היא חיכתה לו בבית הקפה הפינתי. היה זה מקום קטן, אשר השרה חמימות ורוגע.
תריסר השולחנות העגולים העשויים זכוכית שקופה, היו ממוקמים בחלל חדר די גדול שקירותיו נצבעו בצבע חום בהיר. ליד כל שולחן נחו להם זוג כסאות עשויים מעץ בגוון אגוז, עליהם הייתה מונחת כרית ריפוד.
הם קבעו להיפגש בשעת צהריים מוקדמת, ע"מ שלא יופרעו ע"י זרם המבקרים אשר נהג לפקוד את המקום בשעות מאוחרות יותר.
כעת הקדימה להגיע לבית הקפה, וכשהביטה בשעון היד האופנתי שקנה לה חיים ליום הולדתה, הבחינה כי נותרה חצי שעה עד מועד פגישתם.
תמיד הייתה בין המקדימים. זכרה איך היה חיים צוחק על תכונה זו שלה, כל פעם שהייתה מחכה לו ליד הדלת, מזרזת אותו בסידוריו האחרונים בטרם צאתם לבילוי כלשהוא
או לארוע משפחתי.
אל נחיריה הגיעו ריחות הקפה ההפוך, אשר גרמו לה באחת לשאוף את הניחוח המעודן והמעורר אל קירבה.
התלבטה אם להזמין קפה או לחכות חצי שעה עד לבואו, אך הארומה המתקתקה גרמה לה להרים את ידה ולחכות לבואו של המלצר הצעיר והנמרץ, אשר הגיש באותה עת עוגת שוקולד חמה עם קצפת בשולחן הסמוך.
כשהגיע המלצר לשולחנה חייכה אליו בנימוס, והזמינה קפה הפוך ופאי אגוזים שכה אהבה.
עכשיו, כשחיכתה להזמנתה, יכלה להפליג בדמיונה לזמנים אחרים בעברה, כשהכל עוד היה נפלא ומרגש. כשאהבה זרמה מעיניהם הנוצצות של זוג האוהבים, שהיו עד לא מזמן, כך חשבה.
זכרה את אותו יום במשרד הפרסום בו עבדו שניהם, עת קרב אליה מאחורי גבה והסניף את שערה. "יש לך ריח נפלא". אמר לה וקרץ בשובבות.
תמיד היו מיודדים ונהגו להיוועץ זה בזו לגבי מוצר זה או אחר. בשל קרבתם הגיאוגרפית נהג לאסוף אותה מביתה בכל בוקר. ובסיומו של יום היה מציע לה טרמפ חזרה.
"את אוהבת תיאטרון?" שאל במבט מסוקרן. "מאוד" הנהנה בראשה.
"יופי" שמח. כמעט ניתר ממקומו. "הערב מציגים את: 'החברות הכי טובות' בבית צבי.
יש לי 2 כרטיסים. רוצה לבוא? חייך והביט בה בציפייה. "כן, בטח" חייכה אליו חזרה.
עיניה קרנו מאושר. חיבבה את חיים וראתה בו איש שיחה מרתק ובעל חוש הומור משובח.
כל אותו יום חיכתה בציפייה דרוכה לערב. בדרך הבייתה במכוניתו של חיים, הזכיר לה שיבוא בשמונה לאסוף אותה. "תהיי מוכנה בזמן" צעק לעברה, כשפסעה לכיוון ביתה.
למן אותו רגע לא נפרדו, ובמשרד הוכתרו פה אחד לזוג המלכותי.
נהגו להתלוצץ ולכנות זה את זו בשמות הכה מחייבים – "בעלי, אשתי", כשהכל עוד היה בלתי מחייב.
תוך זמן קצר עברו לגור יחד בדירתו של חיים, אותה קיבל בירושה מסבתו שנפטרה
שנה קודם לכן.
את חתונתם חגגו ב"חצר המלוכה" – גן ארועים יוקרתי ועוצר נשימה ביופיו, מוקף במדשאות מוריקים. על העצים שהקיפו את הגן הקסום תלו מנורות צבעוניות אשר האירו בשלל צבעים, ושיוו לו מראה יחודי ואוונגרדי. פסלים מן המיתולוגיה היוונית נחו סביב, בוהקים בגוון השנהב.
חגגו עד השעות הקטנות של הלילה, כשמאות המוזמנים שמחים עימם ביומם הגדול.
רחבת הריקודים הייתה מלאה עד אפס מקום כשהתקליטן עומל ללא הרף לקלוע לטעמו של הקהל.
