דברים שרציתי לומר לך / שרון נחום
רציתי לומר לך שאני סולחת לך, שעזבת אותי, שבחרת אחרת.
מאושרים עמדנו תחת החופה, אני בשמלתי הלבנה מפוארת, עוד מילדותי חלמתי על שמלה כזאת.
אימי ואמך עמדו לצידי מאושרות ואתה בחליפתך שבחרנו יחד, נראית נסיך מהאגדות.
שברת את הכוס, הייתה הילולה וכולם איחלו אושר, שמחה, והמשפט הקבוע, להתראות בברית בשנה הבאה.
ואכן, שמחה שררה בביתנו ושנה אחרי בברית של בננו.
כולן קינאו בי על הגבר המושלם, שעוזר בבית, מפנק ומשקיע ואני הייתי בעננים, מאוהבת בך, מאושרת בחיי, בבחירתי בך, או כמו שתמיד אמרתי, בזכייתי בך.
עשינו אהבה בכל לילה, אהבה עדינה, ליטפת את גופי בנשיקות, הגענו יחד לפסגות וחבוקים נשארנו עד אור הבוקר.
הכי אהבתי שהיית אומר לי, "אני מצפה להזדקן איתך יחד, לראות כל קמט חדש שנחרש, כל שערה לבנה שנוספה" מה עוד יכולתי לרצות?
כשדודך הקשיש נפטר והוריש לך את כל הונו, החלטנו לבנות את בית חלומותינו, בית גדול מקושט בגינה, בה יגדלו ילדינו לעתיד. הזמנת מעצב שישב איתי ויעצב את הבית כלבבי, כל שתבחרי אמרת וכמובן התכוונת. ציפיתי בקוצר רוח, ספרתי את הימים, בחרתי דלתות, וילונות, רהיטים, עיצבתי חדרי ילדים. לרגע לא צפיתי את שעמד לקרות.
היינו מאוד עסוקים. אני אחרי שעות העבודה רצה לסידורים לעיצוב הבית ואתה, שעות נוספות עבדת, "צריכים את התוספת לבית, אי אפשר להסתמך רק על הירושה" כך לי אמרת ואני האמנתי וכי למה לא?
ואז הגיע יום נישואינו השישי, קמתי נלהבת יודעת שרוצה להפתיע אותך, לשמח אותך להודות לך על זה, שאתה פשוט, אתה. קצת היה לי חסר בבוקר שהלכת לראשונה בלי נשיקה, אך ביום שכזה אין טעם להיכנס לקטנויות, החלטתי לצאת לקניות, קניתי שמלה להערב, שמלה מפתה, רציתי ליל אהבים ארוך ומשגע, רציתי להראות לך שאני מודה, מעריכה, שאני אוהבת, חייגתי למסעדה בה אהבנו לסעוד והזמנתי מקומות, ביקשתי שעל שולחננו יודלקו נרות. התקשרתי להודיע לך, שלא תשכח, הערב יש תוכניות.
היית קצת מוזר, שקט מהרגיל, לא התלהבת, הרגשתי לא בנוח, קצת נעלבת, אולי שכחת את היום?
לא הבנתי, אך אמרת שתגיע ולא היה לי זמן להמשיך להיעלב.
בערב, התקלחתי, התלבשתי, התאפרתי, כל כולי התלהבות, עלה בראשי רעיון
כולי נרגשת, מתכננת לספר לך עליו בארוחה.
הבייבי סיטר הגיע ואני רק חיכיתי לך, מסתכלת כל רגע במראה, לראות אם הכול אצלי בסדר, לא הבנתי למה אני מרגישה קצת חסרת ביטחון. הגעת בדיוק בשעה שאמרת, כרגיל מעולם לא אכזבת, כל שהבטחת תמיד קיימת.
זר פרחים ענק בידך, לא שושנים אדומות כהרגלך. נשיקה מהירה על שפתיי וחיוך שלא חושף יותר מדי, היו צריכים להוות לי אות, אך אני לא הבנתי דבר, נכנסתי לרכב, נבלענו באפילת הלילה שהייתה כנקודת אור למול בשורתך השחורה משחור.
ישבנו אחד מול השני, כשהנרות מאירים את פנינו, פתחתי ברעיון שעלה בראשי, אולי לקראת ביתנו החדש, נרחיב את המשפחה, והיום יום נישואינו יהווה התחלה טובה.
ידעתי שתמיד רצית ארבעה ילדים, חשבתי שתקפוץ משמחה, אך השקט ששרר, היכה בי שתיקה. חיכיתי לתגובה, לפתע הבנתי שלא דיברת כל הדרך, שלא נראית מאושר או שמח
העברתי תמונות מהירות בראשי מנסה לחשוב, מה קרה לאחרונה, האם נעלבת, שמא אתה כועס ואז, פתאום ובלי שום אזהרה, זרקת עליי את הפצצה של חיי.
