זיכרון ישן-פרק ראשון

כל הדרך חזרה יכולתי לשמוע את המחשבות שלי כמו המכוניות שנוסעות סביבי, סיננתי את

הרעש ושמעתי רק אותן.

יכולתי לחוש אותן.

את המחשבות שלי.

לגעת בהן כאילו יש להן דמות, גוף ,אפילו פנים.

יש לי מחשבות מהילדות שיש להן ריח, מחשבות מגיל ההתבגרות שיש להן פרצוף מובך, מחשבות על האישה הקטנה שבי שצמחה שיש בהן בגרות, מחשבות על אובדן שאני רואה אותי צורחת בהן, מחשבות על פרידה, ניתוק, כעס, אהבה שאני מביטה בנשמה שלי לראשונה ולא יכולה לתת להן פנים, כי אני מרגישה שאני כבר לא מחוברת אליה כמו בעבר.

הכמיהה שלי לחזור לאותה נשמה מרגישה לי כמו הכמיהה של האדם לדת, צימאון, אהבה, תשוקה.

ישבתי במשרד שלי וניסיתי לעשות סדר כרונולוגי לאותן מחשבות.

מלבד הריח, הטעם, התחושה, והמגע שלהן בי רציתי שהן יהיו מסודרות.

בתבניות.

כמו כל דבר בחיים שלי שאני מכניסה לקובייה.

מגדרת כל דבר.

הקפה שכח להריח כמו אחד, והשמש שקעה, עוד יום נגמר לו ואני שוכחת בכלל איך הוא התחיל.

ואני עדיין רדופה.

הקובץ נשאר על הפסקה הראשונה, אותה בחורה שנרצחה ומחכה שאוציא את האמת אודותיה לאור נשארת נרצחת נעלמת בפסקה שלי.

המחשבות שלי שוצפות אותי.

אני רוצה להקיא אותן.

לספר את הסיפור שלי.

נשענת לאחור מביטה באגרטל שמולי , פרחים צהובים צצים ממנו כאילו מביטים אל העולם דרך אותו אגרטל, סקרנים לדעת מה מתרחש מעבר לחלון, הצבע הצהוב מעלה בי חיוך ילדותי אני עוצמת את עיניי ונזכרת בשמלה הצהובה שאימי היקרה הלבישה אותי לגן חובה .

גרביים צהובות

נעליים לבנות

סרט צהוב שמרסן את תלתליי קשור בחוזקה על ראשי הקטן ותיק כחול ששובר את כל היום הצהוב שלי עשוי מבד תלוי על כתפי הקטנה ומקנה לי הרגשה של אישה קטנה , את אימי מחבקת אותי מבטיחה שיהיה מי שיחזור איתי הביתה.

אותי עם הרגשת ביטחון וחיוך קטן.

אימי תמיד הגדירה את היום לפי צבע.

היה לי יום אדום, צהוב, כחול, כתום ולפעמים לבן.

אני הייתי סוג של ברבי עם דופק.

התינוקת שלה.

זו שמעולם לא סבלה להתעורר בבוקר ותמיד הייתה נשארת עם הפרצוף המתקשה להתעורר עד הצהריים, לא מדברת כ"כ, לא ערה כ"כ , לא מגיבה כ"כ.

ובסופו של יום , אותי חוזרת הביתה ולא זוכרת מה היה באותו גן של אותה אישה גדולה והשנייה קטנה וגרומה שכ"כ אהבתי.

לא זוכרת את אבי בבית, זוכרת אותי יושבת לידה,ליד אימי, הריח שלה באפי הקטן טמון , והיא דורשת ממני לאכול את ארוחת הצהריים החמה שהיא הכינה .

ואני קטנה כ"כ והיא כ"כ דומיננטית, ואני רק זוכרת את השתיקה.

נכנסת לדירתי אני פשוט פושטת את היום מעליי, זורקת נעל אחת ונעל שנייה נגררת על כף רגלי וגורמת לי למעוד , אני מדדה לכיוון המטבח, לכיוון היין, מוזגת לי כוסית קטנה מסובבת בתנועה דרמטית את המחוג העגלגל של  הווליום ומתנועעת באיטיות לשיריו של סטינג.

מרגיש לי נפלא לסגור יום עם המוסיקה הנעימה של יוצר כזה בכותלי דירתי אני חושבת לעצמי.

ולפתע היא עולה מולי, ישר בתוך הראש שלי.

המראות הנוראיות האלה שהיא השאירה בי לאחר התמונות המזעזעות שמציגות גוף מבותר ועיניים פעורות צורחות בתוך ראשי.

הוא עדיין בחוץ, כמו כל סיפור רצח הזוי, "הרוצח עדיין מסתובב חופשי והנשמה רוצה שישחררו אותה , והמשפחה... המשפחה צולבת." ראיתי את הפסקה שלי ממשיכה.

מותר להם.

מי יכול לעשות משהו נוראי כזה?

מה יכול היה לגרום למישהו לרצות לרצוח אותה בצורה כזו נקמנית כואבת בולטת וגסה?

להשאיר את גופתה חשופה ומדממת, אנוסה וכאובה, מנסה לומר לך משהו בעיניי האיילה הענקיות שלה, והפה שלה, פתוח קמעה, ולשונה שסועה, הוא רצה לפגוע בצד האוראלי שבה.

לא לגרום לה לדבר.

"סוף להתבטאות" , היה שם משהו שהוא לא רצה לשמוע והיא לא יכולה הייתה לשתוק.

אין ספק שהוא רצה להוכיח משהו, לדרוש הכרה, להראות נוכחות.

אבל אותה בחורה, תמימה וחמודה, נראית כמו הילדה הטובה של השכנים , נראית כמו הבחורה האחרונה שתעז לעשות משהו רע ולו לזבוב שמסתובב בחוץ בראוותנות.

ינקתי כמו שאיפות מהסיגריה שהחלטתי לגמול משגרת היום יום שלי , ותהיתי לעצמי עד ליום חדש איך אני נותנת לקורא לתהות גם הוא על פרשת הרצח הלא מובנת הזו.

 הזכויות שמורות להדר מיליס.