עד מהרה הביאו לעולם את נועם. כמה שמחה כשגילתה שהנה היא נושאת ברחמה את יורש העצר, פרי אהבתם.
עיניה קרנו, וניכר כי ההריון השפיע עליה לטובה. כמו עץ המלבלב באביב, הרגישה אף היא תחושת רעננות חסרת פשרות.
לכל מקום אליו הגיע גררה אחריה תגובות אוהדות על הופעתה הנאה והמחוייכת. גם אנשים שלא הכירוה לא יכלו שלא להתפעל משלוות הנפש ומן השלמות שהקרינה על סביבתה.
הלידה עברה בקלות ובמהירות, כמעט ללא כאבים. חיים היה שם לצידה, אוחז בידה, לוחש באוזנה מילות חיבה ודואג לנגב את מצחה במטלית לחה.
יחד גידלו את נועם הקטן באהבה ובמסירות, והיא הרגישה בתוך ליבה כי היטיבה לבחור את בן-זוגה. האחד, איתו רצתה לחלוק את חייה.
זכרונות חייה העלו חיוך על שפתיה, והיא נהנתה להשתעשע בשגיונות, על אף שידעה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה ועוד מעט קט תטפח המציאות האכזרית על פניה והיא תסחף למערבולת אימתנית.
לפתע חשה טפיחה קלה על הכתף, אשר החזירה אותה באחת למציאות חייה. מישהו קרא בשמה, והיא סובבה את ראשה לאחור. "צהריים טובים, רינה" אמר בכובד ראש והניד קלות בראשו. קולו היה נמוך ועמוק. היה זה רפי, עורך דינה, אותו שכרו עבורה הוריה ע"מ לטפל בענייני גירושיה מחיים. אהבת חייה, איתו, חשבה, תחייה את שארית חייה. עד אותו יום אומלל, אותו היא מעדיפה לא לזכור. שעה שחיים הגיע הביתה ובפיו בשורת איוב: "רינה, אני רוצה להתגרש". רעד אחז בגופה, והיא חישבה להימלט מהמקום ע"מ לא לשמוע את הנורא מכל עבורה. היא אחזה במסעד הכסא, והתיישבה עליו. "מ..מה קרה?" גימגמה בקול רועד "יש לך מישהי אחרת?" הרימה אליו את ראשה ודמעות זלגו על לחייה. "לא" אמר נחרצות. "אני פשוט מרגיש שאני נחנק בקשר הזה. אני כבר לא אוהב אותך כמו פעם, ומאוד לא כיף לי לחזור הבייתה". כשאמר זאת, שמר על קור רוח מדהים, ורינה חשבה בליבה "לאן נעלם חיים האהוב שלי. חיים הרגיש, העדין, המתחשב. האיש שנשבע לאהוב עד אין קץ?" בצעד כושל הלכה לעברו ונפלה על צווארו, אך הוא עמד שם אדיש לקיומה כמו היה זה אדם זר אשר בטעות נקלע לבית לא שלו.
בצר לה פנתה אל הוריה ובבכי קורע לב ובלתי פוסק סיפרה להם את הבשורה הכואבת.
ולוואי והיתה יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, ולא הייתה צריכה לשבת פה, בבית הקפה אליו נהגה להגיע עם חיים האהוב, ולדון עם גבר זר בדבר גירושיה. ולוואי וכל הסיטואציה המביכה והכואבת הזו הייתה נחסכת ממנה.
באנחה כבדה הזמינה את רפי לשבת מולה, על הכסא הפנוי.
את רפי הכירה מהשכונה בה גדלו. רפי, שהיה ילד רציני ושקדן, היה גדול ממנה בשנתיים. חיפש תמיד את הצדק בכל דבר, ונלחם את מלחמתם של התלמידים החלשים.
הוריה, דאגו לטפח קשרי שכנות טובים, וגם כשעקרו לעיר אחרת לא זנחו את חבריהם משכבר הימים. "העולם הוא גלגל" נהגו לומר "אף פעם אין לדעת מת י נצטרך אותם"
נסיבות החיים הם אלו, שהפגישו את שניהם שוב.
והנה הוא יושב מולה, רגע לפני היום הגורלי, בו יבוא על סיומו פרק הנישואין הקצר מדי, כך ידעה. מחר אהיה אשה גרושה, חשבה, ורק נועם הקטן יהווה עדות לחיי הקודמים.
"איך את מרגישה?" שאל אותה רפי, תוך שהוא מישיר את עיניו אליה. כעת נתרכך קולו.
