שאלה

"אהאהאהחהחחהחה!!!!אההחהחהחהחה!!!" הפסקה לשאיפת אוויר, ושוב "אהההאהההחחחההחהחה!" הייתי אמורה להבהל, מהחיוורון הקיצוני שלו, והעיניים הענקיות בצבע כחול זוהר, זוהר באמת! כאילו שמרחו לו קרם נצנצים על האישונים. וברור מאליו שברגע שהוא התחיל לצחוק הייתי אמורה כבר לנוס על נפשי במהרה.

אבל לא נבהלתי, רק קצת חייכתי. ידעתי שעדיף לא לברוח. עדיף לא לברוח כשאין לאן.

"אהאהאהחהחהחהחה אההחהחהחההחההההה!!!" הוא המשיך לצחוק, זה מצחיק. אין ספק. הוא מצחיק, זה פשוט מצחיק. מצחיק כמו בזמן ששואפים גז צחוק. אז צחקתי גם.  

ואז הוא הפסיק לצחוק. אז הפסקתי גם אני, פתאום זה הרגיש לי טיפשי. הוא השתנה ברגע לפסל קרח קפוא.ניצלתי את הבעת פניו המיושרות, חסרות קמטי הצחוק. "סליחה אבל אתה יודע במקרה אולי..." "כן וודאי! אני יודע במקרה, אולי, לאן, פה, שם, מאחור, לפני כמה שנים, במקרה, אולי." יכולתי להעלב. אבל לא נעלבתי, כי ידעתי שהוא צודק.

ידעתי שהוא גם לא כועס עלי, המפלצת הזאת, הוא לא מרגיש כלום, זה ברור. הוא רק פורץ ושובר, ומשאיר אותך בין כל שברי הזכוכית. ואז הוא צוחק, וגם אתה, כי הכל כבר גדול עלינו. ובטח שהוא לא יגיד לאן. אז עכשיו ידעתי שאפילו שאין לאן, כדאי שאני אברח ממנו. והוא המשיך לצחוק "אהאהאההחהחהחהה" איזו אירוניה, "אהחהחהחהחהחהאה!!! תסתכלי על עצמך! כל כך מצחיק!תזהרי!

עוד רגע ותתנפץ הנורה!" אלוהים ישמור, על מה הוא מדבר? איזו נורה? סתם מפלצת משוגעת ומפחידה.

אז המשכתי ללכת בשביל המתעקל, למרות שידעתי שהוא צודק, במקרה אולי לאן פה ושם, ובעיקר לפני כמה שנים. ככה אני מנהלת את החיים. שואלת שאלות בלי להקשיב לתשובות, אז הוא לא נתן לי מלכתחילה תשובה. נו זה העניין, הוא גאון-משוגע.

המשכתי לפסוע בשביל, והשמיים הכחולים התחלפו לפיסות צמר גפן ורוד.

לצדי נעמדה לפתע גברת יפהייפיה, בשמלה צמודה ומעודנת, נעלי עקב, וסיכה מהודרת. "קחי  קחי חמודה, נכון שהנעליים האלה עוצרות נשימה?" היא הגישה לי שקית  אלגנטית של חנות מותגים אליה אני מכורה. פתחתי את הקופסה שהייתה בשקית, והתקשתי לבלוע רוק,רק כי הנעליים מטופשופ תפסו באותו רגע את הנישה של אהבתי היחידה. הכנסתי את רגליי אל תוך העקב הגבוה במיוחד,הגברת הוציאה משום מקום מראה.הסתכלתי על עצמי בנעליים המדהימות ולא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מעל

