חושך.
חושך מוחלט במובן הרוחני של המילה, אני לא מרגיש דבר, אין לי גוף, אין לי תחושה, אין לי הרגשה של קיום ממשי, מרגיש כמו נוצה סתמית אשר לבושה בלבן חגגי ומובלת בחוסר אונים על ידי אימא טבע, נוצה שכלל אינה מודעת לכך שהיא נוצה. גם לנוצה יש נשמה? מה קרה לי? איפה אני? מה קורה פה לעזאזל?
הדבר האחרון שאני זוכר הוא תחושת הפחד הפתאומית. אין לי זיכרון ויזואלי למה שקרה לפני שהופיעה התחושה הזו, אבל אני זוכר שפחדתי כפי שלא פחדתי מעולם. פחדתי כול כך שההרגשה הייתה מעבר לפחד, מעבר למילים, מעבר להבנה אנושית. פחדתי כול כך שהפסקתי לנשום, או שבעצם פחדתי בגלל שהפסקתי לנשום, לא יודע מה קדם למה. רגע, הפסקתי לנשום משמע אני מת. אני מת? אין איזה שלט "ברוכים הבאים למוות" או הודעת טקסט "צאתכם לשלום מהחיים". איך אתה יודע שהפסקת לחיות ועברת למחלקת מתים, אין שירות לקוחות, אין איזה מלאך מוות נחמד שמודיע בקול לקוני שהצטרפתי לשירותיו הגלובאליים ללא רצון. המוות הוא ממש לא ידידותי למשתמש, לפחות שישמו איזה תיבה לתלונות ולהצעות ייעול, אני משתגע שמישהו יגיד לי מה קורה איתי.
אני בבית קברות.
איך הגעתי לכאן – לא יודע, כמה זמן עבר מאז התחושה או ההכרה האחרונה שלי – אין לי מושג. האם נכון בכלל להשתמש במושג הכרה כשאתה מת – סביר להניח. רגע אחד הייתי בחלל כלשהו ורגע שני אני פה בבית קברות.
אימא
אני רואה את אימא שלי. היא לבושה שחור כול כך עצוב עד שיורדות לי דמעות של כאב מנשמתי. כאב כה חזק שגם המתים מרגישים אותו בעוצמה. היא בוכה בקול שובר עצמות, שובר בנים, אין דבר קשה יותר מלראות את אימא שלך, השער שלך לחיים, מזילה דמעה, אין עצב רב יותר, אין מעמסה קשה יותר. אבי מחבק אותה בעוצמה, גופו קשוח פניו מתאמצות לשמור את הדמעות כלאות בפנים. תמיד חשבתי שהוא חזק ואיתן כחומה בצורה, אבל כעת אפילו שאינו בוכה אני רואה כמה שביר הוא, כמה שבירים אנחנו. בא לי לבלוע אותה בחיבוק ילדותי, לחייך לעברה כדי שתחייך מבעד לדמעות כמו קשת מופלאה ביום קודר. מעולם לא ראיתי אותה כך, כואבת לי הנשמה, אני מניח שזו הנשמה כי כואב לי ואין לי גוף להאשים אותו בכאב האין סופי הזה. אני לא מאמין שאפשר לסבול כך גם כשאתה מת, לא אמורים להפסיק להרגיש את הסבל במוות? המוות לא אמור להיות שקט ורגוע כים סלחני? אם כך למה אני מרגיש כמו סערת רוחות טורפת? למה אני סובל גם עכשיו ריבונו של עולם? להרוג אותי לא מספיק, צריך גם להרוג את הנשמה שלי.
ההלוויה
תמיד דמיינתי מה יקרה בהלוויה שלי, ועכשיו אני מקבל הופעה חיה, בשידור ישיר המעובר לנשמה. ללא ספק הגיעו כמות נאה של אנשים. ספרתי חמישים וחמישה בני משפחה, עשרים ושלושה חברים קרובים ורחוקים, עשרה אנשים שלא היה לי מושג על קיומם, ועוד שלושה שאני ממש לא סובל, או יותר נכון לומר ממש לא סבלתי בחיי, כנראה הגיעו לוודא שאני אכן מת וזו אינה הלצה מתוחכמת. סך הכול תשעים ואחת אורחים הגיעו להלוויה שלי, מעניין איך ביום הולדת או בשמחה אחרת לא הגיעו אפילו שליש מהכמות, מה אנחנו חשובים אחד לשני רק שאנחנו מתים? את החגיגיות ליום שבו נולדת, חגיגת החיים שלך, אפשר לפספס, אבל להלוויה, לסגירת הווילון, חייבים להופיע.
איפה היא?
איפה סתיו? בכול הכאוס הזה לא מצאתי את סתיו.
אהבת חיי, אהבת מותי, לא פה? אלוהים אתה פשוט אכזר, אתה אל קטן ונורא, בלי חסד ורחמים, שונא אותך, שונא אותה, שונא את שניכם עד מוות. אני לא מאמין שהיא לא פה, הקטנה שלי, אני רוצה לראות אותך בפעם האחרונה, להרגיש את נשמתה בשלי עוד פעם אחת, איפה את?.
הדוד עם הראש הגדול.
לפתע היא נגלתה אליה כמו שמש בזריחה, כמו פלא טבעי. הדוד הענק שלי עם הראש העצום שלו הסתיר אותה, את כולה, ממש עטף אותה בצל אימתני. הנה המתוקה שלי, הנה החיים שהיו לי. אני יכול להרוג אותה בנשיקות עכשיו, לרצוח אותה בליטופים ענוגים, אני רוצה לתפוס כול דמעה שמתנתקת מעיניה ולשמור אותה אצלי בכיס נשמתי למשמרת עולם. היפיפייה שלי, איך היא מושלמת גם כשהיא באבל, איך היא בוכה כמו מלאכית קטנטנה בדמעות רכות כמשי. אני לא יכול להמשיך בזה יותר, איך אני יכול בלי לשמוע את הקול המותאם אישית לעור התוף שלי, בלי המגע הרך, המבט החודר, הריח המסמם, איך, איך אפשר?
די, קח אותי מפה, שמישהו יבוא וישלח אותי למקום אחר, גן עדן או גיהינום, לא אכפת לי, זה גרוע מגיהינום, זה גיהינום משודרג, גיהינום אקס פי. איך אפשר גם למות וגם לרצות למות באותו זמן.
הידיעה
אם הייתה לי אשליה שכול זה לא קורה באמת וניתן איכשהו לשנות את הגזרה הנוראה, היא התנפצה כשראיתי כיצד הגוף שלי נקבר תחת האדמה העירומה. חול נבזי החל לכסות אותי במכאניות תעשייתית, סביב התערבבו להם בכי, עצב, צער ויגון לעיסה ענקית של מוות, עד שנותרנו לבדנו. אני, גופי וסתיו.
סתיו הסתכלה לעברי, לא לעבר הגוף שקבור מתחת לאדמה אלא ממש לעברי, לנשמתי, אני נשבע לכם, ושלחה לי נשיקה שהרטיטה את עולמי הבא, ונעלמה מחיי, ממותי.
העצב הגדול היותר הוא להביט בכאב אהובך אשר כואבים אותך.
