"מה שלומך אבא," שאלתי את האיש האפרורי שישב לפני על כיסא לבן הנטוע בתוך ים של דשא ירוק. שמש כתומה שנטתה לערוב שלחה אצבעות ארגמן אל פני הרקיע.
הוא הביט בי בעיניים כבויות והניד ראשו "בסדר, אני בסדר, מרגיש טוב," אמר בנסותו לטאטא את ערפילי הדאגה שניכרו בעיני. אחזתי בידו הכחושה, מבטו היה עצוב, זיפי זקן בלתי מגולחים הבריקו באור השמש השוקעת. הוא הניח את ידו על ידי ושתק. עצמתי את עיני, הייתי זקוק למגע ידו, מגע שחסר היה לי זמן רב.
"אני אוהב אותך אבא," לחשתי לו, "אתה חסר לי". הוא הביט בי ושתק. שרידי יופי מטושטשים עדין שרדו בפניו הכחושות, בעיניו גדולות והכחולות. פעם היו אלה פנים צוחקות, עם לב ענק ולחיצת יד אמיצה וחמה.
'מה נותר מאיש הגאה והיפה הזה, שבר כלי מאושפז, המבלה את עיתותיו למעלה משנה בבית חולים מבלי שביקר בביתו אפילו פעם אחת. אדם זקן ובודד בן ארבעים ושש. אדם שבזמנים אחרים היה נערץ על ידי רבים, נותר עתה לבד, מלבד בני משפחתו הקרובה. רבים מחבריו נטו לשכוח...'
"מה שלום אימא?" שאל בשקט מראה שמץ של התעניינות מתוך עולמו הכאוב. שאלתו קטעה את זרם מחשבותי.
"אימא בסדר גם אחי בסדר, כולנו מתגעגעים לראותך בריא וחזק." שמץ של חיוך הופיע על פניו. חיוך שנבע משיח פנימי. לא ידעתי האם חיוכו כוון אלי או אל עצמו, האם נועד לחזקני או שמא חייך אל עצמו, בחיוך של הכרת האמת העובדתית ולא של תקוות מזויפות.
"איך בפנימייה?" המשיך כמתעניין על הפנימייה הטכנית בה למדתי, ואליה נכנסתי מעט אחרי תחילת אשפוזו.
" שם הכול בסדר, אתה יודע איך זה, לומדים כול היום, מכינים עבודות בית, מבלים קצת במועדון והולכים לישון, חיים משעממים ושגרתיים."
"אבל משם תצא עם מקצוע ביד!" פסק, בניסיון להחדיר לבינתי את ההיגיון שבהפסקת הלימודים בתיכון וכניסתי לפנימייה הטכנית. " אתה לומד מקצוע וגם חוסך את שכר הלימוד מהתיכון".
"אתה בהחלט צודק," הרגעתי אותו ,"באמת הכול בסדר," חתכתי את הוויכוח לא רציתי להרגיז אותו.
שקט אילם השתרר בינינו, כל אחד מאיתנו נמלט אל תוך קונכיית עולמו. אבי אל תוך עולם החולי המסוייט שלו, ואני נער בין שבע עשרה אל עולמי שלי, אל הבילוי השבועי בבית החולים, החוזר על עצמו כל של שבת אחר הצהריים, כדרך שגרה כבר למעלה משנה.
"אברם!" אחות עגולת איברים בלבוש לבן פסעה לעומתנו, "בוא אברם, חזור למחלקה, אתה צריך לקחת את התרופות שלך." היא אחזה בידו וסייעה לו לקום.
"טוב אבא, אני אזוז יש לי עוד דרך ארוכה לעשות היום, מקפלן לחיפה, הרבה שעות בדרכים, אז תהייה בריא אבא ונתראה השבוע הבא." ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. הוא לחץ את ידי ופנה אל המחלקה כשהאחות לצידו. הבטתי בו כשהתרחק. הוא הלך מבלי להפנות מבטו לאחור.