זה שאני רוצה אותן. את הצבע הורוד בוהק הזה, שמתעצב בצורה משולמת על כף רגלי. אבל ברור שאין לי לאן ללבוש נעליים שכאלה.אני בסך הכל תלמידה בבית ספר, לא תושבת ניו יורקית שעובדת ב"ווג". הגברת הסתכלה עלי ואמרה לי שפה אפשר לנעול מה שרוצים, ושאני אקח את הנעליים בחינם, אם זה מה שיעזור לי בחיים. "בחינם? את רצינית?" "כן כן חמודה, ויש כאן עוד שקיות, בגדים מטופ שופ, מנגו, וזוג אחד של נעלי גימי צ'ו! הבאתי גם איפור כי שמתי לב שלא מרחת על עצמך היום טיפה." רצתי לעבר ערימת השקיות הבלתי נגמרת, התלבשתי, התאפרתי, ונעלתי את הנעליים-אהבתי הראשונה."איזה יופי!" הגברת היפייפיה אמרה, ולרגע היה נדמה לי שבצד עיניה התפתח קמט קטן, והוא התפתח והתפתח, אז הסתכלתי עליה עוד קצת והיא הביטה בי במבט כועס "על מה את מסתכלת ילדה??? על הקמט????" ככל שהתעצבנה גדל הקמט, עד שהצמיח לו אחים וחברים, והאיפור המדויק והנעים שעיטר את פניה נמרח בפראות,היה נדמה לי שהיא כמעט מקיאה. אז ברחתי משם מהר, עם העקבים הורודים, נסתי בבהלה.

לאחר שהתרחקתי מספיק,המשכתי להתהלך על הנעליים המלהיבות שלי. ובשלב מסוים נזכרתי ששכחתי לשאול אותה את השאלה.

בזוית עיני ראיתי ספסל שנראה נוח למדי, בצבע הלבנה, זוהר ומתעגל.  התיישבתי עליו. אז מיד התיישבה  על ידי סבתא מצויה, עם סוודר אפרפר ואחזה בידה כוס תה. "תשתי חמודה, תשתי תה, זה בריא, בבקשה". לקחתי את התה ושתיתי, הייתי מעדיפה סיגריה, אבל מה זה משנה, אני צריכה שהיא תענה לי על השאלה. "את יודעת.. אולי, במקרה..." היא עצרה אותי "אוי, אבוי, כואב לי הגב , ממש נורא, חמודלה שלי, תוותרי על נעלי הכאב, הן יעשו לך בעיות רבות כשתיהיי גדולה". טחח, בעיות גב, זה בדיוק מה שמדאיג אותי עכשיו. "חמודלה, וגם בלי קשר לבעיות הגב, את חושבת שנעלי עקב יגרמו לך להיות אשה? את אוויר, את לא מתקרבת, לאף אחד, לא מחבקת,את מתאדה" היא העליבה. אז מה אם אני לא מתקרבת, אני לא יכולה, אני לא אשמה. "עם כל האיפור שלך את תרמית אחת גדולה. תלמדי להקריב מהלב, תלמדי להתפשר, ותוכלי להיות אשה". אה כן??? התעצבנתי, אם זה ככה, לא תודה, מוותרת על ההגדרה. נעמדתי "לא צריכה להיות אשה! בשביל מה? ובטח ובטח שלא צריכה להיות יפה!" אז תלשתי את הנעליים מרגליי, ומרחתי את האיפור על פניי,

"הרי ממילא אני לא מתקרבת, אני אשאר ככה,רחוקה ". הסבתא הפולנייה הנידה בראשה כמתאבלת על הילדה האבודה. ואני המשכתי בדרכי,  כי בוודאי שעדיין לא מצאתי תשובה.

לאחר מספר צעדים, נגלה לעיני מחזה מרהיב. מליארדים של כדורים צבעוניים, מרחפים! "וואו! מה זה??" פתחתי את פי ושאלתי בתמיהה, אז נעמד מולי ילד גבוהה מהרגיל, וחיקה את אותה ההבעה. עיניו היו פקוחות לרווחה בעלות צבע ירוק-כחול מעומעם, כמו מערבולת בים. צבעו שערו היה כתום-אדמדם.

 "מה אתה עושה" שאלתי, למרות שהייתי אמורה לשאול שאלה אחרת, כמו מניין הכדורים המרחפים האלה, או בעצם, את השאלה החשובה. " לא יודע" הוא נדנד את ראשו "מה את עושה?" עניתי בבטחון: "אני מחפשת תשובה!".

