היא היתה האישה הראשונה במשטרה שזכתה להפעיל סוכנים סמויים. האישה הראשונה במשטרה החוקרת פשעים חמורים.
האישה הראשונה במשטרה שיצאה להשתלמות במשרד הביטחון לאבטחת שגרירויות בחו"ל.
כן, היא פורצת דרך בתחומים רבים ואפילו אוהבת את זה.
אם תרצו לדעת מיהי תצטרכו לקרוא את הזרקור הזה ובטוחני כי תיהנו.
----------------------------------------------------------------------
1- מי את אריקה שכולנו כאן אוהבים?
אז ככה: יכולתי לפתוח ב"רק על עצמי לספר לא ידעתי" אבל זה מההה זההה לא נכון.
בבית הספר הייתי תלמידה גרועה. אז עדיין לא שמעו על הפרעות קשב וחשבו שאני סתם עצלנית קשת תפיסה. לאור האמור לעיל ובהתאם לזאת, עזבתי את הלימודים בגיל 14.
כבת להורים גרושים שכל אחד מהם הקים משפחה חדשה, החלטתי שעדיף לי לחיות לבד והצטרפתי לחבורת נוער העובד והלומד בקיבוץ עין כרמל. שם שהיתי עד גיל 16. נהניתי מאוד מעבודתי כרפתנית המשכימה קום בשעה 4 לפנות בוקר להתבוססות ברפש ולחליבה. כמובן גם למדתי (ניסיתי לפחות) והתיידדתי עם המתנדבים ההיפים שהיו בקיבוץ ובעצם בזכותם למדתי אנגלית (גם).
בגיל 16 החלטתי שהגיע הזמן לשנות והלכתי למושב פצאל בבקעה שבאותה תקופה היה מושב, (יעני, מושב-קיבוץ). בהתחלה לא ממש רצו לקבל אותי בגלל גילי הצעיר ואמרו לי לחזור אחרי הצבא. אך אחרי שהתעקשתי ונדבקתי להם לוורידים, הסכימו לקבל אותי. עבדתי בכרם הענבים והיה ממש נחמד וחחחחחחחחחחחם נוראאאאאאאאאאא.
אחר כך עזבתי לקיבוץ מרום גולן, גם שם ניסו להעיף אותי מאותן סיבות ושוב הצלחתי לשבור גם אותם עד שקיבלו אותי. במרום גולן גרתי עם כלבת הקולי שלי ועבדתי עם הסוסים והבקר. במלחמת יום כיפור פינו אותנו לקיבוץ בית השיטה ומשם חזרתי לגור בבית אימי, בעלה ובתם בתל אביב.
ביום הראשון של מלחמת כיפור שכלתי את אחי החורג ברמת הגולן.
בגיל 17 לערך החלטתי שהגיע הזמן ללמוד משהו והלכתי לבית ספר לאחיות מעשיות פסיכיאטריות באברבנאל בבת ים. הייתי תלמידה מצטיינת, פשוט כי החומר עניין אותי. עד ש....
רבתי עם תלמיד ערבי וסולקתי אחר כבוד מהלימודים כשלושה חודשים לפני הסיום.
ואז הלכתי ללשכת הגיוס וניג'סתי להם להקדים את הגיוס שלי, לא הסכימו המניאקים וגויסתי בגיל 18 וחודשיים. כששאלו אותי מה ארצה לעשות בצה"ל, עניתי שאני רוצה להיות חובשת ושאני רוצה לשרת בשטחים. שלחו אותי לקורס כתבניות ולאחריו שובצתי לקריה ברמת גן. אחלה קרביות. עשיתי כל מיני תרגילים ואקרובטיקה עד ששוכנעו לשלוח אותי לקורס חובשות. (הייתי בין הבודדות שזכו לשני קורסים במהלך שירות סדיר). לאחריו שובצתי בפיקוד מרכז בירושלים, מה שממש לא היה מספיק קרבי עבורי, אז המשכתי עם תרגילי האקרובטיקה עד ששוכנעו שעדיף להרחיק אותי לסיני. אלא מאי, בינתיים הכרתי את בעלי שיחייה בבסיס בי-ם וכבר לא כל כך רציתי לעזוב.
