סיפורים

גומות, חלק רביעי

 

חלק ראשון-

http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=60110

חלק שני-

 http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=60214

חלק שלישי-

 
 
כואב לי, כואב עד שאני פונה לאלוהים שיפסיק לגרום לי לסבול.

אולי זה העונש שלי על שניסיתי למצוא קיצורי דרך. מהו הכאב תחת התשוקה לשליטה? הוא זה שמשתתק, מודחק הצידה, היא זו שמחליטה.

כולנו מדחיקים. כולנו כואבים וכולנו מדחיקים. אז למה רק אני הגעתי למצב בו אני לא מצליחה לעבור את שלבי התרפיה? ננעלתי על רעיון מסויים. רגש לא נמחק. ולא הגעתי למסקנה הזאת סתם, חוויתי אותה על בשרי. חוויתי את כל הניסיונות לברוח, להתמודד. שקרים לעצמי, שקרים לו, רצח. תתהו, איך מעיזה רוצחת לבקש משהו מאלוהים?

זו לא הסוגיה, ולא היא מעניינת אותי. אם מגיע לי עונש הרי זה בגלל שאני גוררת את עצמי אליו.

גם טוני רצח. טוני זה שהרס את חיי העתידיים. יכולתי להיות המרקיזה טיפני דה פראם. אשתו של המרקיז.  ובכלל, טוני לא מקבל עונש מאלוהים. וזה מוכיח את טענתי, בני האדם מענישים את עצמם. לא אלוהים. כך העונש כואב יותר, לאחר שקשרנו את עצמנו בחבלי פגיעה עצמית.לא עמדנו במבחן האישי.

הפכנו אסירים של עצמנו.

התקבעתי. התנוונתי.  בעבר עוד הצלחתי, לבצע טרנספורמציה רגשית, להשיל את עורי, לצמוח מחדש. אבל עם טוני, אני לא מצליחה... אלוהים, מה עוד נותר לי לעשות?

להכיר במציאות. הנה, הכרתי בה. אשתו של הרוזן, אימו של טוני, ביקשה בנימוס המרושע כל כך, ממני, לעזור לטוני בעיצוב מחודש של הטרקלין, אליו יעבור לאחר שיתחתן, איתה.

חיים קסומים ויפים, חשבתי לעצמי בכעס, אעזור לו לרפד את הקן בשבילו ובשבילה. נפגשתי עם טוני. המרחק הפיזי בנינו נשמר במלואו, משום מה. כמעט ולא היה ניסיון להתקרב. רק אני וטוני, לבד, וכלום לא קרה.  

הפעם היה טוני אדיש מתמיד. אני והוא, מתכננים את מה שעתיד לגרום לו לאושר, את מה שעתיד לקבור אותי חיה. "האפנה העדכנית בפריז אומרת כך" ,"הצבע הזה לא יתאים לכאן..." המילים שלי היו ענייניות, ממוקדות למטרה. "את חושבת שכדאי שאמקם את המנורה הגדולה יותר בחלק הזה של הטרקלין, או באחר?" שאל בטון שלא חיבבתי במיוחד. "לא יודעת. טוני. וזה לא ענייני, אני אומרת לך את מה שאני יכולה." הוא קטל אותי בהערה חסרת בסיס והגיון,בדמותו. כשששאל בנזיפה: "את מוכנה להיות מועילה? ". אליי לא מדברים ככה.מתי יבין טוני היקר, שאני לא כמו הבובה הטיפשה שלו שתלך חרש אחר צעדיו? מטומטמת, היא מוכנה לספוג את כל מה שאני נלחמתי במצח נחושה שלא להשלים איתו,ולכן הוא מעדיף אותה על פניי.

"עם מי אתה חושב שאתה מדבר טוני?אני רוצה לשמוע אותך מבטא את מילותיך מחדש, והפעם, אבקש ממך להשתמש בטון יותר נחמד". הוא כלל לא השיב מלחמה, זה לא אכפת לו עכשיו. הוא המשיך להיות אדיש אפילו יותר מבהתחלה.

שכבתי על הערסל בשמש הנעימה. ותהיתי, אולי הכאב שמגיע לאנשים, מתחלק לפי סוגים. יש את מי שנלחם עם עצמו,ויש את מי שיודע להכריז "נוצחתי". ולסגת מהמערכה. אני לא מסוגלת להודות בהפסד, אני בלתי מנוצחת. כשלא מאפשרים לכאב לנצח אותך, הרי שלא "מתגברים" עליו לעולם. ההארה קשורה בויתור. אבל אני לא יכולה לוותר, לא יכולה.