הוא המשיך לעמוד מולי בפה פתוח, בהבעת תמיהה, "תשובה?"הוא שאל בתמימות עייפה ומעייפת, נדמה שעבר לו במוח קצר חשמלי. מנע ממנו להמשיך לתקשר, ולפתע התעורר: "אבל לאיזו שאלה???"עניתי לו שאם היה יכול להבין, הייתי מסבירה לו את השאלה. "טוב" אמר בפשטות, וקטף מהשמיים כדור צבעוני "קחי לך, בבקשה". תודה אמרתי, והמשכתי בדרכי. כשאני מקפיצה את הכדור ביני לבין הרצפה.

השמיים התחלפו לשחורים, והגיע לילה. אז חיפשתי את האוויר של האביב, ואת הזכרון שיש לי מהלילות הכי טובים בחיי. אבל כרגיל מזה ארבע שנים, לא מצאתי דבר. לפתע התמלאתי בטיפת רגש, איזה יופי, זה קצה של אהבה. אבל זה רק מהזכרון, והמוסיקה שברקע, רגע,מוסיקה? איזה יופי, הצלילים שלי ושלו.

I'm here without you baby, but you're still on my lonely mind, I I think about you baby, and I dream about you all the time

וזה אפילו שיר מהחודשים האחרונים, מתחילת השנה, היה נדמה שאנחנו בונים מחדש את האהבה ההרוסה.

הצלילים של כל השירים שאספנו ליחסים שלנו במשך השנים , התנגנו ברקע.

ואז ראיתי אותנו מלפני ארבע שנים,איזה קטנים, חמודים ומאוהבים,אנחנו. על פניי התפשט חיוך מאוהב. הרקע הפך לגן השעשועים שנהגנו לצאת אליו בימי שישי בערב.איזה יופי, חוזרים לזמנים הטובים. אמנם הייתי תושבת חוץ, אבל בכל זאת, ראיתי אותנו מולי.

כמה שהוא אהב אותי אז, כמה שאני אותו. הקשבתי להם מדברים, ועלה בי חלק מדויק מדו שיח ישן, חלק שלא נשכח עם השנים. "וואו תראה את השמיים! כמה כוכבים" ובאמת שהיה מספר עצום של כוכבים בשמיים, אני חושבת שמאז לא נגלו לעיני כל כך הרבה כוכבים.ואז בכלל לא חשבתי על זה,שברגע שאנחנו מסתכלים ומדברים על כוכבים, נכנסו לתוך נישת הרומנטיקה הקיטשית שכל אחד אמור לחוות מתישהו בחיים, רומנטיקה קיטשית, רגשות בנאליים, שעדיף לנצל לפני שהם נעלמים. אז לא ידעתי שכדאי לשמור כמו שצריך על הרגעים האלה. בכל מקרה, הוא ענה לאני שעל הספסל,  "כן. את יודעת..." הוא התאמץ והצליח, לרתק אותי אליו, ולשיחה "פעם נסעתי לאוסטרליה, ונכנסו ליער כזה, שלא רואים שם את השמיים מרוב כוכבים". ואני כבר לא זוכרת מה הרגשתי או מה אמרתי,נדמה לי שהוא הצליח לרגש אותי בתיאור שלו. ועכשיו אני מתמוגגת מול השיחה שמתנהלת מולי, ומנסה לראות איך באמת עניתי לו.

אבל אז הופיעה מאחורי גבי דמות משונה, מעורבת, חצי זוהרת, חצי כבויה, כחולה-אפורה- קטיפתית, ועל פניה חיוך עצוב, ועיניים נוגות. היא הייתה יפה, אפילו ממכרת, אבל ידעתי, ידעתי שהיא לא בסדר. היא מחאה כף והעלימה את החזיון שגרם לי אושר, החזיון אותו היא עצמה יצרה. ידעתי שאין לה מילים, ידעתי שבוודאי ואין לה תשובה.

אז המשכתי בדרך, ובהעלמותה הרגשתי עצב. והוא עלה בי, אז שאלתי לאן. ומאחורי אוזניי שמעתי "אהאהחהחהחהחההחאההההחהחהחהחה!!!" צחוק משוגע, הפסקת שאיפת אוויר לנשימה,

"האהאהאהחהחהחהחהחהחהחה.... היא שואלת לאן!!!!"