יאנק היה איש פשוט, עבד שנים רבות ב"סולל בונה", ואחר כך, עם קבלנים רבים, שהעריכו את מקצועיותו ואף שילמו לו בהתאם. שנים רבות עבד מבוקר עד ערב, מעולם לא היה חולה ולא החסיר יום אחד. מוסר עבודה גבוה היה לו ליאנק, והוא היה גא בבריאותו ובחוסנו. בימי שבת, כל שעות הבוקר ועד הצהריים, היה יושב עם בנו-יחידו נחום, "נחצ'ה", כמו שקראו לו כולם, משחקים שעות ארוכות דמקה ושחמט, ובין מהלך למהלך, מעודד אותו ללמוד, שלא יהיה כמוהו, פועל בניין, שיגדל ויהיה רופא או מהנדס. מספר לו כמה קשה היתה דרכו, וכמה קשה לאדם שאין לו מקצוע. "אמנם אני בעל מקצוע טוב, אבל ילד שלי, אתה אל תעבוד בידיים בשמש, בחוץ, בגשם, בקור. אתה תעבוד במקום סגור: במשרד, בבית חולים, העיקר לא בשמש". היו אלה השעות היחידות בשבוע, בהן פגש יאנק את בנו. בשאר ימות השבוע, כשהיה יאנק חוזר לביתו בסוף היום, קיבלה את פניו ברוניה, אישה שתקנית וחרוצה. בנו היה בחדרו, תמיד עם חבר אחד או שניים. ברוניה היתה משוש חייו של יאנק. את ברוניה אהב יאנק יותר מאשר את חייו, אפילו יותר מאשר את בנו. את ברוניה יאנק הכיר מאז היתה ילדה, בת השכנים של הוריו בפולין.
כל בוקר, השכימה ברוניה קום, הכינה לבעלה את הסנדויצים, את השתיה בתרמוס, ובשקית שמה לו פירות. תמיד זכרה לשים לו בציידנית הקטנה גם משהו קטן, איזה שהוא ממתק. כשהיה שואל בצחוק "יש הפתעה?" היתה צוחקת ושמה אצבע על שפתיו, מלווה אותו לדלת, ובפנים מאירות ובנשיקה, נפרדת ממנו לשלום.
עם צאתו, היתה ברוניה מתפנה לעבודות הבית ולסידורים. עד לפני כמה שנים, עבדה ברוניה אף היא. היו אלה ימיהם הטובים. היו מתעוררים יחד, שותים את הקפה, יושבים מעט לפני שהיו יוצאים יחד מהבית ונפרדים. כל אחד הלך למקום עבודתו. ברוניה באוטובוס המיוחד שאסף את עובדי המלונות, ויאנק בטנדר של הקבלן שאסף אותו. ואז הגיע גל פיטורים והמלון בו עבדה ברוניה כחדרנית, ויתר על שרותיה.
נחצ'ה היה ילד מתוק, שמאד אהב את הוריו. בילדותו, היה מקובל, וביתו היה מלא ילדים. כשהתבגר והגיע לתיכון, השתנתה התנהגותו. חיש קל הפך להיות נער אלים, שפרק את זעמו על אמו. אביו לא ידע כלום, כי ברוניה חיפתה על בנה יחידה, ולא רצתה להעציב את האב. ברוניה דעכה לאט לאט .
ברוניה ביקרה בבית הספר לעתים קרובות,ותמיד על פי הזמנתה של המנהלת על רקע התנהגותו האלימה של נחצ'ה, שהתחבר לקבוצה שהטילה אימה על הילדים האחרים. גל של גניבות פקד את בית הספר; נעלמו כספים מתיקים של מורים, כרטיסי אשראי, פלאפונים, רבו המקרים של סחיטות באיומים, נפרצו כיתות, מהמעבדות ומהמשרדים של בית הספר, נגנבו מחשבים וציוד יקר ערך.