אתה אוהב אחרת.
לא תכננת, לא התכוונת, אך לא תחיה בשקר, זה מה שאמרת לי.
ראיתי את הכאב בעינייך, שנאתי את היושר שלך, את המוסריות, את הצדק שפעם כה התגאיתי בהם כמעלותייך. אך הם גרמו לי עכשיו לרצות להיעלם, להפסיק לנשום, למות.
הייתי בהלם, לא הצלחתי לדבר, חיכיתי שתצחק ותגיד שזו סתם הלצה, ניסיתי להיזכר אם היום 1 באפריל למרות שידעתי שיום נישואינו חל בכלל במרץ. מיאנתי להאמין.
סיפרת שהיא עובדת איתך, שאתה מאוהב בה לגמרי, שאתה כואב וסובל על העוול שנגרם לי, אבל לא יכול יותר להמשיך לשקר.
הדמעות החלו לרדת במורד לחיי, הלב התכווץ מכאב ויכולתי להישבע ששמעתי את הקריק שהוא נשבר ואז הכאב רק הלך והעמיק, בכית איתי, לקחת ידיי בידייך והרגשתי ששמת לי שם משהו מתכתי, נזכרתי בהצעת הנישואין שלך, שנראתה בדיוק כמו עכשיו, רק בלי הדמעות. לקחת את ידיי בידייך והנחת לי משהו מתכתי, פתחתי את היד והייתה זו טבעת.
לא הבנתי כעת, מה קורה, משכתי את ידי וראיתי מפתח קשור בסרט של מתנה.
הסתכלתי עלייך, לא מבינה. הסברת שקיבלנו היום את המפתח והבית מוכן לכניסה.
הוא כולו שלי. הוצאת מכיס חולצתך מעטפה והסברת שזהו חוזה המעביר את הבית על שמי בלבד. "מקווה שתהיי מאושרת ואולי יום אחד תוכלי לזכור אותי, בלי כאב".
קמתי וברחתי משם, הדמעות לא הפסיקו לרדת, הכאב היה גדול, כל מה שרציתי באותו רגע שהאדמה תפער פיה ואני איעלם בתוכה, אך זה לא קרה.
אתה לא חזרת הביתה באותו לילה ולמחרת כשחזרתי מהעבודה כבר בגדייך לא היו בבית.
ניסית לקבוע איתי פגישה, לדבר, לנסות להסביר, אך אני מיאנתי, לא רציתי לראות את פנייך יותר, ניסתי לחשוב היכן טעיתי ואייך הייתי כה תמימה, שהאמנתי שאהבתנו תמשך לעד.
אייך לא הרגשתי שאתה מאוהב באחרת ולאט לאט נזכרתי שבאמת השתנית בשנה האחרונה אבל ייחסתי את זה לשגרת החיים, לעבודה הקשה.
כשנכנסתי לבית, עברתי תקופת אבל קשה, כל מקום שחלמתי בו להיות איתך היה עתה כמקום קבורה (קבורת אהבתנו). לדבר איתך עוד לא רציתי ואת בנינו ראית שלא בנוכחותי, אך אני ידעתי כל פרט על חייך החדשים, ביררתי וליקטתי בכל דרך אפשרית.
ידעתי כשנישאת שוב וידעתי היכן, ידעתי שאתה מאושר ושטוב לך וידעתי שחסר לך רק דבר אחד בחיים וזו מחילתי.
והיום שהחלטתי לכתוב לך מכתבי זה, אני במקום אחר, כבר כמה שנים עברו והרבה דברים קרו. היום אני מאושרת, הכרתי גבר אחר שהביא התרגשות לחיי, אין הוא מושלם כמוך... אבל כבר ראינו לאן השלמות הזו הובילה אותי.
היום אני מבינה, את החלטתך ויודעת שצדקת כשעזבת, הייתה לנו אהבה גדולה, אך שום דבר מעבר, לא תחומי עניין לא ריגושים משותפים ומהר מאוד נעלמו העננים.
עברתי תקופה לא פשוטה מאז עזבת וכל שרציתי הוא להתנקם בך ולא בחלתי בשום הזדמנות. אם תחשוב על כל מיני דברים מוזרים מטרידים, לא מוסברים שקרו לכם בשנים האחרונות, אז אני ההסבר.
והיום אהוב ראשון שלי החלטתי שזהו, הגיע זמן לסלוח. לא יודעת אם זה קשור לעובדה שנותרת לבד, שאשתך אותך עזבה ושאתה גר בשכר דירה.
אני סולחת.
אני מודה לך שעזבת אותי, שבחרת אחרת.
© כל הזכויות שמורות
