרגות כוסו במים איש לא יכול לעבור את השלולית הגדולה.
בלומה פקחה את עינה וחשה כי מיטתה זזה.
"עכשיו הם לוקחים אותנו עם המיטות?" לרגע חוותה שוב את זוועות השואה, "לא לא אותי אני מעולם לא ויתרתי עברתי את כל השואה וניצלתי", היא הניפה את ידיה באוויר בתנועות של לא והתנגדות התרוממה ומיד הבינה, המים ברצפת ביתה עלו כבר כחמישים סנטימטר גובה.
"איך אצא מפה, לא אני לא מוכנה למות ככה, זה לא יתכן", בלומה חיככה בדעתה.
"נו אין ברירה ההליכון שהשאירה המטפלת על יד מיטתי ניסחף וקשה לי ללכת," אחזתי בקיר ולחשתי, "זוזו רגלים זוזו," 'לחיות בציון לחיות' התנגן השיר ששיננה במשך כל זמן השואה בראשה "הבטחתי לאמא לחיות" שוב שיננה ונזכרה "או צריך להיוולד לי נין," "אני חייבת לחיות". היא נאבקה במים והצליחה לפתוח את הדלת. אוחזת בגדרות הבתים והמים מגיעים עד לחזה היא אינה מצליחה לעלות במעלה הרחוב אולם יצר ההישרדות לוחש לה:
"גבוהה לבית הגבוהה" זה ששוכן מעבר לפינת הרחוב. גדר ועוד גדר נאבקת על חייה כמו בשואה "אני אנצל," לוחשת לעצמה, "עברתי את השואה אעבור גם את המבול," מעודדת שוב את עצמה.
"הצילו," עוד מטר והינה היא נאחזת בשער של הבית הגבוה.
"הצילו! הצילו!" קולה נחלש אפסו כוחותיה קר ורטוב והמים סוחבים אותה ומנסים לנתק אותה מהשער. היא דופקת שוב על השער, בוכה וזועקת ניטלת בשארית כוחותיה על ידית השער. מחזיקה את הידית בידה הצנומה וחרושת הקמטים והרועדת כאילו כל חייה חולפים כסרט מול עיניה והיא נושאת תפילה רק עוד פעם אחת ה' בבקשה תציל אותי רק עוד פעם אחת. היא רואה את הקצין מביט אל תוך עיניה ושואל:
"בת כמה את?" שמונה עשרה השיבה למרות שהייתה בת ארבע עשרה בלבד אבל בליבה קיוותה כי תמצא חן בעיניו ואולי ייקח אותה תחת חסותו, היא ניצלה בעיקר בגלל גופה המשגע.
"הצילו!" נישמע קול חלש ומתחנן, דודו שסיים משמרת של לילה סוער במיוחד בתל-אביב ראה עוד בעני רוחו את הבחורה היפה שהוציא מיתוך מכונית מעוכה "הי כבאי תעזור לי פה עם האינפוזיה אני צריך להיכנס ללב ולנסות להציל אותה" לבו התכווץ היא הייתה בגיל ביתו הבכורה ועננה של דאגה העיבה על ליבו משלא עלתה המשימה בידי הרופא.
"אנסה לחטוף תנומה לפני שיחזרו הילדים ואשתי מלימודים ועבודה. מזג האוויר סוער ויתכן שיקראו לי למשמרת נוספת". חשב והתהפך על צידו השני, מגרש מחשבות רעות ומסה לישון.
"הצילו," שוב נישמע קול מתחנן והפעם גם רעש מכיוון השער. חושיו מעולם לא בגדו בו במשך השנים שעבד בהצלת נפשות וניסיונו לימד אותו לא לבטל והאחרון הקפיץ אותו מהמיטה. הוא זינק החוצה לבוש בתחתוני בוקסר, ירד בדילוגים במדרגות מהקומה השנייה פתח את הדלת וזרם המים ניכנס לתוך הבית.
"הצילו," נישמע שוב קול רועד וחלוש הוא ירד אל החצר רץ אל השער פתח אותו ואסף אל זרועותיו אישה זקנה רזה ומעולפת פניה חיוורים ורק ועינה הכחולות רמזו על יופייה הרב שנעלם.
דודו העלה את הזקנה לחדר האמבטיה רחץ אותה בעדינות במים חמים יבש אותה במגבות רכות ומבושמות פתח את הארון והלביש אותה בבגדים חמים הכניס אותה למיטה חמה מזג לה מרק מבהיל והאכיל אותה.
"הלו, דודו ? תשמע האוטו שלי הלך, הוא טבע היום בשיטפון על יד העבודה,"
"את בסדר? הילדים בסדר?,"
"כן ברוך השם".
כל אותו השבוע היינו מתקנים ומנקים את נזקי השיטפון.
"בואכם לשלום מלאכי השלום..." כהרגלי אני מסיימת את עיסוקי האחרונים ביום שישי ומזמזמת נעימות שבת להזכיר לבני הבית להתכונן לקראת כניסת השבת "מלאכי אל עליון.."
"זמן כניסת השבת והדלקת נרות הוא בעוד כעשרים דקות!, דודו! יש מישהו בשער, אני יוצאת לפתוח".
"שלום בואי תיכנסי".
בפתח השער ניצבת אישה כבת מעל לתשעים גבה כפוף והיא לבושה היטב בבדים משובחים. זוג עגילי פנינה לאוזניה ומחרוזת תואמת, כובע רחב שוליים ורוד לראשה והוא מתאים לסוודר בדוגמא צרפתית, חולצה מכופתרת ומכנסיים לבנים ומגוהצים עד שרואים את קו הגיהוץ הקפדן. ציפורניה משוחות בלק ורוד תואם והיא נשענת על הליכון ובידה צרור של כלות צחורות מעוטרות בעלים ירוקים דמויי לב.
"שלום, אני בלומה, עברתי את השואה וניצלתי מאלף מיטות. השבוע ניצלתי שוב בידי מושיעי דודו בעלך. באתי לומר תודה וגם ש... שקשרתי נפשי במשפחתך. אני שוהה עכשיו אצל בני עד שביתי ישופץ מהשיטפון, אבל אני אחזור".
קיבלתי מידיה את זר הכלות היפיפה והנצחי. נשקתי לה על לחייה הלבנה כפרח הכלה הצחור. רשמתי את מספר הטלפון שלי על פתק ונתתי אותו בידה.
"גברת בלומה את לא לבד, אנחנו פה איתך, אני נוהגת להשאיר אור במשך הלילה, את יכולה לראות מחלונך. תתקשרי בכול שעה ואני מיד אהיה אצלך".
"אני... כשהייתי אצלך, הרגשתי את החום שיוצא מהבית שלך. אני מרגישה את החום שיוצא מהלב שלכם. יש לי תחושה שלך אני יכולה לספר".
"את רוצה לספר לי ?" שאלתי בתימהון.
"כן ה' כיוון אותי אליכם ואני רוצה לספר לכם את סיפורי כניצולת שואה".
"אני חוטאת בכתיבה" אני ממהרת להתריע "את רוצה לספר לי ושאני אכתוב את סיפורך ?"
"כן אני מאוד אשמח את באמת תבואי אלי?"
"כמובן גברת בלומה, אני אבוא אני גם אוהבת מאוד את פרחי הכלות שאת מגדלת בגינה, תודה רבה על הפרחים."
תבואי אני אתן לך פקעות של פרחי כלות לגינתך, וכבר נולד לי הנין.
© כל הזכויות שמורות למחבר