סביב הקיוסק שליד בית הספר שבו למד נחצ'ה, תמיד התגודדו נערים ונערות. "שם", סיפרו לו, מוכרים סנדוויצים מיוחדים."שם" אמרו לו, "אתה מקבל אחלה פיתה. עזוב אותך מהסנדוויץ' של אמא שלך" (בתיק של נחצ'ה תמיד היו סנדוויצ'ים כמו אלה שהכינה לאביו). מספיק היה לומר לבעל הקיוסק "שים לי משהו טוב בפיתה"!, והפיתה עם ה"משהו טוב" היתה מוכנה תמורת שטר. הנערים והנערות שהתגודדו ליד הקיוסק, היו עוברים אל מקום מסתור בחצר בית הספר ו"אוכלים" את ה"משהו טוב" שהיה בפיתה... סמים באיכות ירודה, מכל הסוגים החל מגראס וכלה בקראק.
וככה חלפו הימים, נחצ'ה החציף מיום ליום ונעשה אלים יותר ויותר. ויום אחד זה קרה. נחצה דרש כסף. ברוניה, שכבר ידעה לאן הכסף הולך, סרבה לתת, ואז באה המכה. משותקת מתדהמה הוציאה ברוניה את הארנק ונתנה לו את הסכום שדרש.
הסיפור חזר על עצמו לפחות פעם בשבוע. לאט לאט ברוניה איבדה את הרצון לחיות. לאט לאט איבדה ברוניה את בנה. יאנק שחזר מאוחר לא שם לב שאשתו אינה כבימים ימימה. עייף מעמל יומו, שחוק משנים רבות של עבודה, היה מתיישב בכורסה, מחכה בשקט לארוחת הערב. כמה דקות צפיה בטלוויזיה, עילעול קל בעיתון ופורש למיטתו. מחר יום חדש, וכדי לקום מוקדם צריך לישון מוקדם. גם שבתותיו השתנו. כבר לא ישב עם נחצ'ה לשיחות ולמשחקי דמקה. "נחצ'ה גדל", אמרה ברוניה, "הוא עכשיו עם חברים בים"...
בשבתות לאחר שנת הצהריים, יאנק וברוניה היו יוצאים לחוף הים, קונים גלידה בגביע וופל, מתיישבים על ספסל ונהנים מהשקט. זו היתה השעה היפה ביותר בעיני ברוניה. תמיד אמרה ליאנק: "אני אוהבת את השעות האלה. אלוהים גם אוהב את השעה הזאת".ברוניה שותקת רגע קט וממשיכה: "תראה איך הוא מאיר בחיוך שלו, שנמצא בפנים של השמש, את הים, לפני שהיא שוקעת".
לברוניה היו עיניים כחולות, צעירות, יפות וחכמות, ויאנק מאד אהב להביט בהן. בשעות רצון אלה, היה מניח יד ברכות על כתפיה, היא היתה משעינה ראשה לכתפו, וככה ישבו עד שעות החשיכה, עד ששבו לביתם הקט.
ביום שישי השחור, ככה יאנק קורא ליום ההוא, כשירד מהטנדר של הקבלן, ראה אמבולנס וניידת משטרה חונים בכניסה לבניין המגורים שלו. קול פנימי בישר לו רעות. משהו קרה. משהו רע קרה. השכונה בה גרו, היתה שכונה ישנה ותושביה קשי יום. וניידת לא היתה בבחינת מראה נדיר בה, אבל הפעם חש שמשהו רע קרה דווקא למשפחתו.הוא החיש צעדיו, וכשהתקרב ראה את שכניו מזועזעים. דלת דירתו היתה פתוחה. יאנק פרץ לבית בבהלה בדיוק כאשר הפראמדיקים הניחו את גופתה המכוסה של ברוניה על אלונקה. "מה..., מה קרה..??!" צעק חסר נשימה. השוטרים הודיעו לו שברוניה מתה.הם סיפרו שהשכנים שמעו צעקות מהבית, צעקות של ברוניה ושל הבן ,ואחרי זה השתרר שקט. הדלת היתה פתוחה, ושכן שראה את ברוניה שוכבת ולידה הבן, הזעיק את המשטרה."הבן", אמרו, "היה מבולבל, וניסה להרימה". יאנק מירר בבכי, חיבק את ברוניה, וסרב להניח להם לקחתה ממנו. "אני אעיר אותה", צעק לשוטרים, "רגע, חכו רגע"... יאנק השתולל וניסה בכל כוחו למנוע את הוצאת ברוניה מהבית. רופא שהוזעק למקום הזריק ליאנק זריקת הרגעה. רק אז יכלו השוטרים להוציא את הגופה מהבית. במשך כל הזמן הזה ישב נצח'ה על הספה המום, ודמעות זולגות מעיניו. תכולתו של תיק מפוזרת היתה על השטיח: שטרות, מטבעות ושקית עם תכשיטים. נחצ'ה לא ענה לשאלות השוטרים, רק עיניו דמעו. קולו לא נשמע.
