"אבא הוריד ראש" / חלק שביעי - אשר
יגורתי (עמוד 298)
52. צ'יפסר
הולכות ומתרבות אצלי השורות הכתובות ואני מתחיל
במקביל לבדוק את האפשרות הטכנית של הדפסת הספר הזה שלי והוצאתו מהחושך לאור.
תאריך יום ההולדת שלי הולך ומתקרב. שתי מתנות
נפלאות צפויות לי בתאריך הזה, בו ימלאו חמישים שנים להיותי כאן, על פני הכדור
שלנו, ואני נחוש בדעתי להעניק לעצמי את שתיהן.
הראשונה, לגמול את עצמי בהצלחה מלאה, מההתמכרות
הקשה והתלותית שלי בסיגריות.
השנייה, לאחוז בידי ספר, להריח את ריח הדפוס החדש
העולה מהדפים ולקרוא על כריכתו את הכותרת, 'אבא הוריד ראש'.
מסתבר שבעיני רוב האנשים זה נראה מאוד לא פשוט כל
העניין הזה של, 'להוציא ספר'.
מכל עבר חוזרים אלי קולותיהם של האנשים אתם אני
משוחח בנוגע לספר והדברים שהם אומרים לי חוזרים על עצמם, כמעט כמו תקליט שחוק.
"אם אתה רוצה לעשות את זה כמו שצריך, אז יש
כמה דברים שאתה צריך. יש קריטריונים שאתה חייב לעמוד בהם, אחרת שום הוצאה לאור לא
תסכים אפילו להסתכל על זה, ואתה חייב הוצאה לאור, אחרת איך תפיץ. הרי, אין לך שום
אפשרות למכור. אין אפשרות אחרת להוציא את זה. ואם זה לא יהיה ערוך וכתוב על פי
הכללים המקובלים, הרי 'הלקטורים' של ההוצאה לאור וגם המבקרים הספרותיים יקטלו ספר
כזה על הסף, אם בכלל יואילו להתייחס לזה. בקיצור, זה שכתבת ספר זה יופי, אבל אם
הוא אינו מספיק טוב בעיני המו"ל שלך, משמע שאין לך מו"ל, משמע, שאין לזה
שום סיכוי. אבוד מראש."
אני כבר עייף מניסיונותיי להוכיח אותם על טעותם.
בכל עימות מילולי שכזה, בו אני מעלה בפניהם את טיעוני, הן נשמעות גם באוזניהם
הגיוניות, נכונות, צודקות ואמיתיות. הם אינם מצליחים לסתור אותי.
אבל... להם תמיד יש 'אבל' אחד שמנצח את
הכול, הם חוזרים ואומרים: "אבל, זה לא עובד ככה. אבל, זה לא מקובל."
בעוד אני עסוק במחשבות אלו ביני לבין עצמי, תוך
כדי כוונה לשתף אתכם במחשבות אלה, הטלפון מצלצל ועל הקו אמא שלי.
* * *
"אילן, אתה רוצה צ'יפסר?" היא שואלת
אותי.
אמנם לא זכור לי שהזמנתי צ'יפסר מהיקום, אבל אם
כבר הוא הגיע, משמע שאני אצטרך בקרוב, או שמישהו מהמקורבים אלי ישאל אותי בימים
הקרובים אם במקרה יש לי צ'יפסר להלוות לו.
ככה זה עובד עם ההזמנות מהיקום.
"כן, אמא, אני רוצה צ'יפסר," אני עונה
לה והיא ממשיכה בשיחה.
"ירון, אחיך, יחזור לארץ בחודש הבא. בינתיים
רק הוא ונועם הקטן. מישהו מהם חייב להישאר בקנדה, בגלל הסידורים של מכירת הבית.
אתה יודע שהם הוציאו את הבית שלהם באופן סופי למכירה, לקראת החזרה שלהם לארץ? ירון
סיפר לך שהם מצאו עבור נועם בית ספר דמוקרטי גם בתל אביב?"
"כן, יודע."
אמא שלי קולטת שאני בפיזור נפש מסוים, ולכן, באופן
מיידי, היא עוטה את הטון החשדני שלה ושואלת, "איפה אתה? מה אתה עושה?"
"בבית. אני כותב, אמא."
"מה אתה כותב?"
"נו, אמא, סיפרתי לך שאני כותב איזה
ספר."
"אה, את הספר. בסוף עוד תהיה לנו סופר,"
היא אומרת לי.
"אבל, אמא, אני כבר סופר. הנה, עובדה, אני
כותב ספר, ורק סופר כותב ספר. הספר הוא מתנה ליום ההולדת שלי, זוכרת?"