****
אבא התעורר ממנוחת אחר הצהריים. בדרך כלל היה מתחיל את יום עבודתו בארבע לפנות בוקר ומסיים בצהרי היום. אחרי מנוחה היה מתלבש ויוצא להיפגש עם חברים, וכאלה היו רבים אשר ביקשו את חברתו, הקשיבו לדבריו, לעצותיו וביקשו בסתר עזרה וסיוע. אבא לא מנע מאף אחד את חברתו, זאת הייתה דרכו כשגרת חיים, כך נהג מידי יום ביומו.
באותו יום אחר הצהריים, הורה לי להתלבש בבגדי שבת. לא בדיוק הבנתי לכבוד מה, הפניתי מבט אל אימא. הבגדים זו הטריטוריה שלה. היו לי בגדים לימי חול וכאלה שאימא התירה לי ללבוש רק בשבת.
כשאבא ביקש שאלבש בגדי שבת, החזרתי לו מבט בעיניים שואלות, הוא חייך אלי חיוך רחב טבול בנגיעות אהבה ואמר, " אנו הולכים לטייל, מותר לנו נכון?"
הבטתי באימא, מגלגל אליה שאלה אילמת, 'האם הכול בסדר מצידך?'. היא נראתה רגועה ומתרצה. מיהרתי להתלבש ותוך זמן קצר הייתי מוכן ליציאה.
עלינו במעלה הכביש, אבא אחז בידי למרות שהייתי כבר בן שתים עשרה. חלפנו על פני השוק המדיף ריחות ירק ותבלינים, המשכנו במעלה הרחוב. מרחוק ראיתי את חזיתו של בית הכנסת הגדול שעמד במלוא הדרו ומביט על סביבתו במבט מתנשא. עברנו על פניו וירדנו במורד רחוב רוטשילד אל מרכז המושבה.
אני התמלאתי שימחה. אהבתי להיות בחברתו של אבא, אהבתי להאזין לסיפורי הלצה שלו, לבדיחותיו וסתם ללהג וקשקושי סרק. כשירדנו במורד רחוב, אוחזים ידיים אבי שתק. אני לעומתו פרקתי את כל מלאי הפטפוט שהצטבר אצלי, הוא האזין קשוב לדברי, התמלאתי שמחה עם ניצוץ של גאווה, הינה אני הולך עם אבא, משוחח עימו כשווה בין שווים.
כשהגענו לקפה של סימנסקי, אבא אותת לי להתיישב ליד אחד השולחנות שהיו מפוזרים בחוץ על המדרכה. השמש קיפלה כבר את מאורותיה, כך שהרחוב התכנס לתוך אפלולית ופנסי הרחוב החלו להבליח באור זהוב.
אבא חזר מתוככי בית הקפה. הוא אחז בכוס גזוז ועוגת שמרים, אותם הגיש לי. הודיתי לו בחיוך רחב. אט, אט החלו אנשים שונים, מכרים של אבא להתכנס בבית הקפה. משראו את אבי הצטרפו לשולחננו, ואבא היה מצביע עלי בידו ועל פניו חיוך של שמחה,
" תכירו, זה בני," הציג אותי. ברגעים אלה חשתי כיצד אני הולך וגובה הולך ומתרומם. התמלאתי חדווה וגאווה אדירה.
ליד שולחננו החלו להתרוצץ סיפורים עם נגיעות חסרי רסן של רכילות רחוב. מרגע זה דיבור לחשני וקולות של הצחוק היו אורחי קבע סביב לשולחן. כך זה המשיך עד שהגיע מרדכי, גבר בעל מבנה גוף בינוני שכולם כינו אותו, הבריגדיר. לטענתו הוא היה קצין בצבא הבריטי בדרגת בריגדיר, למרות שלא היה יותר מטוראי.
