ואז ראיתי אותה. דמות שכל קשר בינה לבין הנוף העירוני, מקרי בהחלט. כל עוד ראשה היה מופנה מטה, יכולתי לקלוט את מראה גופה ובגדיה הריחניים. ריח של עוצמה נדף מהם. כמעט משכרת. חצאית קשורה עיטרה את חמוקיה הנשיים, מקצוות החצאית התנדנדו בחיבור עדין מטבעות דמויי-כסף, קטנטנים. קצה סמל פגאני ענוד על שרשרת ארוכה, נגע קלות בבטנה החשופה. עורה היה חלק ומשיי כבר במראהו, היא אחזה בידיה המעוטרות צמידים רבים, חפיסת קלפים בצבע כחול-אינדיגו. ולפני שהתקרבתי אליה, היא כמו חזתה בחושיה את בואי, וישרה אלי את מבטה. פנים מוכרים עד כאב נגלו אלי, היא הייתה העתק מדויק של אהובתי הישנה. עורה היה כהה יותר, וחזותה הנשית יותר בוגרת. אבל תווי פניה, היו כשל מושא תשוקתי. אף מעוצב, כמו של פסל יווני. עיניים מאוזנות בצורה מושלמת, מתלכסנות עם סופן, ובמרכזן רחבות ובעלות עוצמה בלתי נדלית. עינייה של הדמות האתנית ההזויה שנגלתה לעיני, היו מעוטרות באיפור שחור כבד, מה שחיזק את עוצמתה הנשית ששידרה זרמים אנרגטיים לעבר כל מי שהתקרב אליה. הרגשתי את פי מתייבש מנוזלים, וגוש בגרוני מנע ממני לבלוע רוק. היא ידעה זאת, ונגעה קלות במרכז אנרגטי על צווארי. הרגשתי את הנוזלים ממלאים מחדש את המערכת. חייכתי אליה, חיוך של שיכור חסר כל הגיון. היא סימנה לי לעקוב אחריה באצבעה,ובידה האחרת המשיכה לאחוז את חפיסת קלפיה, היא משכה אותי בחוט דמיוני וקשיח, אחריה.
"דניאל". היא אמרה בקול ששומר בתוכו את סודות הקיום, זה היה ברור מאליו שתדע את שמי. "נער אבוד, יש לך מושג מי אני?" הנדתי בראשי לשלילה, והרגשתי חרב דוקרת בבטני כשביטאה את צמד המילים "נער אבוד". ידעתי שהיא לא מתכוונת לגלות לי מי היא. היא התירה את המטפחת שעיטרה את ראשה, ופרסה אותה על האדמה הפוריה אליה הובילה אותנו. התיישבתי על יד המטפחת. גם היא התיישבה. היא פיזרה במהירות לא אנושית את הקלפים שאחזה. ופצתה את פיה "מה אתה רואה בקלף הזה?" נרתעתי ממראה הקלף, "אני רואה אדם מטה את ראשו למטה, ומסביבו חגים במעגל יצורים עם כנפיים, נדמה לי שהוא נמצא באוויר, אבל הרקע נראה יותר כמו מקווה מים מאשר שמיים".
היא הרכינה את ראשה על מנת להסתכל בקלף, והחלה ללחוש, קצת לי, קצת לעצמה, מלמולים שלא הצלחתי להבין. לאט לאט היא הגבירה את קולה, והרגשתי רוח מתקרבת וחגה מסביבי בקצב לחישותיה של הדמות. הרגשתי לחץ ומצד שני התרוממות רוח שבאופן לא הגיוני, נבעה דווקא מהלחץ. בשלב מסוים יכולתי לשמוע את דבריה, שהתנגנו במזמור קצבי ואמוציונלי,
"והרגע הוא שיכריע את כף החיים
עיניה הם שיהוו לך משמעות או יחרבו בכשפים
בחירותיך הם שיחדירו מחטים
לה כוחות האדמה, לך כוחות המים
ורק אם הפחד לא ישתלט
תהיו פוריים
עץ הדעת טוב או רע
אם תדע לחנוק את עצת הנחש
ואהבת אמת יכולה להתאדות
השדונים יקיפוכם
אתה בנשמתה
והיא לך הישג ומטרה
תפנה לכאן או לכאן,
הרגע הוא שיכריע את כף החיים
בכל מקרה, עץ הדעת טוב או רע,
ביניכם אין נכון או לא
יש רגשות ששקרים לא מכסים
תשארו כלואים".