עם בעלי החלטתי להתחתן דרך אחוריו. נאלצנו לחסן את כל החיילים בבסיס בעקבות מגיפת צהבת וישבנו היה הכי סקסי ולאחר שלושה חודשי היכרות הצעתי לו נישואין. הוא הסכים (לא היתה לו ברירה). אבל הייתי בסדר ואיפשרתי לו לבחור בין שתי אפשרויות: או להתחתן איתי או להינשא לי. בסוף הוא בחר באפשרות הראשונה. בגלל שהייתי כל כך הגונה, הודעתי לו שהוא מתחתן לא רק איתי אלא גם עם כלבים ומאפרה. נו, המסכן הסכים (כנראה שהפונצ' החם מיין הפטישים הצה"לי שהכנתי לו, פעל עליו).
כעבור חודשים ספורים כבר הייתי בהריון ובתנו ענבר נולדה בקיבוץ בית אורן שם גרנו באותה תקופה. כשהיא הייתה כבת שנה עזבנו לירושלים ואז התגייסתי למשטרה ככתבנית במטה הארצי במדור פסיכולוגיה.
בתי בת ה-33 גרה עם בן זוגה בירושלים, ובני בן ה-27 גר עם שני כלביו בתל אביב.
עד כאן העבר שלי, תסכימו שהוא בהחלט עבר נורמטיבי (איזו מילה לוהטת היום כשכל הרוצחים נורמטיבים, נכון?)
2- מה את זוכרת מארץ הולדתך-הונגריה?
את הונגריה עזבתי באמצע כיתה ב' יחד עם אבי (הורי התגרשו בהונגריה). אני זוכרת את השלג ואת בני הדודים שלי שבביתם גדלתי. אגב, את אחד מבני הדודים האלה פגשתי בחודש שעבר לאחר 48 שנים שלא התראינו. הוא חי בקנדה. לפני כעשור אמי עשתה לי טיול שורשים לבודפשט וזו היתה חוויה מרתקת. כשהלכנו לבית הספר בו למדתי, כאילו נזכרתי בריחות ובהוויה של המקום. מאז חזרתי להונגריה עוד 3 פעמים זה לקח לי קצת זמן להפנים שההונגרים הם חרא של עם.
באחת הפעמים שחזרתי להונגריה, היה עם קבוצת שוטרים שהדרכתי (אני מדריכת טיולים מוסמכת של משרד התיירות). אחת השוטרות שהיתה עייפה, נשענה על ניידת משטרה שחנתה עם מנוע דומם בחניון. בניידת ישבו שני שוטרים והאחד אמר לשני, בהונגרית כמובן: תראה את היצאנית (שרמוטה בהונגרית לעם) הזאת, שמה את הפות (כוס בהונגרית יפה) המסריח שלה על הניידת".
נתתי להם להוציא עוד קצת אוויר ואז ניגשתי ושאלתי אותם מאיפה להם לדעת שהפות שלה מסריח והאם זה מניסיון. אין צורך לציין את הצבעים שחלפו על פניהם. נו מה לעשות, דיפלומטית אני ממש לא. גם הבעתי בפניהם את דעתי הנחרצת על הכנסת האורחים של ההונגרים (הייתי כבר עייפה ועצבנית), והם אמרו לי שאם לא מוצא חן בעינינו שנחזור למדינה שממנה באנו. עניתי שדקה אחרי שאראה את גופותיהם צפות בדנובה כמו גופותיהם של סבי וסבתי, אעשה זאת. (דיפלומטיה במיטבה).
3- ספרי לנו על זיכרונותיך מהימים הראשונים בישראל אולי גם קשיי העלייה אישיים.
לא זוכרת קשיים מיוחדים, כולם היו אז עולים חדשים כך שהשתלבתי די מהר. המילים הראשונות שלמדתי היו קללות ושביתה ועם זה הסתדרתי דווקא בכלל לא רע. ובגיל שבע ההסתגלות די מהירה.
4- היכן לדעתך הטעויות שלנו כחברה בקליטת העולים החדשים מאז ועד היום.