אם כך, לא אלוהים הוא שאחראי על סבלי, אלא אני, חופרת את קברי במו ידיי.

 

"את צודקת העלמה טיפני, הוא אוהב אותך יותר מאשר אוהב אותה". תמיד נמשכתי לכוחות הנסתר והכישוף. אין חזקה יותר ממכשפה, שיודעת הכל, שמסוגלת לשלוט על רגש, על הטבע, על העולם, על כל מה שרק הייתה רוצה. המלך נתן הוראה לרדוף את כל מי שחשודה בעיסוק בכישוף. אני הצלחתי למצוא מכשפה אחת חזקה. אין מי שיצליח ללכוד אותה, אין מי שימנע ממנה להיות חופשייה.  

בין נבכי מסתורה, השתלשלו בדים בצבע בורדו עמוק,ושולחנה היה מלא תרכיזי שיקוי שונים. "איך את יודעת?"שאלתי אותה בעיניים להוטות, פקוחות לרווחה. איך היא מצליחה? לדעת מה שאני מבקשת ממנה, איזה יופי, איזו שליטה. "תסתכלי על הקלף הזה." היא הצביעה על ציור של עשרה מטבעות זהובים שבמרכזם פנטאגרם. הם התנוססו על מה שנראה כמו חלק מטירה. "ועל הקלף הזה." היא הצביעה על עוד קלף. שישה מטות מעץ התנוססו מאחורי אציל רכוב על סוס, נראה שניצח במלחמה.  "את בשבילו כמו פרס של עושר ואושר לאחר ניצחון".חייכתי בסיפוק, כאילו נוכחתי לדעת שיש מי שיאשר את תחושותיי. "אבל," היא הזהירה בקול צרוד וקשיח "הוא לא חושב כמוך. הוא לא פועל כומך. אינך יכולה לצפות ממנו שידע מה הוא רוצה.  את זו שצריכה לתת לקשר הזה משמעות... תני או עזבי".

תני או עזבי. איך נותנים? ואיך עוזבים? טוני עומד להתחתן, אני כלואה.

"תוציאי עוד קלף" היא דחקה בי. אני הסתכלתי עליה בעיניים חשדניות. "תוציאי תוציאי.." הרמתי את הקלף, על גבו הופיע ציור של שטן. "כמו מחלה. היצר שמי שיתחבר אליו, יהרסו חייו"

 

מעניין, חשבתי בעודי מטלטלת על מושב הכרכרה האחורי. מעניין שבחרה המכשפה להשתמש במילה "מחלה",הרי אני  בעצם המחלה המדומה שמנעה מטוני להתמסד ולמצוא את אושרו. . .

ועכשיו, הבריא מהמחלה, טוני מאוהב, מתנהג כאחד האדם, מוצא את אושרו בזרועות טיפשותה.

 

אני כמו פרפר חסר כנפיים, שנמשך אל האור שבעששית. האור הוא המוות שלו, ובכל זאת...הוא מוכן להשרף רק בגלל שהמשיכה מכניעה אותו, מעוורת, משתלטת. אז הוא מתאבד לתוך מה שרצה כל כך, המוות שווה רגע של הארה. לי אין כנפיים, אני נאכלת וגוועת מבפנים, מרוב משיכה לטוני, אבל לא יכולה...אין לי את האפשרות לעוף לתוך העששית, להשרף בתוכה.

עמדתי לצד טוני, בנשף שערך אביו. ושערו היה כמו עטרת שלמות על ראשו. פניו היו מוכרים לי עד כאב, וגופו כמו זעק "שייכי אותי אליך, החזירי אותי אל המקור...אל המקום בו אהיה שלם". אבל הויקונט לא הזיז את  פניו. יכולתי לבלוע אותו במבטי בלי שידע, לחקור את מרכיבי גופו ומהותו. גם אם לא היה מוציא מפיו גם לא מילה אחת, הייתי יכולה לדעת מי הוא, טוני שלי... כולם קוראים לו ויקונט,השם הרשמי. יורשו של הרוזן...אבל לי הוא טוני, תמיד, רק.