אותו מרדכי איתגר את אבא והבטיח כי יוכל להכניעו בקרב הורדת ידיים. אבא קיבל את קריאת התיגר. לאחר מאבק קצר נכנע הבריגדיר. אבי היה אדם חזק במיוחד. כשידו של הבריגדיר נגעה בשולחן אבא זכה למחיאות כפים מכולם ולנשיקה ענקית ממני.
כשחזרנו הביתה, הלכנו אבי ואני אוחזים יד ביד ומתלוצצים, אני שהייתי גבוה לגילי, הרגשתי בגאווה ענקית שטיילה אי שם בין צמרות העצים.
כששכבתי במיטתי, ניסיתי להבין מה בדיוק קרה היום, מדוע אבא התנהג כפי שהתנהג, ולא הצלחתי להבין, אולי היה זה איזה שהוא טכס חניכה, טכס כניסה לעולמם של המבוגרים. אך דבר אחד הרגשתי בוודאות, הייתי מלא גאווה ונרדמתי מאושר.
****
באחד הערבים אבא דחק בי להתלבש, "הולכים לחגיגת יום הולדת," אמר לי מחפש על פני אותות להתרגשות. "של מי המסיבה?" שאלתי כאשר אי הבנה מסתמנת על פני. אבא הבחין באותות האלה.
" זו מסיבת יום ההולדת של ידידים טובים שלי, אני מזמין אותך להצטרף אלי, אתה יכול לבחור, אתה בא איתי, או נשאר בבית."
"מה עם אימא" הקשתי עליו.
"אימא מעדיפה להישאר בבית, אתה הרי יודע זאת טוב כמוני, וחוץ מזה מי יישאר עם אחיך הקטן?” הטיעון הכניע אותי ודיכא את מצבור השאלות שעמדו להישאל.
ידעתי כי אימא מעדיפה את הנווה הקטן והמצוחצח שלה. היא השקיעה את מיטב מרצה ואונה כדי להבטיח שהצריף הקטן בו התגוררנו יישאר תמיד מבריק וממורק. כך נהגה גם עם אבא. כאשר יצא מהבית היה לבוש בהידור, בגדיו נקיים ומגוהצים למשעי. אימא חיה בשביל אבא שלי. בשביל שני בניה ובשביל הצריף הקטן. זה היה יעודה בחיים.
יצאנו מהבית, מצוחצחים, עברנו בהליכה מהירה את הרחוב וצעדנו לעבר בית המסיבה.
"יהיו עוד אורחים?" שאלתי מתוך רצון לנהל שיחה. אבא הניד בראשו לחיוב,
"בהחלט, אני משוכנע שיהיו."
הבטתי באבא בהערצה סמויה, לצידי הלך אדם יפה תואר, זקוף ובוטח בעצמו. תווי פניו היו נאים ביותר, הוא ניחן ביופי גברי מסוגו של ארול פלין - שחקן הוליבודי יפה תואר מאותם ימים.
נשים רבות היו מסבות פניהן כשהיה חולף לידן, גברים רצו להימנות בין ידידיו, חיפשו תמיד
את קירבתו.
כשנכנסנו לבית, הוא היה כבר גדוש באורחים. שיחות ערות התנהלו בפנים, פרצי צחוק, נשמעו מדי פעם, כוסיות שקשקו, קריאות מזל טוב נשמעו מכל עבר. הגברים לגמו קוניאק, הנשים ליקר. שולחן עמוס בכיבוד רבגוני עמד במרכז החדר והיה יעד עליה לרגל. צלחות חרסינה אנגלית גודשו בסוגי כיבוד שונים ברגע שהעיניים חשפו אותם. האווירה הייתה רוויה עליצות ושמחה.
חיפשתי ילדים איתם חשבתי לחלוק את זמני אך כאלה לא היו. לא נותר לי אלה לשבת ליד שולחן הכיבוד בחברתה של פרוסת עוגת קרם ולהביט אל תוך עולם המבוגרים ואל עולמו של אבא שלי. האורחים החלו במסע ברכות לחיים טובים וארוכים לבעלת הבית, אישה צעירה, חטובת גוף בעלת שדים כבדות,אשר עשתה כל אשר לעיל ידה להימצא בחברתו של אבא.
