חברות לצד
עוינות
פרק א'
שלום שמי דניאל ואני בן 21. אני גר בתל אביב עם אימי ואחי הקטן. אבי שהיה איש קבע, נהרג באחד מהמבצעים בלבנון. את שירותי בצבא עשיתי כחייל קרבי בסיירת מובחרת.
ברצוני לספר לכם על אודות הקיץ שעבר, הקיץ שאני לעולם לא אשכח. הרבה רגעים של סבל, אך, גם רעים של אושר ושמחה עברו עלי בקיץ הזה.
הכול התחיל בסוף השבוע הראשון של יולי כאשר יצאתי עם יונתן אחי הקטן לתחנה המרכזית כדי לנסוע לבר את סבתא שלי אשר גרה בבאר שבע. אני ישבתי ליד אדם בספסל השמאלי סמוך לדלת האמצעית ויונתן ישב בספסל הימני לדלת האמצעית. לאחר זמן נסיעה קצר נרדמתי, וכעובר שעה כשהתעוררתי, ראיתי שיושב לידי אדם עם עור שחום קורא עיתון. כאשר הוא ראה ששמתי לב אליו, הוא הסתובב לכיווני וחייך, ואז עבר והתיישב בספסל הימני ליד אחי. הוא שאל אותו לשמו ואז הוא הוציא מכיס חולצתו סוכרייה והציע לאחי. אני שהתבוננתי במתרחש מהצד לא ידעתי מה לעשות, האן לאשר לאחי להתייחס אל האיש או לא? הרגשתי שלא בנוח ליד האיש ההוא. הרגשתי כאילו הוא בא לכאן לא כדי לנסוע, אלא למטרה אחרת. על כל פנים החלטתי להתעלם ממנו.
ואז זה קרה, האדם שישב לידי קם והסתובב לאט לאט לצד האחורי של האוטובוס, תפס את ידו של יונתן ובאותו רגע שמעתי פיצוץ ענקי. הרגשתי שאני עף למעלה וכאשר פגעתי בגג האוטובוס הרגשתי שאני מאבד את ההכרה.
פרק ב'- בבית החולים
כעבור מספר ימים התעוררתי הרגשתי שאני שוכב ומשהו מוזר קורה לי. הרגשתי שמשהו יושב לי על העיניים, משהו במשקל של פיל, ושמתי לב לכך שלא משנה כמה אני מנסה לפקוח את העיניים אינני מצליח לראות. נכנסתי לפאניקה התחלתי לצעוק "איפה אני?", ונדהמתי לשמוע שקולי שבדרך כלל חזק וגס נשמע פתאום כל כך חלש. באותו רגע ששמעתי קולות מחוץ לדלת, קול מוכר המשוחח עם קול זר: "גברת כהן אינך צרכיה להיות כל כך נסערת, אני בטוח שהכול יהיה בסדר", אך, אימי צעקה "אני רוצה לראות אותו, אני חייבת לראות אותו... הוא בסדר?... דני, דני תענה לי בבקשה". רציתי לענות לה אבל לא יכולתי. הרגשתי איך טיפת הכוח האחרונה שלי עזבה אותי ושקעתי בשינה עמוקה.
כעבור מספר שעות התעוררתי והרגשתי את מגע היד שמזמן לא הרגשתי זו לא הייתה אימי אלא ידידתי בלה. בלה הייתה החברה הכי טובה שליף הייתי יכול לדבר איתה על כך דבר שבעולם, שיתפתי אותה בדברים שאפילו לא שיתפתי את אימי בהם. לפחות זה היה המצב עד שהיא עזבה בלה הייתה שחקנית מוכשרת, שקיבלה לפני חודשיים הצעת עבודה באיטליה, והיא שאלה אותי מה לעשות כי היא לא הייתה בטוחה אם היא רוצה לעזוב את כל החיים שלה בארץ ולעבור לארץ חדשה. אני אמרתי לה לקחת את ההזדמנות, אם היא שקולת קריירה בתור שחקנית, אחרי הכול מדובר רק בשנתיים. אך, בתוך תוכי חשבתי כי היא לא צריכה ללכת כי כאשר היא לא תהייה עם מי אוכל לדבר, לצחוק וליהנות מהחיים? בכל מקרה לאחר שמונה ימים היא דפקה בדלת ביתי, כאשר בדיוק לזרוק מן הצבא. פתחתי את הדלת, הייתי בלי חולצה ועם הדסקית על צווארי, היא עמדה בפתח הדלת עם חמש מזוודות ולבושה בחולצת טריקה שחורה אשר אני קניתי לה. הרגשתי שהיא לבשה את החולצה רק כדי לנחם אותי, כי היא נראתה זוועה. "לקבלת החתיך המסדר יעמוד להקשב... הקשב!". היא נכנסה אלי הביתה ישבה על הספה ושאלה "תגיד דני תמיד אתה מקבל את האהובות שלך בלי חולצה כדי שיפלו ישר לזרועותיך ואתה תפיל אותם למיטה?". "מאוד מצחיק פרה... מה