הלחץ שגרם לי להנאה, התגבר והחל להעביר רעד מפחיד בכל גופי, הרגשתי את עצמי נחנק, דמעות נקוו בעיניי, רציתי לצרוח אך גרוני התייבש כמו בתחילת הפגישה. בשלב מסוים החלתי לחוש בקרקע מוצקה מתחת לגופי, גופי הסתדר בשכיבה, השתעלתי, השתנקתי, וכשפקחתי את עיני מצאתי את עצמי שרוע על מיטתי.
"דניאל! קום כבר! אתה תאחר לעבודה!", שערה החלק של בת זוגתי לחיים דגדג את פניי. ביקשתי בקול חלוש שתביא לי מים. היא נבהלה ממראי החיוור."מה זה דניאל? אתה נראה כאילו שאבו ממך את החיים!" היא הגישה לי את הבקבוק שהונח על השידה שליד המיטה, ולאחר שלגמתי וחזר לי קולי, כעסתי עליה "את מוכנה להפסיק להגזים? בסך הכל חלום מלחיץ!" היא הנידה בכתפייה, כמכריזה- לא אכפת לי בדיוק. "בסדר, נו קום כבר! אתה תאחר לעבודה". קמתי ובהליכה מטושטשת ביצעתי את סידורי הבוקר.
יצאתי מהבית, ולפתע, ראיתי את טינקי (הכינוי של אהובתי הישנה) מתהלכת על המדרכה המקבילה, לעבר תחנת האוטובוס. הלב שלי הלם בחוזקה, לא יכולתי לעכל את הקשר המפחיד בין הפגישה איתה לבין החלום. היא כמו חזתה בחושיה את בואי, וישרה אלי את מבטה. כמעט בכיתי מרוב לחץ. טינקי ניראתה כאילו עיטרה אתמול את עיניה באיפור שחור, ולא נקתה אותו לגמרי לפני ששכבה לישון. היא לבשה טי-שירט לבנה בהירה, ומכנסיים רחבים בצבע חאקי.כזאת היא טינקי,מחר עוד יכולה ללבוש שמלה קצרה ונשית. משתנה מבחוץ, מקובעת מבפנים. התקרבתי אל המדרכה עליה עמדה, והיא נופפה לי בידה לשלום. "היי! מה את עושה פה?" היא חייכה בחיוך ערמומי במקצת,או שאני רק מדמיין? חשבתי שבהחלט הגיע הזמן לטיפול פסיכולוגי, "האוטו שלי לא התניע היום אז אני חייבת לסוע באוטובוס". נו, אני והפרנויה שלי, כמה תסריטים כבר הספקתי להמציא בראש. "טוב אני חייב לרוץ אני..." היא השלימה את דברי "מאחר?" אה, יובש בגורן, הלב מתלהם, מישהו מוכן להסביר לי מה מתרחש כאן? "מה? איך את...איך את יודעת?" היא צחקקה, למשמע קולי המצטמק "פיטר (הכינוי שלי)ילדון נצחי שכמותך, אתה תמיד מאחר!". ברור, רק חבל שאין לי מספיק כסף כרגע בשביל לממן טיפול פסיכולוגי. "כן, טוב את מכירה אותי יותר מידי. אז שיהיה לך יום טוב טינקי!" רציתי לברוח מהסיטואציה המפחידה והמביכה הזו כמה שיותר מהר. היא התקרבה ונשקה ללחיי "שיהיה גם לך יום טוב פיטר. אני משוכנעת שהוא יהיה כזה, משהו גרם לי לקרוא גם את התחזית של המזל שלך היום,היו כתובים דברים נחמדים". גלגלתי עיניים, "טינקי את יודעת כמה אני לא מאמין בשטויות האלה" היא חייכה בחיוך ילדותי ומתוק שהתגעגעתי אליו "כן, בסדר, גם אני לא מאמינה בהורסקופים וכאלה, זה סתם בשביל הכיף".