גזענות וגזענות וגזענות. בעיני הנאצים כולנו היינו יהודים, פה לא. וזה רע! מאוד מאוד רע! כל עוד לא יהיה שלום ואחדות בינינו כעם, לא נוכל לדרוש זאת משכנינו. אם אנחנו שונאים את עצמנו, איך נדרוש מאחרים לאהוב אותנו?
5- מהי ההצלחה הגדולה ביותר שלך בעבודתך במשטרה.
שאלה קשה והבאה אחריה קשה עוד יותר. תפיסת רוצחיו של ספר ירושלמי הומוסקסואל שאת סיפורו העליתי במדור "סיפורים", לכידת שודד בנקים שהניח מטעני נפץ בבנקים בירושלים, מציאת 5 "זרגים" של הרואין בקקי של בלדר, תפיסת חצי ק"ג קוקאין באיבר מינה של בלדרית, תפיסת סמים בטיטול של תינוק, ישיבה ממושכת במארבים שבאחד מהם אחד השוטרים שישב על עץ, "נפל" על אנס שניסה לאנוס בחורה תחת אותו עץ עליו ישב השוטר. כמו גם חקירת רצח רחבעם זאבי וחטיפת איש עסקים שתוצאות החקירה הובילו להרשעה תקדימית בארץ כשעל סמך DNA בלבד הורשע אחד החוטפים גם באונס.
למען האמת אני גאה בעיקר בכך שהצלחתי לשבור כמה מקרים של טאבו במשטרה בתחום שוויון הזכויות נשים-גברים. המקרה הראשון הוא שאני מפעילת הסוכנים הסמויים הראשונה כאישה במשטרה.
השני הוא שאני חוקרת הפשעים החמורים – האישה – הראשונה במשטרה. והשלישי הוא שאני האישה הראשונה במשטרה שיצאה להשתלמות במשרד הביטחון לאבטחת שגרירויות בחו"ל ועל כך היתה אפילו כתבה בעיתון. ואני נורא אוהבת להיות פורצת דרך.
בקיצור, קצרה היריעה.
6- מהו הפספוס הגדול ביותר.
גם קצרה היריעה. היו יותר כישלונות מהצלחות. מקרי הרצח ושוד שלא פוענחו ושעליהם עבדנו סביב השעון.
ופספוס נוסף – אילו היה לי אז את השכל של היום, אולי הייתי עושה קריירה שונה, במשפטים למשל. אבל אני ממש לא מבכה את העבר, אלא שמחה בהווה ובעתיד.
7- ספרי לנו אפיזודה מותחת ומרתקת במיוחד מעבודתך במשטרה.
חחחחחחח גם מזה לא חסר. אחד מהם העליתי באתר במדור "סיפורים", כשניסיתי לפתות אנס ונסעתי איתו לחוף הים באשקלון. אני חושבת שאחת האפיזודות המרתקות היו כשחשפנו סוכן סמוי שהפליל אחות של בלש ממפלג הסמים שהתעקש להיות זה שמבצע את המעצר שלה.
אפיזודה אחרת היתה חקירת שוד תכשיטים בלונדון שבעקבותיו הגיעו ארצה חוקרי הסקוטלנד יארד. היות ואז הייתי היחידה שדיברה אנגלית (תודות להיפים בקיבוץ), הם הוצמדו אלי. בסיום החקירה שנמשכה כשנה, הגיעו ארצה שוטרים ממח"ש (מחלקה לחקירת שוטרים) של הסקוטלנד יארד כי הסתבר שאחד החוקרים שלהם שאיתו עבדתי ואפילו הלנתי בביתי מספר ימים, היה פדופיל. לציין שלפני שנודע לי העניין, בתי נסעה ללונדון וישנה אצלו, אבל למזלנו היא היתה בוגרת מדי בשבילו, הוא אהב אותם תינוקות בשלב האוראלי.
