"תומס! תעזור לי! אני נופלת! תומס!!!!!" לא הבנתי איך זה שהוא ממשיך לעמוד מהצד ולהסתכל בי. כאילו שהמילים שלי נחסמות דרך קיר בלתי ניראה, והדמות שלי שקופה. "תומס...!" אני מחלישה את הטון ומתחננת, הקול שלי גווע, והידיים נחלשות ומתרופפות אט אט. תמיד היה לי פחד גבהים.אף פעם לא הייתי אחת שמעיזה לקפוץ.לא לפני שבדקתי לפחות שבע פעמים לפני,שהנחיתה תהיה רקה. לטפס אני דווקא אוהבת, ומהנפילה עצמה, אני לא מפחדת, למעשה, תמיד חשבתי שבנפילה ארוכה ומתמשכת אפשר לגלות את סוד החיים, ואז להתרסק. אבל לעשות את הקפיצה, אני מפחדת. לכן תמיד היה לי פחד גבהים.
"תומס? תומס? אתה שומע אותי?" המחשבות האחרונות שהוגות בהתרסקות הלחיצו אותי עוד יותר ודמעות נקוו בעיניי.
לפתע משהו התעורר בו. הדמות הקשיחה שעמדה מולי ללא מעש, התקדמה לעברי.כמעט והתעודדתי, אבל אז זיהיתי את ההבעה על פניו. ההבעה השורטת הזאת, כאילו נכנסה בו נשמה אחרת, נשמה נוטרת. הוא התקרב לפני כשהריח שלו ממלא את האוויר,
ולחש:"אני לא עוזר לבוגדים".
לתומס הייתה יכולת הפנוט. לפחות עליי אם לא על כולם...בפעם הראשונה שנפגשנו, מצאתי את עצמי משוחחת איתו, ולא מזהה את הדמות אותה אני מגלמת. לא היה לי מושג איך שפתאום צורך כרסם בי, להיות כל מה שיבקש. האוויר בסביבתו היה שונה, הרגשתי את הגוף שלי משתנה בשביל שתהיה לי אפשרות לנשום לידו. הרגשתי פתאום יותר נשית. לא ילדה, לא משתטה, קצת מצחקקת.
וזה כל מה שהוא ביקש, לא יותר, לא מילים, ולא הבטחות...רק מבטים שבהם מצא תשובות.
וכשהתחבקנו, הוא החזיק אותי בצד, ביד אחת,בעדינות חזקה... כאילו פחד שאברח, וידע שכל עוד הוא נוגע בי כל מחשבה תימחק מראשי.
"נחשי את מי פגשתי היום?" הוא שאל בהבעת בטחון ואדישות מזויפים.לא ידעתי את מי פגש, אבל ידעתי על מי אני רוצה שידבר, מי הייתי רוצה שזה יהיה. "לא יודעת, את מי?" וחייכתי בחצי חיוך. אז הוא סיפר לי שהוא פגש את ליאונרד. מי זה ליאונרד? אפשר להגדיר אותו בשתי מילים: אהבת חיי. עוצמת האושר שחשתי בסביבתו הייתה חד פעמית,וכנראה שגם לא תחזור לעולם.
האמת היא שעכשיו בכלל לא מעניין אותי לתאר לכם כמה אהבתי את ליאונרד. הדקה ההיא עם תומס הייתה מבחן. "באמת? פגשת אותו?!" שאלתי נלהבת, צמאה למידע, ותוססת, "איך? איפה?", והוא הסתכל עליי במבט מאוכזב ומחויך. במין הרמת גבה, חצי חיוך סגור, והנהון. ואני תהיתי אם הוא כועס, הרי הוא אמר לי שלא אכפת לו לדבר על אהובי הישן, "אל תדאגי.. זה בסדר" אז איך זה שעכשיו הוא דוקר אותי במבט הזה? ניסיתי לחפות על ההתרגשות, להסתיר אותה,אבל המבט שלו הפשיט אותי לגמרי. לא הצלחתי. לא הצלחתי לשחק כל כך טוב כמו תמיד. לא הצלחתי לשקר. האהבה ללאונרד נטפה לי מהפנים.
וזה לא שאהבתי את ליאונרד יותר מאת תומס,זה מה שלעולם הוא לא הבין. בשביל ליאונרד רציתי לחיות, אבל בשביל תומס? בשביל תומס הייתי מוכנה למות...
שבוע לאחר מכן תומס הודיע לי שהוא הפסיק לאהוב אותי.שהוא רוצה שניפרד.
"תומס!!תומס מה איתך! תעדיף שאפול מאשר לעזור לי? תומס אני מחליקה..." חשתי את קצות האצבעות שלי משתמנות בכל דקה יותר ויותר. את הגוף שלי מפעיל משקל עצום בהתאמה לכוח המשיכה,שהפך לכל כך מכריע, חסר רחמים. עכשיו כבר היה ברור מה יהיה הסוף.לפני שנכנעתי מול המאבק, רק רציתי לדעת "תומס, אתה חושב שבגדתי בך? לזה התכוונת שאמרת שאני שקרנית?לא הייתי איתו, אני נשבעת בחיים האבודים שלי!" הוא הניד בראשו כאילו הכריז על מקרה אבוד משעשע מרוב עצב, "ובגלל זה את שקרנית, לעצמך את משקרת. שנינו יודעים שהבגידות הכואבות ביותר הן לא אלה שבמעשים". ואני כבר הרגשתי את החול נשמט תחת ידי, במאית שניה אחרונה, הבנתי שאם אבחר להפסיק להאבק על המקרה האבוד הזה, יגמר הפחד מהקפיצה. אהההההההההההההההההההה, התרסקתי לאדמה.