אבי ניסה בתחילה להתחמק ממנה אך לבסוף נכנע לה.
בשלב זה התחלקו האורחים לקבוצות בני ארבעה משתתפים למשחק קלפים "המלך האדום". משחק שלא הבנתי כיצד הוא מתנהל.
האוויר בחדר היה ספוג עשן סיגריות ערפילי, ואדי האלכוהול החל להנחות את ידיהם של הנוכחים לעבר חמוקיהן של הנשים. אבי הקפיד בתחילה לשמר על כללי התנהגות נאותים כשהוא מגניב אלי מבט מדי פעם. אך גם חומות מבצרו לא נשארו חסינות בפני מטח ההורמונים הנשיים שאפפו אותו.
הייתי בגיל שבו זרמי ההורמונים בגופי הנביטו את ניצני התבגרותי המינית. אני הבנתי את המתרחש. הערכתי את אבי על המאבק שהוא מנהל, הערכתי אליו גברה כאשר ראיתי את הערצה לה הוא זוכה מצידן של הנשים,
'גם אני רוצה להיות כמהו,' חשבתי לעצמי, כול כך רציתי להידמות לו באותן רגעים, כאשר היה מוקף בידידותם של גברים והערצתן של הנשים.
****
האוטובוס נסע במהירות על כביש האספלט השחור. אור של בוקר מאיר עיניים זרח מהמזרח. צמרות העצים חלפו במהירות. הכביש התפתל בינות למרחבי דשא ירוקים.
ישבתי באוטובוס ליד החלון, לשמאלי ישב אבי. הוא חייך אלי ושתק. לא הוציא הגה מפיו. פניו היו מגולחים. פנים מלאות ושלוות.
"לאן אנחנו נוסעים, אבא?" שאלתי אותו, הוא שתק רק הניח את ידו על ירכי ותופף בעדינות כדי להרגיעני. לא הבנתי מה בדיוק קורה ולאן אנו נוסעים. ברגע מסוים הבחנתי שהאוטובוס נוסע בכיוון צפון. תמיד כשנסענו לבית החולים, נסענו לכיוון דרום. עכשיו עשינו את הדרך בכיוון ההפוך.
ישבנו כל הדרך קרובים זה לזה, אני דיברתי ושאלתי, אך אבי שתק, רק חייך ופניו זרחו באור מיוחד, על פניו הייתה נסוכה הבעה שלווה, אבל עיניו הקרינו חום ואהבה.
מרחוק ראיתי שאנו מתקרבים לאזור בית החולים. מימין הדרך עמד בית בודד עם חצר מוקפת גדר ולצידו ניצבה תחנה.
אבא הושיט ידו והפעיל את הפעמון מסמן לנהג לעצור. " מדוע אנחנו עוצרים כאן?" שאלתי כאשר פחד ואי הבנה כבשו את ליבי. אבי המשיך בשתיקתו, הביט בי במבט של פרידה ולחץ את ידי. האוטובוס עצר, אבא קם מושבו ופסע אל היציאה. קמתי אחריו הוא סימן לי להישאר לשבת וירד מהאוטובוס.
האוטובוס חידש את נסיעתו, ראיתי את אבי עומד שם לצד הדרך ליד הבית הבודד. הוא נופף לי לשלום. הבטתי בו עד שדמותו הלכה ונמוגה. אני נותרתי לבד ממשיך בנסיעה.
****
"יש לי תחושה רעה שקרה משהו," אמרה אימי באותו בוקר יום שישי. מראה פניה העיד על התרגשות רבה.
"אני רוצה שניסע לבית החולים כבר עכשיו!" אמרה בפסקנות כאילו חזתה משהו שהיה נסתר ממני. הדאגה בקולה, החיוורון שעל פניה והפסקנות שבדבריה, הכניסו אותי לחרדה לא ברורה. מיהרתי להתלבש ויצאנו יחד לעבר בית החולים קפלן.