הוא הסיט את הכסא לאחור והתיישב.
בתנועת יד חדה סימן למלצר להתקרב, והזמין אספרסו כפול.
כעת הבחינה שלא נגעה בקפה ובעוגה כלל. בתנועה חפוזה אחזה בידית ולגמה מן המשקה, אשר הספיק להתקרר.
פניה התכרכמו לפתע, ורפי מיהר לעמוד לצידה ולאמצה בחום אל ליבו. "אני יודע שאת עוברת דבר לא כל" אמר לה כמעט בלחישה "אך משהו אומר לי שאת תהיי בסדר. את חזקה, ואני מרגיש שתתגברי על זה". הוא נעמד שם עוד רגע, ואחר חזר למקומו. הושיט לה נייר טישו שהוציא מתיקו, והניח לה לנגב את דמעותיה.
כעו"ד מנוסה בתחום האישות, עמד לא פעם במצבים קשים, ראה נשים מתייפחות וגברים נבוכים עומדים חסרי אונים לנוכח המעמד הסופי והמאיים.
הוא עצמו חווה את משבר הגירושין, וכאחד שעומד מצידו השני של המתרס, יכול היה להזדהות עם לקוחותיו.
"שמעי" אמר "מחר בבוקר אני צריך להיות בבית המשפט בת"א" אמר בפסקנות "אני יכול לאסוף אותך בדרך. הרבנות נמצאת לא רחוק משם". לגם לגימה נוספת מהאספרסו והמתין לתשובתה. "אבל, אתה גר בקצה השני של העיר" הביטה אליו.
"שטויות" אמר לה. "אני ממילא צריך לתדלק. באיזו שעה את צריכה להיות שם?" שאל אותה.
"בשמונה בבוקר" ענתה קצרות "אתה באמת לא חייב" הניפה יד בביטול וצחקקה באי נוחות.
"שטויות. אבוא לאסוף אותך בשבע" אמר לה, כמעט בתקיפות. "טוב" ענתה בהכנעה.
היא מיהרה לאחוז במזלגון ולחתוך נתח מהעוגה. כל-כך רצתה להיבלע בתוכה, מצטרפת לשברי האגוזים אשר נחים להם בשלווה בטבורה.
קירבה את העוגה אל פיה ונגסה בה קלות. פרץ המתיקות מילא את פיה באחת, ושברי האגוזים נגרסו תחת שיניה הצחורות. המאפה הבצקי היה מתוק ונימוח, ורינה התענגה על כל ביס שהכניסה אל פיה.
"אני רוצה שתעייני במסמך הזה", הוציא מתיקו 2 דפים מהודקים בסיכת שדכן והגיש לה.
היא הושיטה ידה ואחזה בדפים. "מה זה?" שאלה בתמיהה, והנידה ראשה.
"הסכם המזונות, שנקבע עבור בנך" פסק "חיים מוכן לשלם רק שלושת רבעי מן הסכום, שהצענו". פיה התעוות לשמע השם המוכר, שהפך להיות זר לאחרונה. רפי הביט בה במבט שואל, וחיכה למוצא פיה.
"אבל, זה כל כך מעט" אמרה בדאגה וספקה כפיים. "ממה נחיה". כעת נאנחה, ובמבט כואב הוסיפה: "טוב, אמצא לי עוד עבודה". וספק לעצמה אמרה "אין ברירה". שוב התחילו דמעות לזלוג מעיניה, והיא מיהרה למחותן באמצעות אצבעות כף ידה הימנית, נבוכה מהאפשרות שרפי יראה אותה ביאושה.
"בואי", סימן בראשו "אקפיץ אותך הביתה" חייך אליה ומיהר לשלם למלצר, שהתקדם לעבר שולחנם. רינה התרוממה בלאות מכסאה, והתקרבה אל רפי. כשהגיעו למכוניתו פתח לה את הדלת, וסימן בידו "בואי, שבי. אתמול עשו לי נקיון דה-לוקס. מה את אומרת?" הביט בה, שעה שנכנסה לרכב וחגרה את חגורת הבטיחות.
את הדרך לביתה עשו בשתיקה, וכשעמדה לצאת, הזכיר לה כמו אב דואג לבתו: "אל תשכחי לישון מוקדם. מחר מחכה לך יום ארוך" מבטו היה רציני ודידקטי.
אותו לילה התקשתה להירדם, ולמחרת השכימה לקום. עצביה המתוחים לא אפשרו לה להמשיך לשכב במיטה הנוחה והחמה, אף על פי שנותרו לה שעתיים תמימות עד בואו של רפי.