את עושה פה?", שאלתי אותה. "יש לי עוד 4 שעות טיסה חמודי שכחת?. הייתה באוויר שתיקה מביכה. "דנוש מה אני יעשה בלעדיך?", שאלה. "דווקא שמעתי שהאיטלקים מאוד חתיכים וסקסיים", עניתי. "האיטלקים? הרוב הומואים, אף אחד מהם לא כמוך!", ענתה. חייכתי. "בואי, אסיע אותך לשדה התעופה, אמרתי. שמתי את החולצה הצבאית שלי בחזרה עלי ולקחתי את הנשק מחדר השינה, עזרתי לה לסחוב כמה מזוודות ויצאנו לכיוון נתב"ג. עצרנו בנקודה שממש ליד הכניסה לשער למטוס, בלה חיבקה אותי חזק כמעט מחצה אותי, הסתכלנו אחד לשני בעיניים עמוק כאילו אמרנו שלום בעיניים. היא התחילה לבכות ואני מחיתי את דמעותיה וחיבקתי אותה בשנית, וכול הגזוזטרה יצאה החוצה. "די יפה אין צורך לבכות הרי זה לא לתמיד וחוץ מזה את צריכה לחייך הרי את הולכת לעשות אמה שאתה תמיד רצית , לא כך?" היא הנהנה בראשה ופנתה לכיוון היציאה למטוס. היא הלכה לאט לאט כאילו היא לא רצתה שזה יגמר, שנייה לפני שהיא נעלמה היא הסתובבה אלי, רצה בחזרה אלי, חיבקה אותי ונשקה לי ורצה חזרה לכיוון היציאה, לפני שהיא נכנסה בשער, היא הסתובבה וחייכה אלי ונופפה לי לשלום, כך גם אני, ובזאת נפרדנו.
הרגשתי על פני את דמעותיה הושטתי את ידי לאט לאט כדי ללטף את שערה ולחשתי לאוזנה "את מרטיבה לי את התחבושות". היא שמעה את קולי היא חיבקה אותי חזק עד כדי כך שהתחלתי לצרוח מרוב כאב והיא בדרכה שלה מלמלה בביישנות "סליחה". אימי שישבה מחוץ לדר זיהתה את קולי ונכנסה פנימה. היא אמרה "דני איזה יופי סוף כל סוף התעוררת". פתאום ללא אזהרה מראש הרגשתי שאני נחנק מדמעות ומה שמוזר זה שלא ידעתי למה, למה בכיתי? ולמה לעזאזל כולם בוכים? אחרי שכולם נרגעו אימי סיפרה לי שהייתי באוטובוס בזמן פיגוע תופת ונפצעתי ושכרגע עייני מכוסות תחבושות שיישארו במקומם במשך שבוע ובנימה האופיינית לה היא הוסיפה בעזרת השם תוכל להמשיך ולראות". פתאום נזכרתי באחי שגם הוא היה איתי באוטובוס שאלתי את אימי "אימא איפה יונתן?" אך היא לא ענתה לי היא רק הרכינה את ראשה, אך אני לא הרפיתי והמשכתי לשאול "אימא איפה יונתן? אמה למה את לא עונה לי?" את השאלה האחרונה שאלתי בקול חזק ככל שיכולתי וגם תפסתי את שרוול חולצתה נענעתי אותה. ברגע שהיא שמה לב לכך, היא סתרה לי על פני ואמרה "הוא חצי מת פה בטיפול נמרץ, אין לו הרבה סיכוי וזה רק בגלל שהמחבל תפס בידו ואז.. זה קרה... למה לא שמרת עליו דניאל למה?". הייתי בשוק לא יכולתי לזוז, הרגשתי איך הפה מתייבש לי והיא לי טעם מגעיך בפה כאילו אכלתי חול. העפתי את השמיכה מרגלי בעזרת ידיד ואמרתי, "אני הולך לראות אותו". רציתי להזיז את הרגליים לצד המיטה. הזזתי את הרגל הימנית אבל את השמאלית לא הצלחתי משום מה. מיששתי את ידי את רגל שמאל והייתי חרד למה גיליתי. קטעו לי את הרגל! אני פאקינג נכה!. התחלתי לבכות כמו משוגע בלה באה לחבק אותי ואני שאלתי "איפה הוא נימצא?". "בחדר 303", בלה ענתה, "אבל אתה לא יכול ללכת לשם". נעזרתי בה כדי לבלום את הנפילה שלי לרצפה והתחלתי חצי לזחול חצי ללכת ניתקתי בידי את כל החוטים שהיו מחוברים לגופי חוץ מהאינפוזיה והתחלתי ספק ללכת, ספק לזחול לכיוון חדרו של יונתן. אחרי כמה סנטימטר העמוד של האינפוזיה נפל עלי. בלה יצאה מהחדר כנראה להביא כיסא גלגלים כי אחרי כמה דקות הרגשתי שהיא מרימה אותי לעבר כיסא והיא גררה אותי החוצה מהחדר כנראה אל עבר חדרו של יונתן.
