דיוקן

כל שרציתי היה אך לכתוב את עצמי

לשרבט בדיוקן את פני על הדף החלק.

נטלתי ציפורן ולוח ציפחה וצמררתי את כל השומעים

עד שנרעדו למולי ויכולתי לאסוף את דמעותיהם

אל תוך הקסת.

אני מקווה כי סלחו לי, אותם בורים אומללים

שחסדם שימש לי כדיו שמבעבע ורוקד לצלילי המכחול,

וגם לאחר שנמוגו הצלילים האחרונים

המשיך להסתחרר במעין אובדן של זהות

בניסיון לצייר לי זיכרון אחרון של פניו.

אני מקווה שסלחו, שיבינו, לא יכולתי לעמוד

בפני צבעי הכלנית שידעתי,

הם אולי מעולם לא ראו.

כתבתי בלי הפסקה, ימים ועוד לילות.

ציירתי חושך ואור,

בטעויות שצוירו בצידי הגליונות יכולת לזעוק

אני כבר קיפלתי את השולים ולמדתי להתעלם מהרשרוש,

ומהאודם הנפלא שפרח תחת ידי.

שכן שכחתי את פני ולא נותר לי אדם שיאמר לי

מה בדיוקן?

אולי יבוא יום, אולי יום שני או שבת

שבו אשא מבטי, צמא לא למים,

ובכל השרבוטים חסרי הצורה שבהם כתבתי את שמי

אראה את פני כמראה.

ואדע את צבעי וגוון שערי

ואם יש לי עינים לראות

והאור ירצד על נייר מכתבים וקסת של דיו וציפורן.

ואז, תחילה אצייר לי דיוקן למזכרת עולם.

בבקשה, רק הפעם.