עשינו את דרכנו בשתיקה. שמים כחולים נראו מבעד לקרעי עננים אפורים, האוויר היה כבד והקשה על הנשימה. תחושות של דאגה שהתחלפו בשביבי תיקווה, קיפצו בתודעתי כפרש על לוח שחמט.
על מנת להגיע לבית החולים היה עלינו להחליף שלושה אוטובוסים. לאוטובוס הראשון לא המתנו ועשינו דרכנו ברגל. בדרך ניסיתי להרגיע את אימא, אמרתי לה כי נראה לי שתחושותיה הן רק פרי דמיון, "לא יתכן שקרה משהו לאבא, את רק מדמיינת, את יודעת שזה בלתי אפשרי". אימא הביטה בי ושתקה כאומרת לי 'אל תתווכח עם תחושות של אישה אוהבת'.
האוטובוס עשה את דרכו בעצלתיים, דרומה, לרחובות. ישבנו דוממים, לחלוחית של דמעה נראתה בזויות עינה. אמא עשתה מאמץ כביר להראות נינוחה.
ישבתי לידה, צעיר כבן שמונה עשרה, מטיל כוחות נפשיים רבי עוצמה למאבק הפנימי שהתחולל אצלי בפנים על מנת להרחיק מחשבות מעיקות. ניסיתי לשאוב עידוד מהנוף המשתנה, הבטתי דרך החלון אל הכביש המתארך, אל רקיע המכוסה עננים אפרוריים, אל רסס אגלי המים שנחתו ברכות על שמשת החלון.
הבטתי שוב באמי, חיוורון כיסה את פניה,היא ישבה קפואה מאיזה שהוא מקום הגיע גל של תקווה שהציף אותי. הרגשתי מחוזק. ההרגשה הרעה ועקיצות הדאגה חלפו, האמנתי בחוזקו וחוסנו של אבא. לא יתכן כי משהוא רע יתרחש, הרי תמיד ידע להיחלץ ממשברים.
את הדרך המובילה לשער בית החולים עשינו ברגל על כביש אספלט צר הסלול בין עצי הדר טעוני פרי זהוב. רציתי להאט את קצב הליכתי ולהיטמע בטבע, אך אימא שעטה במהירות קדימה, הנה השער, כניסה חפוזה ואנו בבית החולים. הכול נעשה במהירות. אימא הייתה המנוע העיקרי שמשך קדימה, אני רצתי בעקבותיה בין השבילים של מחלקות בית החולים הפזורים על פני שטח רחב ידיים. מחלקת האשפוז של אבא הייתה בקצה השני.
הגענו אל דלת המחלקה מתנשפים. השעה הייתה שבע בבוקר, האחיות החליפו משמרת ולא ניתן היה להיכנס למחלקה.
אמא לא עצרה, פילסה את דרכה למרות מחאת האחיות ורצה ישר לחדר בו שכב אבא. וילון מיטתו היה מוסט, אמא נכנסה בסערה ניגשה מייד אל המיטה. אבא שכב על מיטתו ,עיניו עצומות, פניו רגועות, אימא נגעה בו, "הוא חם, אולי הוא ישן? " אמרה.
מיהרתי לצאת, חיפשתי את רופא ראיתי אותו מתקדם לעברי.
"אני בנו של אברהם," אמרתי ,מה קורה עם אבא".
הרופא הביט בי במבט ענייני ושקט, ואמר יבשות," אביך נפטר לפנות בוקר."
עצמתי את עיני. האוטובוס הזה שנסע מכיוון דרום, עצר בתחנה של בית חולים קפלן. אבי ירד בתחנה ונופף בידו בתנועה של פרידה. הוא היה לבד בתחנה. האוטובוס המשיך בנסיעה צפונה.
