" ג ל ג ו ל "

כל הלחץ הזה, שהיא הרגישה, וגם אני הרגשתי, נתן את אותותיו.

"די! אמר לה, די. את צריכה לדעת שזה לא בריא מה שאת עושה, מה שזה גורם לך. ועכשיו זה רק מזל שאנחנו בבית כשזה קורה, כך תוכלי להחליף, תארי לך ש...".

"כן", ענתה היא בשפה רפה,

"אני חושב שזאת ההזדמנות שלך לשנות, בואי נלך לקניות".

מי כמוני יודע כמה שלוחץ לה. עד כאב. כשהיא לא יכולה יותר לסבול היא משחררת אותי. בכל הזדמנות היא משחררת אותי. בתקופה האחרונה זה קורה הרבה יותר מדי פעמים. לא פעם שמעתי אותה מתלוננת, "עד הגרון, פשוט עד הגרון אני מרגישה את הלחץ הזה". ההקלה שהיא חשה מתבטאת גם אצלי. נורא קשה להלחם על מקומך הטבעי כל יום, זה כל כך מתיש עד שזה כמעט קורע אותי ממקומי...

נזרקתי נחבט קלות על המיטה בחדר השינה. מהזוית שאני שוכב אני יכול לראות אותה נכנסת לחדר הארונות מרימה קולב ועליו חליפת מכנסיים מנוקדת, מצקצקת בלשונה ומחזירה למקום. אחר כך מרימה קולב הנושא שמלה פרחונית ועליזה, מהנהנת לעצמה, פושטת את בגדיה במהירות ונכנסת למקלחת מגבת ורודה על כתפה. אני יכול להבין מדוע השמלה גורמת לה עליצות. כשיוצאת מזמזמת שיר שמצלצל לי נורא מוכר. אני שומע את צעדיה מתרחקים, קולות מים זורמים במטבח, שוב נקישות עקבים, את דלת הכניסה של הבית נמשכת פנימה, טריקה, סיבוב מפתח ומשיכה. אחר כך השתררה דממה בתוך הדירה. שומע קולות עמומים מבחוץ, אופנוע מטרטר, מנועי מכוניות, ציפורים מצייצות לעתים פה ושם חודרים קולות של אנשים. התעייפתי, כל היום הסתובבתי אתה, מתרוצצת מכאן לשם ומשם לפה, מדי פעם משכה אותי קדימה בכח והרימה, מאד התעייפתי, עכשיו יש לי הזדמנות לנוח בשלווה, התחלתי מנמנם.

מתוך שינה אני מרגיש שמישהו נושא אותי, לא יכול לראות את פניו, אצבעותיו מחזיקות בי, החוטים נמתחים מכובד המשא, פתאום אני רואה את ידו השניה מתקרבת ובין שתי אצבעותיו נישאת סכין גילוח חד, אני רוצה לקפוץ לאחור אך אני קשור, סכין הגילוח מחליקה במהירות ובאיבחה אחת מהירה מפרידה ביני לבין החוטים שאחזו בי צמוד. כולי כאב וחששות. 

נעשיתי נורא קל עכשיו אני מרגיש כשאני נישא באויר.

"קחי" אומר האיש לאישה שמתקרבת ומסתכלת עלי ועליו לסירוגין ופותח את שתי אצבעותיו. התגלגלתי, כף היד שלה ורדרדה רכה וחמימה,

"תודה, אמרה לאיש, נכון שהוא נורא מיוחד, תראה, יש לו אפילו מעין יהלום קטן משובץ במרכז. אשים אותו במקומו, עד שאמצא לו שימוש".

היא אוחזת בי ברכות ונכנסת למרפסת השירות, מושכת את הקופסה מהארון אני נחרד.

זה היה לא מזמן. האורחת שהגיעה ביקשה חוט ומחט לתפור מכפלה פרומה. היא הוציאה את הקופסה ופתחה אותה מושיטה לאורחת שמיד אמרה: " וואוו, איזו קופסה יפה! מדהימה!",

"נכון?, אמרה היא, את לא תאמיני כמה שנים שיש לי אותה!",

האורחת הניחה את משקפיה על קצה חוטמה אחזה בחוט שחור אומדת את אורכו ואז קירבה אותו אל פיה וקטמה בשיניה, ומיד מרטיבה את קצהו בלשונה ושפתיה ומקרבת אותו אל קוף המחט,

"אל תגידי לי שיש לך אותה מיום שהתחתנת, היא נראית לגמרי חדשה",

"בטח, אמי קנתה לי אותה כחלק מהנדוניה שלי. תראי את הריפוד, גם הצבע, הורוד סאטן הזה, יפיפה נכון?! את רואה את כל הכפתורים האלה, ובכלל כל מה שיש כאן, קרסים, תיק-תקים, סיכות עם ראש, סיכות בטחון, מחטים, חוטים, אפילו אצבעוני יש לי כאן, כל אלה ברובם הגדול בני שלושים וחמש שנה, היית מאמינה?! חשבתי שבמהלך השנים אשתמש ברובם אבל לא יצא וכך הם שוכבים עשרות בשנים".

 אני נופל באויר ונוחת בינות אחי, עודני מסתחרר ומתגלגל על מקומי כשהמכסה, מרופד בסאטן ורוד יפיפה נסגר מעל ראשי וחשיכה גמורה באה אלי.