מלון הרצליה היה מבנה בן שתי קומות. בחזיתו הייתה גדר חיה ירוקה וגבוהה שהסתירה את כל הקומה הראשונה וחלק מן הקומה השנייה. מאחור הייתה חצר גדולה ורחבה אשר עצי פיקוס צמחו משני עבריה. במרכזה היה דשא מטופח ושתי ערוגות פרחים צבעוניים השלימו את התמונה הכפרית הפסטורלית.
בקומה הראשונה גרו בעלי המלון: סבתא אלמנה דומיננטית, בנה, כלתה ושני בניהם הקטנים. המלון עצמו היה בקומה השנייה. היו בו חמישה חדרים אשר נחלקו משני צדדיו של מסדרון ארוך. במרכז היו חדר אמבטיה ושירותים משותפים.
במלון הזה גרתי אחד עשר חודשים. משפחתי מנתה חמש נפשות: סבא וסבתא, הורים ובת בגיל שלוש (אני). עלינו ארצה עם גלי העלייה ההמוניים בחורף 1951. השלטונות הרומניים התירו לכל משפחה להוציא עמה מטען במשקל שבעים ק"ג, ארוז בארגז. הם אסרו הוצאת כסף זר, חפצי אמנות ותכשיטים יקרים מן המדינה. הורי הצליחו לעקוף את האיסור הזה. הם פנו לנגר-אמן שבנה עבורם ארגז מעץ משובח. בדפנות הכפולים שלו הטמינו דולרים ירוקים ותכשיטי יהלומים.
כאשר הגענו ארצה הציעה לנו הסוכנות מגורים במעברה. כשראתה אמי, בת מפונקת למשפחה אמידה, את מצבה של המעברה, סירבה בכל תוקף לגור בה. הדולרים, שהוצאו ממחבואם, שימשו לתשלום עבור החדר במלון. שילמנו ששים דולר בחודש, סכום עתק באותם ימים, כדי לגור במלון הנושא את שמו של חוזה המדינה!
מאחר והיינו משפחה, קיבלנו את החדר הגדול והמאוורר ביותר. החלון פנה אל הרחוב וממנו אפשר היה להשקיף על בית הכנסת הגדול, אשר נמצא ממש מעבר לכביש. פרט למיטות ניצבו בחדר גם ארון לבגדים, שולחן, כיסאות ו...פרימוס. שירות חדרים לא היה במלון הזה ועל כן היו אלה אמי וסבתי שניקו וסדרו את חדרנו. את ארוחותינו בשלו על הפרימוס ואת הבגדים כיבסו בכיור שבאמבטיה המשותפת. הן בילו את רב זמנן במקום ולכן התיידדו מאוד עם הגברת פ',בעלת המלון. עצותיה הטובות עזרו להן להתארגן בארץ החדשה והקשה שאליה הגיעו ללא כל הכנה מוקדמת.
בחדרים האחרים התגוררו קציני או"ם שבדים. היו אלה גברים צעירים, גבוהים ובהירי שיער שדברו בשפה גרונית משונה. הם בלטו מאוד בשטח בשל מדיהם המגוהצים בקפידה וכובעי הברט הכחולים אשר חבשו לראשיהם. זכור לי במיוחד קצין אחד ששמו היה דֶרֶה. הוא, כנראה, אהב מאוד ילדים, כי בכל פעם שעבר לידי היה מחייך חיוך רחב ומכבד אותי בממתק כלשהו שהיה מצוי תמיד בכיסו.
בעלת המלון הייתה נוהגת לערוך, לעתים, מסיבת תה קטנה בחדר האוכל שלה ולהזמין אליה את כל אורחי המלון. או אז הפגינו השבדים את ידיעותיהם בשפה הגרמנית שהייתה שגורה גם בפי בני משפחתי.
שהותנו במלון הסתיימה כאשר שכרנו דירה בסמוך. המלון המשיך להתקיים עוד שנים מעטות, עד שקרה האסון. בנה היחיד של הגברת פ' – שלח יד בנפשו לאחר שהרופאים בשרו לו על מחלה ממארת המקננת בגופו. המעשה הנורא שבר את לבה של האם. היא מכרה את המלון, לקחה את כלתה והיתומים הקטנים ועברה אתם לחיפה. השמועה אמרה ששם היו להם קרובי משפחה. אנו לא ראינו אותם יותר.