קמה מן המיטה ונגררה לעבר חדר הרחצה, כאילו הניחו על כתפיה שק ברזל. לאחר שהתקלחה חפוזות, ניגשה לארון הבגדים וחישבה בנפשה מה תלבש.
רצתה ללבוש את גופיית הקטיפה הכחולה, זו הנעימה למגע עם החספוס הקל בשוליה, המסתיימת בשוליים גליים נטולי זויות. זו, המחמיאה כל-כך לגופה החטוב. אולם, זכרה כי לבושה צריך להיות צנוע בבית הדין.
לבסוף בחרה את החולצה בצבע הטורקיז, בעלת השרוולים הזוויתיים ואת חצאיתה הלבנה העשוייה בד שיפון רך ונופל.
להשלמת המראה הוסיפה כובע קש אופנתי בגוון בהיר, אותו קנתה במכירת החיסול העונתית.
תיאבון לא היה לה, ובקושי רב הכריחה את עצמה לנגוס עוגיית שוקולד צ'יפס.
כשיצאה מהבית הבחינה שהיא מאחרת ב-10 דקות. בהפתעה גמורה ובבהלה טרקה אחריה את הדלת וירדה במהירה במדרגות.
רפי כבר חיכה לה. כשהבחין בה מתקרבת סובב את המפתח, ושאל בדאגה גלוייה: "איך את מרגישה הבוקר?". "עצבנית, מתוחה, עצובה" ענתה מבלי לסובב ראשה אליו. פניה החיוורים העידו כי עבר עליה ליל שימורים.
הם המשיכו בדרכם, וכמו להכעיס נתקעו בפקק באיילון. כשהמשיכו לנסוע, גילו כי הייתה תאונה. רכב התנגש בזה שאחריו, וגרם לתסבוכת רצינית. רינה פכרה אצבעותיה בעצבנות ורפי , שהבחין בכך, ניסה למצוא נושא שיחה אשר יסיח מעט את דעתה, אך לשווא.
כשנעצרה המכונית ליד הרבנות, ראתה אותו. חיים עמד שם עם אשה, שלא הכירה. "אז הוא שיקר לי" חשבה. "איזה עלוב נפש" עיוותה פניה בגועל.
טקס הגירושין היה קצר משחשבה. היה עליה לפרוס ידיה לצדדים בעוד חיים מניח עליהן מן נייר מגולגל בצורה מוזרה. היא חשבה על המפיות במסעדה הסינית בה אכלו ביום הנישואין השני שלהם. כך בדיוק היה מקופל הנייר, שהיה מונח כעת על כפות ידיה.
אחר נתבקשה להניח את הנייר תחת בית שחייה. נזכרה איך כשהייתה קטנה שלחו אותה הוריה לקנות עיתון. המוכר החביב אמר לה להרים את ידה, והניח את העיתון מתחת לבית שחייה.
"כמה מוזר ומטופש המעמד הזה" חשבה. ראתה את הרצינות הנשקפת מעיני הדיינים, וגיחכה לעצמה. כשהצטלבו עיניה עם עיניו של חיים, הבחינה בעווית של צחוק בשפתותיו, וחייכה אף היא במבוכה.
"זהו, אתם גרושים" נשמע קול עמום מפינת החדר. הם התבקשו לצאת למסדרון, וזוג אחר נכנס.
כשיצאה , גילתה ששעת הצהריים מתקרבת. בטנה החלה להציק. היא פנתה לרוכל הצעיר וקנתה לעצמה בייגלה עם שומשום. הסלולרי רטט בכיסה, והיא מיהרה לענות. "איך עבר?" נשמע קול גברי מעברו השני של הקו. "משונה" השיבה קצרות. "הדיון שלך הסתיים?" שאלה "לא. הוא לא התקיים. עורך הדין של הצד השני עשה תאונה באיילון. זו בטח התאונה, שראינו בדרך".
"מה אתה אומר" אמרה ונגסה מהבייגלה "איזה צירוף מקרים". כמה משונים הם החיים, חשבה. הכל כל כך לא צפוי.
הקול מן העבר השני עורר אותה "את רוצה לאכול איתי ארוחת צהריים?" תוך רבע שעה אהיה אצלך" אמר נחרצות. רינה היססה לרגע. עד לא מזמן הייתה נשואה, ואילו עכשיו גבר נאה מזמין אותה לסעוד עמו.
היא הופתעה מעצמה, כששמעה את קולה יציב ובוטח מתמיד "כן, בשמחה".
- סוף -