אחרי שברוניה נלקחה באמבולנס, ונחצ'ה בניידת, הסתובב יאנק בבית כסהרורי, שואל את עצמו שאלות שלא היתה לו עליהן תשובה. למחרת הודיעו ליאנק את סיבת המוות: מפרקת שבורה, שנגרמה מנפילה. מאוחר יותר התברר שברוניה נכנסה לסלון, מצאה את התיק שלה בידיים של נחצ'ה, וכשניסתה למשוך מידיו את התיק עם התכשיטים והכסף, הוא התנגד ומשך את התיק בחזקה. ברגע זה החליקה ברוניה על הרצפה שמירקה כל חייה וצווארה נחבט בשולחן הסלון. לא היה דם. שום סימני מאבק, למעט תכולת התיק המפוזרת. גם הבית היה מסודר.
קהל רב היה בלווייה. כל השכונה היתה שם. כולם הכירו את ברוניה הטובה, שהיתה אופה עוגיות ומחלקת לילדים של השכנים. כשנחצ'ה היה ילד קטן, הבית שלה היה מלא בילדים, וכשהפסיקה לעבוד, היתה שם בצהרים, מאכילה את בנה ועוד כמה ילדים מהשכונה. אמהות עובדות, למדו לסמוך על ברוניה, ולא מיהרו לחזור הביתה. אחרי העבודה היו הולכות לקניות בלב שקט; ידעו: ברוניה שומרת על הילדים שלהם. ברוניה שמרה על הילדים גם כשהיו חתונות וארועים שההורים הלכו אליהם. נחצה מעולם לא נשאר ללון אצל אף חבר. הוריו לא הירשו, אבל לעומת זאת תמיד אפשר היה למצוא חבר שנשאר ללון אצל נחצ'ה. בהיותו בן יחיד, נטו הוריו לסלוח ולוותר, ועשו הכל כדי לרצות את ילדם.
נחצה לא נכח בלוויה. נחצ'ה נשאר במעצר, מבולבל ולא מודע למה שקרה. שוטרים מספרים שמעולם לא ראו עצור שקט כמוהו. נחצ'ה בכה ללא קול שעות רבות.
ב'שבעה', היה הבית מלא. ליאנק לא היתה משפחה . כל השכונה היתה משפחה שלו. סירים עם אוכל, הרבה מעבר למה שיכול היה לאכול הגיעו לבית. השכנים ותושבי השכונה באו ערב ערב להשלים מניין, ובכל ימי השבעה לא עזבו אותו לרגע.
בתום 'השבעה', לא חזר יאנק לעבודה. הקבלן שאצלו עבד, שילם לו פיצויים. מחסכונותיו הדלים ובעזרת הלואות, מימן יאנק עורך דין לבנו. בפסק הדין הואשם נחצ'ה בהריגה. השופט גזר עליו 12 שנים מתוך 20 הקבועות בחוק. מאחר שאיש מעולם לא שמע מהאם דבר על התעללות פיזית מצד בנה, נטה השופט להאמין שמותה של ברוניה נגרם עקב תאונה, כפי שגם השתמע מהדו"ח. לא ניכרו סימנים של אלימות על הגופה. לא הוכחה כוונת זדון, וגם העובדה שאחרי הנפילה הנאשם לא יצא מהבית ולא ברח, אלא ניסה להעיר את אימו, עמדה לנגד עיני השופט בבואו לגזור את דינו. נחצ'ה, בראש מורכן ובעיניים כבויות, סיפר מעל דוכן העדים, שהוא החזיק את התיק של אמו עם התכשיטים והכסף ביד. האם שיצאה מהמטבח לסלון ניסתה למשוך מידו את התיק. הוא התנגד ומשך את התיק בכוח. בשלב זה תוך כדי שהתיק נשמט מאחיזתה, ברוניה איבדה את שיווי משקלה ונפלה.