עצרתי מול מיטה והתחלתי לגשש על המיטה ונגעתי בפניו של אחי הכול היה מלא תחבושות. ירדתי לכיוון הצוואר מלא צינורות, החזה והבטן גם כן מלאים תחבושות, ירדתי לכיוון הרגליים שכמו שפחדתי היו קטועות. היה להם מגע כמו של איזה סטייק חרוך ושרוף היטב. השענתי את ראשי על קצה המיטה התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה ככה במשך דקות ארוכות עד שנרגעתי. נרדמתי עם הראש על קצה המיטה ויד אחת על בטנו של יונתן.
שהתעוררתי שכבתי במיטה תחושת היובש בפי לא עברה. "אימא את פה?", שאלתי. "אני ובלה פה חמוד עכשיו כבר בוקר", אימי ענתה. "מה עם יונתן?". אימי לא ענתה. הבנתי כבר לבד מה פשר שתיקתה וקרעתי את החדר בצעקותיי. התחלתי לייבב כמו תינוקת במשך דקות ארוכות עד שלפתע פתאום השתתקתי. בלה ניגשה אלי ושאלה בחשש "דני אתה שומע אותי? דני אתה בסדר?". "איך הכול יכול להיות בסדר, איך תעני לי אה?" השבתי חצי צועק, "הוא היה הכול בשבילי הוא היה האח שלי אותו דם זרם בעורקנו, היינו נפשות תואמות, עשינו הכול ביחד". "אני זוכר איך כל פעם שהייתי חוזר הביתה בסוף שבוע הוא היה קופץ עלי ונותן לי חיבוק, הוא היה האדם היחיד שהתגאה ותמך בכל מה שעשיתי, שסיפרתי לו שאני הולך להיות בסיירת הוא התקשר לכל החברים שלו ואמר לכל אחד מהם לבוא אליו עכשיו, כי יש לו משהו חשוב להגיד להם. תוך עשר דקות כולם הגיעו והוא סיפר להם שאני הולך להילחם בערבים וזה לא היה הסוף הוא גם ביקש מהם לעמוד בתור וללחוץ יד, עם מי שיהיה מפקד של כל צה"ל, וזה מה שהם עשו, כל ילד בתורו לחץ את ידיד וגם הצדיע לי. ככה היה אחי, ועכשיו הוא... הוא איננו... פשוט הלך לו.. והכול באשמתי, רק אם הייתי שומר עליו כל זה לא היה קורה". באותו רגע שוב התחלתי לבכות ובלה כמו תמיד פשוט חיבקה אותי חזק ואמרה "זה לא אשמתך... כלום לא באשמתך.
לאחר שבוע וחצי בלה שהייתה צריכה לחזור בינתיים לאיטליה, התקשרה לבית החולים להודיע לי כי היא התפטרה מעבודתה ולא תחזור לאיטליה, כי היא רוצה להיות איתי בתקופה הזאת, במיוחד אחרי מה שרה לאחי. אני שכעסתי עליה אמרתי "מה פתאום עשית דבר כזה, אני לא סיבה מספקת כדי שתפסידי את החלום שלך", והיא רק השתיקה אותי ואמרה "זאת ההחלטה שלי ואף אחד לא יכול לשנות זאת". ככה היא כאשר היא מחליטה משהו אף אחד לא יכול לשנות את החלטתה. אני שהבנתי שלא אוכל לשנות את החלטתה אמרתי "טוב בסדר נו מילא ככה תוכלי לראות את הרגל החדשה שלי... יצאה מהמם גם תוכלי לחתום עליה כמו שחתמת על הגבס שהיה לי על הרגל שנפלתי בגיל 7 מהגג של בית הספר, זוכרת?". "בטח שזוכרת שבוע שלם לא הפסקתי לצחוק עליך... אני מתארגנת ותופסת טיסה אליך... מתה עליך חתיך!". "מת עליך פרה...", השבתי וניתקתי את השיחה.
לאחר מספר שעות הרופא נכנס ל חדרי ואמר "דניאל יש לי חדשות טובות אלייך אנחנו יכולים להסיר את התחבושות מהעיניים שלך עכשיו, בוא איתי". הרופא הושיב אותי בכיסא גלגלים והוביל אותי לחדר שהיה בו ריח מיוחד, ספק נעים, ספק מסריח. הרופא הושיב אותי על הכיסא בחדר והתחיל להסיר את התחבושות, כולי הייתי נרגש. כעבור מספר דקות התחלתי לראות צלליות ברורות ואז צעקתי "אני רואה, סוף כל סוף אני רואה".
אחרי כמה שעות נוספות בלה הגיעה והעירה אותי מהשינה התחבקנו ואמרתי לה, "בלה הסירו את התחבושות ואני רואה כמו שאני צריך וקבלי את הרגל הסקסית החדשה שלי", הראיתי לה את התותבת שהתקינו לי יום אחרי שהיא עזבה.
אחרי יומיים נוספים השתחררתי מבית החולים, הלכתי בלי כמעט עזרה והרגשתי שסוף כל סוף אני יכול קצת לחייך.
