זיכרון ישן-חלק שני

ארון העץ הרעוע שבחדרי מאיים לקרוס ואני מאיימת עליו להיצמד לחיים, זה ארון שליווה אותי בילדותי, אני בת מזל סרטן אופיינית נצמדת לנוסטלגיה ומתעקשת לעזוב.

הפרטים הקטנים שעושים את המשמעות הגדולה.

הזיכרון הזה שמשאיר בך את הכל.

הזיכרון הזה שבעצם דרכו אנחנו בונים חיים שלמים.

השמלה הלבנה מבצבצת מתוך שקית ענקית ואני מחייכת, לוקחת אותי אחורה.

לגיל 10 וחצי.

חתונתו של בן דודי, אלי, אותי עם שמלה לבנה , תסרוקת של שושבינה או בעצם של כלה רק בקטן, פניי מאופרות וחיוך ענק נמרח על פניי ואימי צורחת לי בזמן שצלם עב כרס מנסה ליצור תמונה שתהלום אותי ואני כל הזמן מקפצת לו בין פריים לפריים..

"נטלי, תוציאי את המסטיק זה לא מנומס!!! כלות לא שמות מסטיקים שהן מצטלמות!!!(היא צריכה לראות מה קורה עכשיו עם הכלות !) ונטלי.... תרגעי רגע!!!" והיא מצחקקת ומביטה בי במבט שאומר "אויייי כמה רעש בבן אדם קטן כ"כ"

מוצאת את עצמי בשירותים אני נזכרת , במקטעים לא ברורים, רגע אחד אני פה רגע אחד אני זוכרת את עצמי לאחר כמה לגימות של יין שלאחר החופה  שוכבת על רגליה של אימי שמלטפת את ראשי ונכנסת לתנומה וחוששת לחייו של האודם האדום שלא ימרח .

אם היה משהו שתמיד אהבתי בתור ילדה ועד עצם היום הזה זה את האודם.

לא היה אכפת לי משום דבר חוץ מהמכחול הקטן הזה שמורח את שפתיי בצבע שנראה כמו דם.

את אותה שמלה שהביאה לי את אותו זיכרון באותו בוקר אני שומרת בזכות אימי שמסתבר שהיו לה קשרים נוסטלגיים לחפצים יותר ממני, היום שאני בת 31 ומביטה בגוף שלי שהכיל שמלה כזו קטנה אני פשוט מתמלאת בהתרגשות.

איך היא חשבה לשמור אותה עד עצם היום הזה?

איך אני חשבתי לסחוב אותה איתי לבית אחר ?

ואני בסה"כ רציתי ללבוש חולצה לעוד בוקר בנאלי במשרד גיחכתי לעצמי ושלפתי גופיה אדומה שמתאימה לגוון עורי, נכנסתי לג'ינס שחורים , אודם אדום ודידיתי לכיוון  וסגרתי עוד זיכרון.

ראיתי את הזוג שמתנשק במדרכה, ותמיד עולה בנו הצורך להרגיש את האהבה המתוקה הזו , האין סופית הזו, להבין מה יש שם שגורם לבועה הזו להיות שלהם?

כאילו העולם נדם והם היחידים שיכולים לשמוע או לראות את עצמם.

ואז אני מוצאת את עצמי ואני בטוחה שכל אחד אחר ,עם חיוך אדיוטי שמרוח על הפרצוף ורצון לנשק כל טסטוסטרון שחולף על פניי.

בגיל 26 גיליתי אהבת אמת מהי.

וזה היה ברגע שאימי נפטרה.

באותם רגעים, באותו זיכרון , באותה התחברות היה שם משהו אחר.

הקריעה, הזעקה שיצאה מתוכי, הפילוח , זה משהו שהרג אותי באותו הרגע שהייתי שרויה על המדרכה מול ביתי.

באותו הרגע מתתי.

באותם רגעים כל הזיכרונות התאחדו וקיבלו פנים.

את הפנים שלה.

אני עוצמת את עיניי ואני יכולה להרגיש את תחושת העור הרך שלה באצבעותיי, את חום פנייה, לראות את חיוכה, להריח את ריחה.

זה ריח של אמא .

ריח שאנצור עד סוף ימיי.

ריח שטמון במחילות אפי.

שאם אני רוצה להרגיש הכי קרוב אליה מלבד שיחה והתחברות אליה אני פשוט נושמת עמוק ומגיעה לריח שלה.

לאחר תקופה מסוימת הבנתי שהיא הראתה לי מה היא אהבה אמיתית, שהיא באמת אהבה אותי אהבה אין סופית, בלי מגבלות, בלי תנאים, רק אותי.

שאין אף אחד בעולם שיכול לאהוב כמו שאמא אוהבת.

שהחיבוק שלה היה החיבוק שלה.

שהכעס , האכזבה, האהבה, תובנה, ההקשבה, אפילו אם היו לפעמים לא מאוזנים, זה היה איתה ממנה ושלה.

משהו שם חסר.

ומגוחך להאמין אבל זה הפיזיות שלנו.

אני תוהה לעצמי מדוע אנשים שווים יותר שהם מתים מאשר הם בחיים?

איך זה יכול להיות ולהרגיש אנושי להתנתק ממישהו?

עד כמה הזיכרון הוא הדבר היחיד שנשאר לנו אבל הדבר שהכי יכול לבגוד בנו, ולכן יש את הספרים, לכן יש לנו את הכישרון יצירה, להנציח את הזיכרונות והסודות שלנו באומנות.

בכתב, בציור, בנגינה, בריקוד.

אני מציירת אותה כל יום.

במוחי , בזיכרוני, בדף משובץ, בחול הים.

אני רואה אותה איתי בכל מקום.

מוחשית.

שלבי האבל אינם נגמרים.

אין תחושת זמן.

רק תחושה של אובדן.

"הוא הכיר אותה." הוא התפרץ למחשבותיי .

"סליחה?" אני מנסה לחזור לקו הריאלי שחיי נמצאים בו, שגרת העיתונות, הטרגדיות , תככנות , בלשנות ובעיקר קנאות.

"הוא הכיר אותה, את הקורבן, את ג'ניס."

"ואתה אומר את זה כי...."

"כי היא הייתה אהבת חייו "

"הילדה הקטנה הזו הייתה אהבת חייו של מי?"

"היא לא כזו קטנה, לא כזו תמימה..."

"מאיפה יש לך המידע הזה. אני רוצה הסברים"

"בבקשה, לאחר בדיקות מקיפות, זרע, ד.נ.א , שערות, סוליית נעליים, כמובן שגילינו עם מי יש לנו עסק וניסינו להבין כמה אידיוט וחסר זהירות אותו רוצח היה.

מי משאיר זרע בסצנה כזו?

מישהו שאכן רוצה את החותמת לא?

מישהו שרוצה שיכירו בו.

שידעו.

סוג של טריטוריה.!!"

תהיתי לעצמי מדוע באמת עשה כך האידיוט?