"זוכרת, זוכרת, אמרתי לך שאני אעזור לך
להוציא אותו. אני מתכוונת שעוד תהיה סופר מבוקש."
"כן, אמא, זה בטוח שאהיה מבוקש, לפחות על ידי
המשטרה!"
אמא שלי צוחקת ואומרת, "למה, מה, אתה 'שם
שמה' דברים רעים?"
"לא, אמא, בכלל לא רעים, רק דברים אמיתיים
שנחשבים לכאלה."
"טוב, טוב." היא עונה באופן נמרץ שאינו
מתיר לי שום מקום להשמיע באוזניה את הפילוסופיה שלי, על טוב ורע או על 'מיהו
סופר'.
"תבוא בשבת. עם הילדים. לרמי אחיך יש יום
הולדת."
ואחר, מוסיפה ושואלת "תגיד איך הולך עם
הסיגריות, הפסקת?"
"לא, עוד לא הפסקתי," ואני מוסיף כאילו
יש לזה איזה קשר, "אני עוד כותב את הספר!" ואמא עונה לי, מבלי שתתייחס
כלל לנימוק המתרץ שלי,
"אתה באמת כבר צריך להפסיק עם הסיגריות האלה.
זה יותר חשוב מהכול, תראה את אבא שלך, כל היום רק יושב ומעשן ומעשן, מה זה נותן?
תראה את אחיך יוסי, אף פעם לא עישן! טוב, תבואו
בשבת, תבואו מוקדם,
יש ג'חנון."
* * *
מצחיקה, אמא שלי. כמו תמיד, כשהיא מעלה באוזנינו,
אנו, האחים, את שמו של האחר, לעולם אינה שוכחת להוסיף את הסמיכות 'אחיך' אחרי השם:
רמי אחיך, תומר אחיך, ירון אחיך, יוסי אחיך. כאילו
על מנת שנזכור תמיד מי הוא, ההוא, בשבילנו.
חמישה בנים יש לה, לאמא שלי. למרות שמאוד רצתה, לא
הצליח לה להוסיף לסמיכות של אף שם משמות ילדיה את המילה 'אחותך'.
הייתה את התקופה המסוימת הזאת בילדות שלי, בה
הייתי כרוך אחר סינורה, והייתי לה קצת 'כמו בת', שותף לעבודות המטבח ומרותק להוויה
הסודית של עולם הנשים, אותה התקופה אשר בה האחים שלי קראו לי בלעג 'אילנה הרוקמת'.
מנגד, הרעיפו עלי כל החברות של אמא מחמאות בלתי
פוסקות ופסקו עלי באוזניה: "חביבה, עם ילד כמו אילן, את לא צריכה
בת!"
ואילו דעתו של אבא שלי כמעט נטרפה עליו מהחשש שמא
בנו השני, הגדל אל מול עיניו, הולך להיות הדבר הכי, הכי שנוא עליו בעולם:
הומוסקסואל.
חיוך עולה על פני כשאני נזכר כרגע באותו הלילה
הנוראי שעבר עלינו אז, לפני כעשרים שנה, על אבא, אמא ועלי.
53. בלילה ההוא
"אבא, אני צריך לדבר אתך על משהו,"
אמרתי לאבא בטלפון.
"קרה משהו?" שאל אבא.
"לא, לא קרה שום דבר, אבל אני צריך לדבר אתך
על משהו חשוב."
"טוב, עיוני, מתי תבוא?"
"היום בערב, בסביבות שמונה."
באותו הערב התיישבנו אבא ואני על הספה בסלון. אמא
הגישה לנו קפה שחור עם קצת חוויג', בכוסות זכוכית שקופות ודקיקות, המועדפות על אבא
ולאחר התיישבה בסמוך אלינו, כולה אכולה מרוב חשש ודאגה לקראת הבאות.
אבא בהה במהדורת החדשות. חיכיתי קצת שתסתיים
המהדורה ואז קמתי וכיביתי בהפגנתיות את הטלוויזיה. הפעולה הזאת שלי נסכה מראש המון
נופך של חשיבות לקראת השיחה המיועדת.
אבא נדרך. הביט בי מופתע ובתשומת לב מלאה.
חזרתי למקומי לידו, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לו:
"אבא, ירון הוא הומוסקסואל."
בלילה ההוא הייתה צעקה גדולה. אבא שלי הוא זה
שצעק.
* * *
את הסוד המדהים הזה, ידעתי רק כשלושה ימים
קודם..........
(המשך בספר כמובן..)
פרטים על הספר ועל מבצע "קריאה בטוחה"
.הספר יצא מדפוס לפני פחות מחודש (בתאריך 26/5/2010) וכבר הגיעו תגובות של ראשוני הקוראים אותן תוכלו לראות כאן:
