הפתעה

המוסיקה של הנדל "המשיח"  התנגנה מהתקליטור שבתוך המחשב. כשאני מזמזמת ועוזרת בזמזום תוסס ולחשני  לתזמורת וכלי הנגינה  ולקטע הווקלי, כאילו הוספת קולי תשפר את המוסיקה.

"מה המוסיקה הזו, אני חוזר לבית אני תמיד חושש שטעיתי בדרך". אמר לי בני יובל,בהפתיעו אותי בביקור בלתי צפוי עם אשתו .

"למה? תקשיב איזו מוסיקה שמימיית". אני עונה לו בחיוך.

"איזה שמיים, את בארץ לפעמים"?

"אף פעם לא אמרתי לך, אבל  שהריתי אותך, הנדל, יוהן סבסטיאן ומוצרט היו הכוכבים, זו המוסיקה היחידה ששמעת, לפי תנועותיך הקצביות ברחמי, אני חושבת שאף נהנית"...

"מצחיק", יש לך עוד בדיחות"?

"אירית, מה עובר עליו". אני שואלת בדאגה את כלתי.

"אני לא יודעת, עד לפני דקה הכל היה בסדר. גם אותי התנהגותו הבלתי צפויה מדאיגה"...

"מה קרה? הרצינות הזו גורמת לי סיוטים". אני פונה  עוד פעם אל יובל.

הוא נכנס למטבח שם עמדתי והדחתי כלים, נטל וישב על הכיסא הנמוך שמונח  שם דרך קבע.

"זה לא שאני לא אוהב אותך, אבל ". הוא אומר לי.

"אני יודעת". אמרתי והמשכתי לסבן צלחת כאילו לא אכפת לי בכלל.

לא היה לי חשק לשמוע נאומים על אהבה עם אָבַל באמצע, שנראה כמו משפט מעצבן ומזויף.

"יובל, תגיד את העיקר, איפה העוקץ"...

"שיצאתי בשבוע שעבר מהבית שלך, היה מכתב בתיבת הדואר שלך שצד את עיני".

"על מה אתה מדבר"? אני שואלת בדאגה וחושבת על כל הבדיקות שעשיתי לאחרונה, על ענייני הבנק, על הארנונה, על החשמל...

"המעטפה הייתה חומה עם סמלי המדינה"? אני ממשיכה להקשות עליו, הוא לא ענה ישירות על שאלתי, בהמשך הוא נסחף, מסתבך במחשבות ורעיונות שצצים לו לפתע עם העבודה, שהוא חייב ללכת לאיזה מקום ושהוא מצטער לעשות לי את זה.

"יובל, אולי תפסיק לשגע אותי". חתכתי את רחשי ליבו.

"אהה, עוד שעה יבוא עידו עם הילדים ומירה אשתו"...

"אבל מה בקשר למכתב". אני מתעקשת.

הוא חייך חיוך ארוך וענקי, חיוך של ניצחון שהבית לפתע מתמלא.

 "חוץ מעידו צריכות להגיע גם דליה ושרון".

"נו מה העניין"?

לפתע נזכרתי  בתקופה הרעה שעברתי אחרי גירושי, הבדידות, שברון הלב, העצב, ההרגשה הזו שאני אולי סתם אפס, כי הנה המשפחה שהקמתי וארבעת הילדים שגידלתי יחד איתו, עם האקס, שאמר לי השקם וערב

"אני אוהב אותך הכי בעולם". ופתאום בלי להניד עפעף ויתר עלי ועל ילדיו, עבור איזו פריחה, שאם היא שווה יותר ממני, אז פתלתל, עקמומי, ערמומי, ותככני הוא היה, מתברר שאינו תאם לי, אולי הזיווג לא היה מאלוהים...

"אמא, אם את כבר במטבח, תכיני אורז, קובות וקציצות של אבא שאנחנו אוהבים".

"איזה קטע, כמעט חצי יובל הוא לא איתכם והטעם שלו מוטמע עמוק"...

יובל נאנח והנהן.

"כן אני מבין זה קשה, אבל אצלך עם האוכל שהפנמת, הגעגועים פחותים".

שהאוכל היה על השולחן, כשבאו עידו ודליה ושרון עם בני ובנות זוגם, עם ילדיהם – נכדי, ראיתי את עידו מפלס את דרכו אלי, נושא בקבוק שתייה וכוס, הוא כבר רגיל, מביא לי דרך קבע שוופס דייאט מוגז ומצונן כמו שאני אוהבת.

יובל לא היה טורח להביא לי מיץ, הוא היה מסתפק במים מצוננים היטב...

"אה, אמא טוב שנזכרתי, המכתב"...

הוציא מכיסו מעטפה חומה.

"קחי, זה בשבילך". אמר.

מן המעטפה הוצאתי שרשרת צילומי אולטרא סאונד של עובר ברחם.

"מה זה"?

"אהה".

"את הרה"? אני פונה לכלתי.

"אני חושבת" עונה לי בחיוך ממולח ושנון.

תחושת שלווה רגועה אפפה אותי.

"מזל טוב, בתי"