היום הכי חם בשנה

"איזה חום", אני אומר לו כשאגל זיעה ערני מפלס את דרכו ממצחי לעבר האדמה הלוהטת, ונעלם במאית השנייה למקום בו מתנקזים כול אגלי הזיעה בעולם.

"ממש חם", הוא מסכים איתי בנחרצות, ושולח את אגלי הזיעה שלו להעלם גם כן.

ביום הראשון שעליתי לארץ הקודש ידעתי שהחיבור בינינו הוא מסוכן, אומנם זו ארץ זבת חלב ודבש אך חלב מחמיץ פנים כשחם ודבש הופך בחזרה לאבקה בתולית טרום מפגש דבורה.

כשחם קשה לי לאהוב אנשים סביבי, למעשה ככל שהטמפרטורה מטפסת כך גם רמת התיעוב שלי כלפי הסביבה, וכשאני אומר סביבה איני מתכוון רק לאדם שעומד לצידי, אלא לכול עצם שאוכל להשליך עליו את שנאתי המטוגנת, כולל מדרכות שצבועות באדום לבן, סליחה, במיוחד מדרכות שצבועות באדום לבן. לכן באופן קבוע כשהקיץ מציץ מבעד לדלת, מחכה לרגע בו יוכל להתגנב מאחורי האביב בדומייה, ולזרוק עליו איזה קרן שמש עסיסית וממוססת, כול מי שמכיר אותי תופס ממני מרחק ביטחון. היו אף מספר דו ספרתי של שמועות חסרות שחר כי הכיתי עד זוב דם בידיים חשופות לרווחה כמה אנשים שהיו סביבי לגמרי במקרה, עקב יום חם במיוחד, אך שמועות אלו היו הרחבה בעלת דמיון מפותח של המציאות.

ההתרחקות הזאת מבני אנוש גורמת לי לאושר צרוף בערך לשלושה ימים ורבע, אך לאחר מכן אני מרגיש בודד כמו דב ללא חלומות בשנת החורף שלו. לכן עקב ניסיון לא נעים במיוחד של כמה עונות קיץ חמימות יתר על המידה אף אחד לא מוכן להתקרב אליי ברדיוס סביר ומקובל בחברה. למרות זאת אני מנסה באומץ לב לשמור על קשר אנושי דרך הטלפון או האינטרנט, אולם קשר ווירטואלי יכול לסחוב אותך על גבו האלקטרוני למשך זמן מסוים, לאחר זמן מה אתה זקוק לחום המופרש מבני אדם. בניגוד לחום היוצא מהשמש, את החום הזה אני מוכן לקבל בכול העונות, אפילו בסתיו שזו עונה מיתולוגית שאף אחד לא יודע אם היא באמת קיימת.

"נחפש איזה צל?", הוא שואל אותי בעצבנות, מודע לכך שכול אגל זיעה שצונח חופשי ללא מצנח ממצחי מזרז את שעון החול הצנום גם כך.

"אני מעריך את זה שאתה יחד איתי היום", אני אומר לו ברוגע, "זה חשוב לי מאוד".

"אני יודע", הוא משיב לי בחיוך חשדני, מבלי לדעת באמת "אני יודע".

מכול האנשים שמתרחקים ממני בתקופת הקיץ, הוא זה שבדרך כלל בורח הכי רחוק, לארץ חדשה עם ריח של ניילונים, למקום מסתור נטול מפה, למערות, למחילות, מתחת לכול רדאר טכנולוגי ביוני חדיש שניתן לרכוש באי ביי. אבל כשאמרתי לו שאני צריך אותו, הוא התייצב ונעמד לצידי, ללא שאלות, ללא פחד, אולי קמצוץ, ועוד ביום הכי חם בשנה.

עמוק בפנים ידעתי כי הוא אינו מבין את משמעותה הפאטלית של פגישתנו האחרונה. הרי הוא ילד קטנטן, חסר מודעות בסיסית על חיים ומוות, ואיך אומר לו כי דרכינו נפרדות מעתה ועד עולם, איך אסביר לו שזה הסוף המר ולא סרט מצויר.
העדפתי לא לומר דבר, פי היה יבש גם כך, שתקנו יחדיו בין קרני השמש עד אשר הרגע נמס אל האדמה כלא היה.

הוא אסף את הגזר ושני הכדורים השחורים אשרו נותרו ערומים ברחבת הזיכרון הנעלמת, ונפרד לשלום בפעם האחרונה מחברו איש השלג.