עוד ערב. לא שגרתי, כי בכל זאת, כבר הרבה זמן שלא ארגנו מפגש קבוצתי רשמי. הרבה זמן שלא ישבנו ליד המדורה, בישמנו את עצמנו בריחות של צופים ועשן סיגריות (פרדוקס שהפך לשגרה בסביבתנו), ושתקנו, כשאמרנו מילים מפוחדות. העניין הוא שאנחנו לא מעיזים לדבר, כולנו. אנחנו אומרים הרבה, אבל שקועים בהצגה אינסופית. אסור שאף אחד ידע, מה אתה מרגיש מתחת, ועל מי המבט שלך מתכוונן. אסור שאף אחד ישמע בין מילותיך על הפחדים והזכרונות, ואסור שאף אחד יגע לך בחולשות. אז כולנו יושבים, סביב למדורה, ומדברים, ומדברים.על כל מה שמסביב, ומקשטים בציניות מצטיינת את מה שאחנו מרגישים. ככה שאם למישהו מתחשק להציף מטען רגשי שקשור לאחד מהחברים, הוא משחיל אותו במין קלילות,קמצוץ רשעות, ובעיקר השתטות. לדוגמא,אייל אומר: "תגיד,יוני, זוכר שאתה ונטע הייתם חברים?"
וכולם מעבירים על סדר הערב עוד בדיחה, וקורבנות ההשתטות מתחמקים בעזרת הערה צינית מחושבת.
עוד ערב. ואני יושבת. לידך, וליד כל שאר. ערב שאני מכירה בו את הניחוח. מוקפת בשקט השומר שלי, לרגע בורחת למחשבות אחרות, ולפתע מתערבבות לי המילים שלכם בחליפת המחשבות. ג'ימי הקטן מתלוצץ כשהוא ממשיך את הדיון שהתחיל כשלא הקשבתי,"איזה מצחיק זה יהיה אם בסוף בת מהחבר'ה תמות בצבא",אני בכלל לא נדהמת שהערות כאלה עולות בערב המדורה שלנו. ומבינה שפתחנו דיון על סוגיה כואבת,שמתחילה לגעת בבנים הצופיפניקים שלנו.כשכולם משתמשים בנשק הכי חזק שלנו, ציניות.
הבנים מדברים על מה יקרה אם ימותו בצבא, בקלות בלתי נסבלת, קלות בלתי נסבלת רגילה. וגם אני מתייחסת להכל בציניות, עד ששירה קוראת מהצד השני של המעגל, בהערה מעליבה-מתלוצצת לעבר יוני "אין מצב שיוני ימות בצבא! הוא יהיה פקידה". דקירה. מאיפה צצה? לפני שהגיעה הדקירה ריחפו לי בין רגע מחשבות מפחידות בראש, והדקירה ההיא חתמה אותן. אני מנסה לחבר את המחשבות שחלפו במהירות חשמלית, עד שהגיעו לכאב הבלתי מוסבר שהחל לכרסם בי.המחשבות נפתחו כך: לשירה אין מושג על מה היא מדברת,הרי יונתן חזר מגיבוש צנחנים לפני כמה ימים, ואם באמת יגיע לצנחנים? ורגע, קיימת אפשרות כזאת? שהוא...שהוא יעלם לי? הרי, מי זה שקובע את אלה שיהפכו לגיבורים טראגיים? מי החליט שיונתן החתיך שאוהב לישון, לא יהפוך לעוד סיפור בין הקבצים? ועוד לפני שאני מתחילה לפרש לעצמי את המחשבות ההזויות שצצו לי בראש, משהו נודם לי בפנים, הרגשתי כאילו כל מה שבתוכי נבלע לתוך חור שחור. ההבעה שלי נשמרת קפואה, סוגרת, כמו שהייתה כבר בתחילת הערב. ככה שאף אחד לא יכול לדעת, איזה מין סרטים אני מדמיינת לעצמי בראש. ואיך שאני מרגישה את הלב שלי נרקב כשאני מעלה את האפשרות, שיונתן, יונתן שלי, יהיה אחד מ"חמשת ההרוגים ושני הפצועים שנפגעו היום כתוצאה מירי החיזבאללה". איזה מין ילדה אני? שמעיזה בכלל להעלות כאלה מחשבות? אבל אלה הם שהתחילו בכלל,הם אלה שהעלו לדיון בקלות הבלתי נסבלת שלהם, מחשבות אסורות. אז נתתי להרגשה שתקפה אותי באופן לא הגיוני,לשטוף אותי. אלוהים ישמור, תמיד הרגשתי שביונתן יש מה להציל. תמיד ידעתי שהוא מנסה לברוח, אז הוא ישן, או משתכר מאלכוהול -ומזה אני ממש סולדת. אז אם יונתן ימצא לו את פתח המילוט שחיפש כל הזמן? דמות טראגית כבר מדקת נשימתו הראשונה, בפניו החלקים, המושלמים ביופי אלוהי. יונתן! יונתן יכול בקלות להפוך לסיפור עצוב! ואני ראיתי בעיני רוחי את עצמי מתקפלת, לתוך החור השחור ההוא, שאני מרגישה בפנים. ומתמוטטת, לאט, לאט. בשקט,בשקט. רותחת על עצמי, כי לא אמרתי לו בזמן. כמה שאכפת לי ממנו, שלעולם לא שכחתי אותו.. שלעולם לא שכחתי "שנטע ויוני היו חברים". דמיינתי איך שאאבד את עצמי בתוך הדמעות, כשאדע שאין פתרון, ואין חזרה.וככה, כבדרך אגב, בעוד ערב גדוד מיני רבים, אני מבינה לראשונה שאם יונתן לא ימצא בחיי,משהו בתוכי יתלש לעולמים. איזה מין ריק השתלט עליי לרגע? כשיונתן יושב כאן, כרגיל, לידי. כמה אכפת לי ממנו, כמה אכפת לי ממנו, אלוהים. אם יונתן ילך לי, לא יהיה לי את מי להכיל, המים של יונתן מזינים לי את החיים.
אז אני מתאוששת מהמחשבות שטרפו אותי בקצב מסחרר,ויודעת שלאף אחד אין מושג, כי כולנו כאן ציניים, והפנים שלי רגילים.
הסתכלתי על יונתן, ושאלתי אותו, באדישות מתנשאת "למה שתמות בצבא?" אז הוא החזיר בציניות הרגילה "כי זה מה שכתוב בגורל" ועל הפנים שלו היה נראה שהוא קצת מאמין בזה, אולי קצת משוכנע? מטומטם אחד! איך אתה מעיז להגיד את זה בהבעת הקדוש-מעונה המעצבנת שלך?! אלוהים תשמור לי עליו, שלא יברח לי, עם כל הקורבנות הזו שלו, עם הפנים המלאכיים. והמילים שיצאו לי מהפה היו שונות בתכלית ממה שבפנים, בחצי חיוך מתנשא-מתלוצץ אמרתי "ומי אתה שתדע מה כתוב בגורל?", אז עוד לפני שסיימתי לגמרי את ההבהרה האחרונה, הוא שאל :"תבכי עליי?"
ואני? כמו תמיד, לא אמרתי דבר.
