עבודה מתישה זאת, לצחצח נעליים

מאז ימים עברו, כשהוא עוד היה קטן ולא ידע מי ומה, כבר התחילו לאמן אותו;
הוא הולך להיות ג’נטלמן, הטוב שאי פעם נוצר ע”י האדם. הוא ייפגוש את המלכה, והם ייערכו סעודה מלכותית שתישמע בכל העולם כסעודה המלכותית ביותר, המכובדת ביותר והנשמעת ביותר אי פעם. יסופר עליו בשירים שיעברו דרך קווים אינסופיים של חוטים חשמליים ומהעין לאוזן והוא יזכר בהיסטוריה כסועד המלכותי ביותר.

בהתחלה, לפחות, לימדו אותו את כל גינוני הטקס - אני יכול לקחת את המעיל שלך גברתי? ואתה, אדוני, בוא אקח לך את הכובע ואתלה אותו במקום חם ואעשה לו מסאז’. הנה גברתי, שבי, לקחתי את הכיסא אחורה בשבילך. הו, אין לי בעיה לקום כשאת קמה מהשולחן, זה כבוד בשבילי.

וכמובן - הסעודה עצמה, על השולחן, צריכה להיות ע”פ כללים הדוקים מאוד;

המפרקים צמודים לגוף, חס וחלילה שיהיו על השולחן, זה מראה על גסות ועל ברבריות, מחלה העברה מהעולם המתורבת מזמן, ולא נשכח כמובן מזלג ביד ימין וסכין ביד שמאל.

כשאוכלים פסטה, אל תשכח לסובב את המזלג בתוך ערמת הפסטה השמנונית ולייצב את המזלג עם הסכין, כדי לא להעיף חתיכות לא אכולות על המלכה, האל יצילה. כשחותכים, נועצים את המזלג באיבר שרוצים לחתוך ומשספים במהירות - איטיות מראה על חולשה, חולשה מראה על אי תרבותיות ואתה החוליה החלשה, שלום. כאוספים משהו למזלג צריך להשתמש בסכין - בשום פנים ואופן! לא בידיים חשופות, הם מטונפות בחטאי אבותיך, למרות שעשית כבר בר מצווה, וגם לא רק במזלג, כי אחרת שוב הכל יעוף ופוף השומרים כבר לא ייעמדו וייתעלמו.

וככה זה המשיך, הלאה והלאה והלאה, שנים של אימונים לקראת הארוחה הזאת, שנים יקרות. הוא היה אדיש לכל השאר, רק הארוחה היא החשובה.

לימדו אותו לחשוב בצורה מלכותית ואלגנטית, שלא יבייש אותם, טייחו את כל החורים הקטנים שצצו כל הזמן. הוא התלונן לפעמים, אבל אמרו שאחרי שיסיים את כל הגינונים הוא יהיה חופשי ומאושר.

והקיר? עקום, איך אף אחד לא ראה.

היה לו צד אפל כלשהוא, ולא ממש ילד רע בתוכו, זה היה הוא המדוכא, הנרדף, זה שתמיד השאיר בצד לטובת הגינונים, שתמיד מחכה בפינה לרגע הנכון להשתלט עליו ולהתאמן בלהרוג את כולם.

ואז? אז המלכה מתה.

והעולם? העולם התפוצץ מצידו.

והחיים? המשיכו.

הילד הלבן נאנק ונעלם, נשכח מהעולם. התכלית שלו נגמרה, אז הוא פשוט ניתק את הזרם ומת, והילד השני קם, ואף אחד לא שם לב בחליפה השחורה. הוא כבר לא היה אפל, רק מדוכא, כי סך הכל הוא אהב את המלכה והוא היה קטן אז, קטן ומדוכא, ועכשיו מדוכא יותר.

הוא החליט להיות מדען, לחקור למה החיים ממשיכים בכל זאת, זה לא הגיוני, זה לא רציונלי, זה לא בשליטה, וזה משהו שאחרים מבינים אבל שוכחים מיד, כנראה. הוא העביר נוזלים ממבחנה למבחנה, חימם פה, קירר שם, עשה כמה דברים לא מהוגנים כדי להבין, כי בכל מחקר יש נפגעים, הוא לא העיז לחשוב על עצמו.

והתשובה? חמקה. כל המבחנות והניסויים, הכל היה שטויות, מחסה, מכסה להכל, לכל הדברים שלא העיז להתמודד איתם.

השאלה נותרה בקרבו, נחה לה שם באדיקות עד העונג הבא, מתחלקת לכל האנשים האבלים אבל מקורה נמצא בו, בחור מסכן.

והמלכה? נרקבה כבר מזמן, רק עצמות נשארו. עצמות וזיכרונות שלא מימש.

והעולם? התפוצץ מזמן, אף אחד לא זוכר.

והחיים? לא נגמרים,

למרות שעשה את כל הגינונים.