את הבניין קנו שתי משפחות והן התגוררו בשתי הקומות הנפרדות. למשפחות היו ילדים אשר השתלבו במהירות בחבורת ילדי השכונה, אך לביתן לא נכנסתי.
עשרות שנים חלפו מאז. חזרתי להתגורר בבית פרטי במרחק כמה רחובות משם. במרוצת השנים עברתי פעמים רבות ליד הבניין. הסתפקתי בהעפת מבט מהיר לעברו ותו-לא.
בשבוע שעבר, ביום חמים שדמה יותר לאביב מאשר לחורף, יצאתי עם בעלי לטיול רגלי. מבלי משים נשאו אותנו רגלינו אל חזיתו של הבניין.
"לא מתחשק לך לפעמים להיכנס לכאן?" שאל בעלי במפתיע.
"אתה יודע מה", עניתי לאחר היסוס קל, "דווקא כן!" אמרתי ועשיתי.
הגדר החיה הייתה עדיין גבוהה וירוקה. המדרגות המוזנחות היו מכוסות עלי שלכת יבשים לרב. עלינו עד קצה גרם המדרגות והגענו קרוב לכניסה האחורית. מולנו נפרשה החצר הגדולה. עצי הפיקוס הזקנים היו ממש ענקיים ופרשו חופת צל ירוקה ממעל. הדשא והפרחים נעלמו ובמקומם היו עשבים וקרחות. בירכתי החצר ניצב מבנה ישן שנראה כמחסן. סביבו התנשאו צמחי פרא גבוהים. התבוננו סביבנו והעלינו זיכרונות מן העבר.
לפתע יצאה מן הבית אישה צעירה ובידה פיילה מלאה כבסים. היא הופתעה לראות אותנו שם ולרגע התבלבלה. בהיסוס מה ניגשה לחבליה והתחילה לתלות בגדי ילדים קטנים. לאחר דקות אחדות, נמלכה בדעתה ופנתה אלינו.
"אתם מחפשים משהו?" שאלה. היה לה מבטא רוסי בולט.
"לא" השבתי, "אני גרתי פעם פה", הרגשתי צורך להסביר לה, "לפני יותר מחמישים שנה".
"אה" אמרה בהקלה ושלחה חיוך לעברי, "הגברת מינה, בעלת הבית, גרה בקומה השנייה", נידבה לי גם היא מידע.
"אני גרתי כאן עוד לפניה", הוספתי, "את יודעת שהיה פה פעם מלון?"
"מלון? באמת?", התפלאה, "לא ידעתי"
"קראו לו מלון הרצליה. זה היה מלון קטן, בסך הכל חמישה חדרים".
היא משכה בכתפיה. משלא מצאה מה עוד לומר, חזרה לתלות את הכבסים.
"למה החצר מוזנחת?" שאל בעלי, "למה אתם לא מסדרים כאן מתקנים לילדים?"
"אה" עשתה תנועת ביטול בידה, "אי אפשר לשים פה כלום, הכל גונבים, שוברים! שמתי עציצים יפים - שברו לי! שמתי נדנדה – גנבו לי! כואב הלב".
גם לבי נצבט לשמע דבריה. מיהם האנשים הנוהגים כך, תהיתי בתוכי.
"באים לכאן נרקומנים", המשיכה, כמו עונה לשאלתי האילמת, "הם באים לעשן שם", הצביעה בידה על המחסן שבקצה, "הם חושבים שהשוטרים לא יחפשו אותם במקום הזה. אחרים באים, שותים, משתכרים ושוברים מה שהם מוצאים. נורא, פשוט נורא!"
"והמשטרה" שאל בעלי, "לא עושה כלום?"
היא משכה בכתפיה "הזמנו אותם כמה פעמים, לא עזר". השלמה אדישה הייתה בקולה.
חבל, חשבתי, חבל שנכנסתי. עוד זיכרון יפה נהרס לי.
