גימס הגדול וגימס הקטן-סיפורה של משפחה אחת מיני רבים

ג'ימס הקטן וג'ימס הגדול

לפני שנים הגיע לקיבוץ "משאבי- שדה" גרעין נח"ל פרטי בין חברי הגרעין היה בחור גבוה חתיך בלונדיני בעל בלורית כל חברי הגרעין קראו לו ג'ימס בגלל הדמיון שהיה בינו ובין השחקן ג'ימס דין הוא עבד במטעים עם דוד והתחיל להיות ידיד המשפחה, לימים הוא הביא את אחיו הקטן שהצטרף לקיבוץ עם גרעין פרטי של חברים שהיו צעירים בשלוש שנים הוא היה מגודל בעל שער שחור  קול רם סוג של "פרא אדם" ולכן קראו לא "גימס הקטן" וכך היו בקיבוץ "ג'ימס הגדול" ו"ג'ימס הקטן" אחרי מספר שנים הכיר "גימס הגדול" עלמת חן מקבוץ עין כרמל עזב את הקיבוץ ועבר לעין כרמל , ובמשאבי-שדה נשאר "גימס הקטן" אשר עם השנים נשאר "גימס" ואנשים שלא הכירו את הסיפור לא הבינו את מקור הכינוי.

נולד לי בן בכור , בגיל ארבעה חודשים חלה בברונכית ספסטית והיה זקוק לאדים במשך כל הלילה , כיון ששומרת הלילה לא היתה מוכנה לקחת על אחריותה את מילוי מכשיר האדים התנדב ג'ימס אשר היה שומר באותו שבוע לעשות זאת וכאן התחילה ידידות רבת שנים איתו ועם משפחתו "אמצנו" אותו לבן כל ערב היה בא לשתות אתנו קפה ליוה את גידולו של הבן היה עד להולדת הבת בקיצור- בן , כשההורים שלו  היו באים לביקור הביאו מתנות לילדים כאילו היו נכדיהם , האם סרגה להם סוודרים ואפודות גרביים-לתינוקות.

ההורים היו גם הם  אנשים מיוחדים שניהם שרתו במשטרה  בתקופת המנדט האב היה צנום וגבוה האם מגודלת בעלת קול רועם והמיוחד שהיה בהם שכאשר הגיעו לקיבוץ היו עושים את כל הדרך ממגדיאל למשאבי- שדה באופנוע.

בשנת1972 חלה האב במחלת הסרטן – ליוינו אותו והשתדלנו להקל עליו בביקורים אך לצערינו כעבור כשנה נפטר האם נשארה לבד לכן גם הרבתה בביקורים וכשהיתה באה לתקופות ארוכות  כמובן שהיתה מתארחת אצלנו כל יום בשעות אחר- הצהרימ וישנה ב"חדרי -אירוח"  שהיו בקיבוץ

מדי שנה ביום כיפור נהגנו לנסוע לחברים שגרו בדימונה להתארח אצלם ולצום כיון שבקיבוץ לא היתה אוירה של צום

יום כיפור שנת 1973 היתה השנה הראשונה שהחלטנו לצום בקיבוץ לפתע בצהרי היום כאשר נחנו בחדר השינה התפרץ לחדר גימס נעמד בכניסה לחדר השינה החזיק את שני המשקופים ובקולו הרועם אמר:

דוד פרצה מלחמה וקבלת צו שמונה "  הסתכלנו עליו כעל משווגע "מה פתאום היום יום כיפור ואפילו הערבים מכבדים יום זה" " תדליקו את הרדיו" המשיך  "מה פתאום" "ביום כפור אין שידורים "

הדלקנו את הרדיו ואכן הכריזו על גיוס ג'ימס המשיך: "לא קראו לי לא קבלתי צו" ועזב עצוב על כי לא יהיה שותף למלחמה  כעבור רבע שעה התפרץ שוב לחדר ובקול צהלה קרא: "קראו גם לי קראו גם לי"

וכך גויס גימס עם כל עם ישראל , ביחידה שהשתייך אליה שרת חבר נוסף- יגאל שמו.

סיפור המלחמה ידוע – הופתענו וימים רבים היו  חיילים נעדרים שלא ידענו אם הם שבויים או  נפלו במלחמה ,התחילו להביא סרטים של צלמי עתונות זרה התחילו להביא סרטים  עם תמונות של חיילים שנפלו בשבי  והקרינו אותם במרתפים ואנשים אשר הודיעו להם שבני משפחתם נעדרים  התחילו לנסות לזהות את בני משפחותיהם.

כאשר גויס גימס  אמו היתה בביקור לכן היה טבעי שתשאר בקיבוץ עד סוף המלחמה.

אוכל לעמוד מולה ולומר לה כי לא זאת האמת?

מאותו רגע היא התחילה "לחרוש " את כל המרתפים ולמצוא רמזים בכל תמונה- "זה השעון שלו" אלה הנעלים שלו...." לאחר חודש של חיפושים ושהייה במשאבי- שדה" החליטה לחזור למגדיאל כי משם "קל יותר להגיע למרתפים" כך סחבו אותה עוד תקוםה ארוכה עד שביום בהיר אחד הגיעו אלי למשאבי- שדה ובקשו ממני להתלוות אליהם לבשר לה את בשורת האיוב  נציג צה"ל רופא אחות ואני נכנסנו אליה ומפיה יצאה זעקת שבר – מעמד זה הוא מעמד קשה מנשוא וכל פעם שאנ חושבת על זה אני שומעת את זעקתה ליבה לא עמד בצער וכעבור חמש שנים נפטרה משברון לב.

בשנה הראשונה אחרי המלחמה הגיעו לביתו כל חברי הגרעין חברים מהקיבוץ וכל חבריו ליחידה כולל מפקדו הישיר שתי אחיותיה של האם וכל בני הדודים , בשנה השניה רק החברים הטובים מהגרעין וחברים אחדים מהיחידה כך משנה לשנה התמעטו הבאים וזה גם היה אחד הדברים ששבר את לב האם הרגשת הבדידות והנטישה.

במשך  27 שנים לא פסחתי על שום יום זכרון והגעתי לבית הקברות ולפני שהגעתי לבית הקברות הייתי מספיקה לספר לתלמידים שהייתי אמורה ללמד את סיפורו של גימס, כאשר לא היה לי רכב הייתי מגיעה באוטובוסים כך שנה אחר שנה ב10 השנים האחרונות כל מי שהיה מגיע היו שני חברים מהגרעין גימס הגדול אשתו  והילדות , המשכתי ללכת לימי זכרון  עד היום אשר הודיעו לי כי "ג"ימס הגדול" נפטר מדום לב בגיל צעיר מאד

הוא נשאר ללא משפחה תומכת ואבד את רצונו לחיות.