אפיזודה נוספת היתה עם מי שמשמש כיום כבן זוגה של שרי אריסון - דן קספרס. שנינו היינו בלשים צעירים והצטרכנו לנסות ללכוד חוטפי תיקים במזרח ירושלים. מתי הלחמי, זוגתו הראשונה של דודו טופז איפרה אותנו, אז עוד היה צריך לאפר אותנו כדי שניראה מבוגרים, שיער שיבה וכו' ושנינו יצאנו אנגז'ה לטייל בעתיקה כזוג תיירים מבוגר. למותר לציין שהתיקים שנחטפו לא היו שלנו אלא ברחוב סמוך לנו ולא תפסנו אותם. והנה, כיום דני צמוד להון ואילו אני צמודה לדון (הפרטי שלי).
ואולי כאן המקום לספר על איך הגעתי לתרגום לשפת סימנים. הגיעה אלי בחורה והתלוננה על אונס שנאנסה כביכול כשנה קודם לתלונתה. היא סיפרה שבמשך שנתיים היתה חברה של בחור חרש, לו שימשה כמתורגמנית. היא בחורה דתייה ובתולה. באחד הימים הלכו לדירתו ושם התמזמזו והרוחות התלהטו, וסיכמו שאם היא לא רוצה מגע מיני מלא, עליה לצבוט אותו. כמובן ששאלתי אותה מדוע חיכתה כל כך הרבה זמן עד התלונה והיא סיפרה שפחדה והתלבטה. שאלתי על הרקע לפרידתם והיא סיפרה שיש לו חברה אחרת. הזמנתי את הבחור לחקירה ובאמצעות מתורגמן חקרתי אותו. הוא סיפר על הסיכום ביניהם לצביטה אם היא לא רוצה, ואמר שהיא לא צבטה אותו והוא המשיך לענג אותה. היא סיפרה שבעת האונס היא בכתה וביקשה שיפסיק. שאלתי אותה אם עיניו היו פקוחות בעת המעשה, היא ענתה שלא. שאלתי אם היה עם מכשיר השמיעה, היא השיבה בשלילה. שאלתי אם צבטה אותו כפי שסיכמו, ענתה שהיתה קפואה ועל כן לא צבטה אותו. שאלתי אותה איך לעזאזל היא ציפתה שידע שהוא אונס אותה, אם לא ראה שהיא בוכה, לא שמע שהיא מבקשת שיפסיק ולא צבטה אותו. מיותר לציין שהתיק נגד הבחור נסגר ובדיעבד התברר שהיא ניסתה להעליל עליו אונס מתוך קנאה שיש לו חברה אחרת.
בעקבות הסיפור הזה עשיתי שני קורסים בשפת הסימנים, אחד מהם בבית ברל, והתנדבתי במשך ארבע וחצי שנים עם חרשים. תחום משעשע ביותר.
8- באיזשהו שלב בחייך עשית תפנית אל אימון אישי והתמקדות בבעיות קשב וריכוז – ספרי על כך:
במהלך שירותי במשטרה גיליתי שיש בי אמפתיה והבנה לנפש האדם, אפילו למוטרף ביותר. ואז כשנה וחצי לפני פרישתי החלטתי שיתכן מאוד שהתחום הזה עשוי להתאים לי. בעקבות אבחון הפרעות קשב אצלי, התלבטתי אם ללכת לאימון אישי או ללמוד בעצמי ולנסות לסייע לאחרים, בסופו של דבר, החלטתי שעדיף שאלמד את הנושא ואעסוק בו.
א- היכן למדת, מדוע בחרת לעסוק דווקא בזה.
למדתי ביחידה ללימודי חוץ של הטכניון במכללה להנדסה בבית הכרם בירושלים
ב- מה מידת הסיפוק שלך בעבודתך זו.
עבודה מספקת ביותר ומתסכלת גם יחד. העובדה שאני עושה מנטורינג בהחלט מקשה עלי לעיתים, כלומר הנטייה שלי להורות לאנשים מה לעשות ביחד עם חוסר סבלנות במקרים מסוימים, בעוכרי. מאידך, מסתבר שיש לא מעט אנשים שזקוקים דווקא לסוג כזה של אימון.
ג- האם את רואה בכך ייעוד.
