החלטתי לכתוב הסבר לשיר האחרון שכתבתי ובין השורות גם לדבר על כמה דברים, האמת שכתבתי את זה בתגובות לשיר אבל חשבתי שעדיף להעביר את ההסבר למאמר נפרד, מקווה שזה מקובל על מנהלי האתר.
פעם היה לי קטע כזה שכשהייתי מדבר עם מישהו הייתי מתחיל לחקור כמה הוא באמת מבין מה שאני אומר ותמיד כשירדתי מספיק לעומק הדברים ראיתי שלמעשה לא הובנתי.
היה לי לא קל עם זה, בעצם להבין שאני חי ביקום שלי, וכל אחד ביקום אחר, (כמו שכותב אלדוס האקסלי בקטע שתירגמתי ופרסמתי כאן ב"מאמרים") בכל אופן, השיר הזה, שהוא בסך הכל לא שיר סבוך, שיר על דרך הפשט, עדיין ראיתי שהרבה דברים לא הובנו, קודם השיר:
מוות
מוות
סוף
פרידה לעולמי עד
אהבה
נקטעה
באדישות מופלאה
הלב כבר לא מדמם
התקרשות הכאב
שנים על שנים
שרידי מלח יבש
שיירים של דמעות שאינן עוד
אבל הכאב
אהבה
הפרדה
בשנייה
ולב האדם
לא יוכל להבין לעולם
***
בהתחלה גלי כנראה חשבה שהכוונה היא שהמשורר מדבר על המוות של עצמו, ומזה השתמע שהאהבה המוצגת היא לחיים עצמם, וכל השיר אמנם מקבל משמעות חלופית, קיומית, אבל מאבד את כל העומק הרגשי שלו, האנושי שלו.
כשאני כותב שיר של רגש אני לפעמים רואה בדמיוני את הרגשות בתמונות, לפעמים כמו סרט ממש, לדוגמא,
אהבה
נקטעה
באדישות מופלאה
דמיינתי את מושא האהבה כאשה בשמלה ושיער ארוך משוספת בחרב בסרט כמו סרטי אנימציה יפנים, הכל שקט, בשניה אחת החרב ננעצה בלב, הסוף הגיע, היא נופלת אל הקרקע ומתה, העולם, הטבע, נותן לזה לקרות, באדישות מופלאה, והכאב נשאר עמנו לנצח. האדם נשאר המום ולטבע זה כאילו כלל לא משנה, (יצחק רייויט טען שהביטוי "אדישות מופלאה" כלל אינו מתאים לרוח השיר, זאת כיוון שכנראה חשב שהאדישות שייכת לאדם שקרובו נפטר ואכן, אם כך, אדישות לא מתאימה לכאב הנורא...)
כך גם בבית המקביל:
אהבה
הפרדה
בשנייה
בבית:
הלב כבר לא מדמם
התקרשות הכאב
שנים על שנים
שרידי מלח יבש
שיירים של דמעות שאינן עוד
חשבתי על הילד (שיצא לי לשמוע את הסיפור שלו אתמול) שאיבד את אחיו הגדול, כשהיה רק בן 14 וחצי (האח) שהיה חולה בסרטן, בהתחלה הוא לא הפסיק לבכות מספר חודשים, "הלב המדמם" הוא הלב הדואב של האדם שהאהוב מת לו, אבל עברו השנים, הלב כבר לא מדמם אבל הכאב כמו דם שהתקרש ונשאר, נתקע, הפך למשהו מוצק, בר קיימא, גם הדמעות יבשו, השאירו רק את חותם המלח.
אבל הכאב
זו שורה חשובה, לא לשווא הפרדתי אותה, הכאב לא מרפה, נשאר. הרבה פעמים הורים לילדים שמתו או אחים או בני זוג, מחזיקים את הכאב כזיכרון הכי קרוב לאהוב שמת, יותר מכך, הם לא מרשים לעצמם לשחרר את הכאב כי הכאב כבר מזוהה כל כך עם הזיכרון של האדם שמת ואז יש את תחושת ההאשמה העצמית: "אם אשחרר את הכאב משמע שאני גם מרפה מהזיכרון, מרפה מהאדם שמת"...
הקיצוניות הזו, שפתאום יש אדם ופתאום הוא לא קיים עוד, ההיעלמות הלא מובנת הזו, לאן נעלם האהוב? לאן נעלם האח הגדול? לאן נעלם הבן? פשוט משהו לא מובן, אולי אצל מבוגר, השכל יכול להמציא איזה הסבר מלומד, אבל הלב לא מבין, ורק נשאר כואב:
ולב האדם
לא יוכל להבין לעולם.
אני לא יודע אם זה טוב שאני מסביר כך, אבל בשיר הזה החלטתי לעשות כן, וזה באמת שיר ללא רמיזות, שיר ללא דרש, ללא עומק נסתר, רק נסיון לבטא רגש כמילים, אני לא רוצה לחשוב כמה מעט מובן משירים שכן מכילים רמזים וסודות, והרצון הוא שיבינו, כי אדם כותב שיר (ומפרסמו!) כדי להעביר רגש, וכדי שמישהו יקבל את הרגש הזה, שהרגש מלב אחד יצליח להניע (באנגלית רגש ותנועה הן מילים כמעט זהות) משהו בלבו של מישהו אחר, זה כמו יחסי מין של רגשות, ואם הצד השני לא מבין, זה כמו לאהוב ולא להיות נאהב בחזרה... או משהו כזה, יש בזה משהו מאוד futile , מאוד עקר, מאוד בודד...
שוב, תודה לכל מי שהגיב.