אחרי גזר הדין ותחילת ריצוי העונש של בנו,סדר יומו הקבוע של יאנק השתבש והתרוקן מתוכנו. ימיו של יאנק היו מלאים בעיסוק סביב משפטו של הבן. הגיע לכל הדיונים כדי לשמוע ולדעת את מה שלא ידע במשך כל השנים. לא אחת מירר יאנק בבכי באולם בית המשפט, ולא אחת השופט ביקש להוציאו מהאולם. בערבים, ליד השולחן הקטן במטבח, היה יאנק מספר לברוניה, את שעבר עליו במשך היום. "נו מה דעתך ברוניה?", היה מדבר אל הכסא ממולו, "מחר אני הולך לבקר את הילד, מה לקחת לו?", יאנק ניהל שיחות רבות עם ברוניה. לפני כל צעד שעשה התייעץ בה כמו בימים ההם. יאנק המשיך ללכת לים, ללקק גלידה מקונוס עשוי וופל, ולצפות בשקיעה ולחבק את ברוניה. עם הזמן, התחילו חבריו בני גילו ממועדון 60 פלוס, להצטרף אליו לטיול על החוף. ישבו, דיברו על הא ועל דא. יאנק מיעט לדבר. ישב שעות בלי להוציא הגה מהפה.
חג השבועות, שקיעה, היא ישבה וכלב קטן לידה. יאנק חש צורך לגשת ולשבת לידה. עזב את חבריו, ועבר לשבת על כסא נוח סמוך. שרה הביטה בו בחיוך. ליבו החסיר פעימה. העיניים של ברוניה חייכו אליו. "יפה השקיעה נכון?" אמרה שרה. "תראה איך הכל הופך להיות אדום". יאנק הביט בה מבולבל. משהו קורה כאן. היתכן? איך יכול להיות שהעיניים הטובות הללו שייכות למישהי אחרת ולא לברוניה? האמנם ברוניה חזרה? הסתכל היטב, אך היא לא דמתה לברוניה. שרה היתה מלאה, ואילו ברוניה היה רזה, אבל העיניים והמילים דומות. "מה קורה כאן"? שאל שוב את עצמו... יאנק הנהן בראשו, לא גורע עיניו ממנה. האשה זעה באי נוחות. "אתה מרגיש טוב"? שאלה את יאנק כשראתה שהוא בולע את רוקו ומוחה זיעה ממצחו. "כן". ענה. "אני בסדר רק פתאום חם לי."
האשה הניחה ידה על מצחו. מצחו בער. "אתה חולה, יש לך חום" אמרה לו בדאגה. והציעה לו מים קרים מבקבוק שהיה לידה. "תודה", אמר ולגם בגרון שנוק כמה לגימות. "תודה רבה", אמר והלך. בקושי צעד אל חבריו. ביקש מהם לקחתו הבית.
"אוי ברוניה, כמה שאני עייף, אני הולך לישון, בואי לכאן, לידי"... ברוניה שכבה בשקט לידו, זרועותיו חיבקו אותה, וראשה נח סמוך לראשו. ידו עברה שוב ושוב וליטפה את ראשה ברוך. "מחר נלך לבקר את נחצ'ה", מילמל בשקט. "כבר חודש לא ראינו אותו". ברוניה הביטה אליו בשקט, בעינים מאירות, חייכה והנהנה בראשה.
בצהרים, כשבאו החברים לקחתו למועדון, מצאוהו במיטה. ידיו על חזהו כאילו בחיבוק, ועל פניו השלוות חיוך...