לא. הייעוד היחיד שאני רואה בחיי, הוא ברמה האנוכית ביותר. לחיות את היום על הצד הטוב ביותר, ובסיפוק הגדול ביותר שאני יכולה לדלות מהסביבה, ואם על הדרך אני גם עוזרת לאחרים, הרי שכולנו הרווחנו.
ד- ספרי על מקרה מיוחד שאת רואה בו הצלחה אישית שלך.
טיפלתי בנערה בת 16 שהיתה לקראת בגרויות. היא עמדה לעזוב את הלימודים ודי הזכירה לי את עצמי. עבדתי איתה בערך 5 חודשים בצורה אינטנסיבית ונראה שהצלתי אותה מגורל דומה לשלי. חחהחהחחחה...
טיפלתי גם בשני בני זוג שם הבעל היה מאובחן כמופרע קשב, אך האישה היתה זקוקה הרבה יותר ממנו לאימון. עושה רושם שהם חיים כעת בשלום זה עם מופרעותיו של זה.
9- בנוסף את מתנדבת למען בעלי חיים:
גם...
א- אהבתך האישית אל הכלב שאיתך.
יש לי כלב אשפתות מעורב בר מזל, קטן, מכוער וזקן אבל עם נשמה ענקית של מרוקאי קנאי. הוא מאוהב בי בטירוף, למעשה הוא הזכר היחיד שמוכן ללכת באש ובמים בשבילי, לא נותן לאיש להתקרב אלי ושלא לדבר על לגעת בי חלילה. וכאן כמובן מתעוררת השאלה: "מה אני עושה כשאני רוצה חואה ושוואה ומעשים טובים?" ובכן, אז הכלב האומלל שלי ששמו בישראל פרינס, נאלץ לבלות לבדו מחוץ לחדר השעשועים. זה לא ממש מוצא חן בעיניו, אבל בגילו המתקדם הוא כבר מבין שאין לו הרבה ברירות.
ב- איך היית מגדירה את הידידות המיוחדת הזאת עם בעל חיים.
בעלי חיים אינם משקרים, משטים, מכאיבים או מרמים. הם אהבה טהורה וכידוע, כלב מכונה כלב כי הוא כולו לב.
ג- כיצד היית רוצה לראות את יחס החברה אל בעלי החיים העזובים ובכלל.
כשאני קוראת על התעללות בבעלי חיים בא לי לרצוח את המתעללים. כשעבדתי במשטרה, לצערי הרב ראיתי שאין התייחסות של ענישה הולמת למתעללים. עשיתי לא מעט מלחמות בנושא ופעם אחת אפילו הצלחתי להביא למאסרו של מתעלל. אבל לצערי זה ממש לא מספיק.
10- מה את עושה בשעות הפנאי-תחביבים.
אז קודם כל, כפי שכבר ציינתי בעבר, אין לי יותר מדי זמן פנוי. אני מתנדבת בעמותת "פעמונים" ומלווה כרגע שלוש משפחות בתחום החינוך הכלכלי. לעיתים אני מתרגמת לשפת הסימנים עבור חרשים. על האופן בו הגעתי לשפת הסימנים, סיפרתי למעלה.
יש לי כרגע שלושה מתאמנים פרטיים. קוראת המון, מה שמכונה תולעת ספרים, קוראת עיתון יומי מהמסד ועד הטפחות, עושה קצת ספורט, (לא יותר מדי, כי הוכח שזה לא ממש בריא). כותבת את הטור השבועי שלי, מטפלת בארבעת חתוליי, וכרגע אני נגועה בשיגעון החווה בפייסבוק. משתתפת כניצבת בסרטים (אבל זה רק בזמן האחרון) והלכתי לאודישן לשני תפקידים בתל אביב, עדיין ממתינה לתשובה. אמנם מעולם לא חלמתי על קריירת משחק, אבל חברה סחבה אותי וראיתי בזה חוויה.
11- כיצד הגעת אל הכתיבה הסאטירית והמיוחדת שאת עושה בדרך חדה כל כך.
לגמרי באקראי. לפני המון שנים חברותי לעבודה ארגנו ערב והחלטתי לכתוב משהו. זה יצא כל כך מוצלח שעודדו אותי להמשיך לכתוב. לאמיתו של דבר מעולם העליתי בדעתי שאני מסוגלת לכתוב משהו מלבד את שמי. גם היום קצת קשה לי להסביר מה גורם לי לכתוב, זה משהו שבא מבפנים ולעיתים קרובות ללא שליטה מודעת. קורה שאני מצליחה להפתיע אפילו את עצמי כשאני קוראת איזה טור שכתבתי, ולא יודעת להסביר מאיפה לעזאזל זה בא לי.
12- האם את חשה כי הכתיבה מסייעת לך להתגבר על דברים שמציקים לך בחברה?
כן, זה בהחלט עוזר לי להוציא את התסכולים האישיים שלי. הרי לשנות אני לא יכולה, אז כך לפחות אני מוציאה קיטור.
13- איך נולדת אצלך יצירה.
מהאזנה לחדשות וקריאת עיתונים. מסתבר שאני מצליחה למצוא במקרים רבים את העוקץ בנאמר ועל הבסיס הזה אני כותבת. לעיתים ההריון והלידה קשים ולעיתים זה פשוט מחליק החוצה. זה די תלוי במצב הרוח שלי. לפעמים אני מרגישה אדישות מטורפת למה שקורה ואז אני לא מצליחה לכתוב כלום או שהתינוק שנולד יוצא מכוער ונכה.
14- ספרי על כתיבתך בעיתון המקומי והציגי טור אחד שלך שאת מחוברת אליו במיוחד ואנחנו עדיין לא קראנו.
ופה בעצם טמונה הבעיה בלידות הקשות של הטורים שלי. כי הטור חייב לצאת אחת לשבוע בין אם יש לי מצב רוח ובין אם לאו. חברתי הטובה מבקרת אותי, היא לא מקצועית בתחום אבל בהחלט יודעת להעיר את ההערות וההארות הנכונות.
למען האמת פרסמתי באתר כבר את כל הטורים שלי כך שאין לי מה לחדש, אפילו את הטורים שעדיין לא פרסמתי בעיתון. לפעמים אני חוטפת שלשול של כתיבה ואז ישר מעלה לאתר. כרגע אני די בתקופת עצירות.
אחד הטורים (קשה לי לכנות את הכתיבה שלי כיצירה), שאני די מחוברת אליו ושאותו לא פרסמתי באתר וכנראה שגם לא אפרסם, סיבך אותי עם בתי משפט, איומים ותביעה כספית על סך 1.5 מליון ₪ שתלויה נגדי עד עצם היום הזה. אבל אם תכניסי את שמי לגוגל, אפשר לראות שם את היצירה שסיבכה אותי. שם הטור אגב, "בבת עין" והוא נולד בעקבות חקירה שניהלתי כנגד מחתרת יהודים שהציבה עגלת תופת בירושלים המזרחית בשנת 2002.
15- בחרי 5 יצירות משלך שפורסמו באתר ונמקי מדוע בחרת דווקא בהן.
קשששששה. אבל המקאמות שאני אוהבת בכל זאת קצת יותר מאחרות, הן כדלקמן:
- כל אחד – נכתב בדם ליבי כשבנה של חברתי נרצח בפיגוע הכפול במדרחוב ירושלים.
- אלוהים לא גר כאן יותר - בתקופת הפיגועים הזדקנתי בעשרות שנים מדאגה לילדי ובני משפחתי, כמו כולנו אני מניחה, אלא שאני ביליתי קצת יותר מדי זמן באיסוף מסמכים מחלקי גופות ובאבו כביר בסיוע לזיהוי גופות.
- סתם יום של חול – הקלות הבלתי נסבלת של נהיגה פראית.
- טיעונים לעונש – חוסר ערך לחיי אדם.
- הדבשת של השכן – כשאני פוגשת חברה בגילי, אני אומרת לעצמי "יאללה, איך היא הזדקנה!" ואז אני חושבת בליבי, שהיא בטח חושבת אותו הדבר עלי.
16- שלחי לי תמונה שלך.
בחייך, בשביל מה זה טוב?!