הוא הסב את פניו אליי, "אתה מזיע טוני..." ניסיתי לפגוע בו, "כן,התפרעתי בריקוד קצת יותר מידי" הוא הכריז תוך כדי הבזקת חיוך ציני. "ממש דביק..." ניסיתי להמשיך בהתגרות, לשרוט אותו, כשגומותיי מעטרות את לחיי. לפתע הוא קרב את גופו אליי, תגובתי האינסטנקטיבית הייתה לאחוז בחולצתו ולקבע את קרבתו אליי, ואז הוא הרכין את מצחו המיוזע לעבר פניי, כך שהזיעה שגיניתי תדבוק בי. "גועל!!!" דחפתי אותו במהרה, וניגבתי  בלחץ את מצחי המלוכלך בשולי חולצתו. הוא צחק.

לא באמת נגעלתי מהזיעה שלו. העובדה שהתקרב אליי, כבר היוותה בעבורי נחמה. ובכלל, התערבבות והתמהלות בגופו היא כל מה שביקשתי בתשוקתי הנוראה.

מעניין אם נעלב, הרהרתי לעצמי, מעניין אם נעלב שמהרתי כל כך להגעל מגופו.. ולמחות את זכרו מפני.

אבל מה זה משנה, הוא כבר מסחרר את אהובתו בריקוד נשפים יפייפה, מול לעיניי.

 

"תאודור," התיישבתי בנימוס מחושב לצד בן דודי היקר. "שלום לך טיפני, ושלום גם לגומות..." הוא תמיד יודע איך לעלות חיוך על פניי, תאודור תאודור, אפילו אתה לא יכול לגאול אותי מיסורי. "אתה חושב שהוא אוהב אותה?" שאלתי, מתבוננות בעיניים פצועות על אהובי מנשק ומלטף אשה אחרת במרכז רחבת הריקודים. "אני חושב שאת מכורה טיפני" הכריז תאודור בהחלטיות כועסת. "מה יהיה איתך ילדה? מה שוות לך הגומות והעיניים המהפנטות? את כמו נר גווע, טיפני,

יש לך את הכל ואין לך דבר.

תביני שטוני מתחתן. זה לא נועד לקרות. הוא יהיה האהבה הראשונה שלך לעד, אבל לא יותר. הוא לא אמור להיות אהבה ממומשת. זה כנראה גורל, חוסר המימוש של האהבה הזאת.אבל לסבול מזה? זה הגורל שאת בוחרת לעצמך.

 די.תצאי, תנשמי, תאהבי את עצמך, תאהבי את הגוף והנפש שלך,תהני מהחברויות שלך עם אנשים ומהמאכלים שאת טועמת ומהנשימות שלך ומזה שהעיניים שלך מאפשרות לך לראות דברים, לפענח ולהבין – תהיני מריחות, מצבעים, מתחושות גופניות ורגשיות, מצחוק, מהומור – החיים האלה באמת מלאים בהומור וצבע וגוונים. ותהני גם מהשפל. תהני מרכבת ההרים הזאת, מזה שהחיים האלה הם כמו טיול ארוך, או מסע – לעולם לא צפויים ותמיד משתנים ומגוונים. תחיי פה בהווה, כי עוד רגע הוא כבר עבר וזהו, נגמר! מתויק בתוך המגירה שלך ואי אפשר לפתוח יותר, אפשר רק להיזכר ולהתחרט. תחיי פה!!! טיפני!!! תקחי את עצמך בידיים!!!".

 ואני ברחתי ממילותיו.... בתוך ההמולה.... טיפני המאופקת מתפרקת ומתפרע שיערה. כל עיני אנשי האצולה הצבועים, מביטות בי ממהרת אל מחוץ לאולם. נעליי נשמטות, התסרוקת מתפרקת, הגומות מעטרות את הבעתי העגומה. איזה יופי, היום אני ההצגה.

 

כל הדברים שמנה תאודור, הצבעים, הריחות, הסיפוק,ההנאה מההוויה, את כולם כבר הפסקתי להרגיש! תחושותיי מעומעמות חחת הרגש החולני שאני חשה כלפי טוני. הברירה הכל כך יפה, הכל כך מעודדת, שהציע טוני... לא קיימת עבורי. זהו, אין עוד דרך לשים קץ לכאבי, חוץ מאחת.

האגם שלי...אגם "אנסי" , ביתי האמיתי. כי ממך נוצרתי ואליך אשוב.

שחררתי באיטיות את  הקשירה הנוקשה של שרוכי המחוך החונקים. השלתי את השכבה הקשה והשקרנית שמקשטת את שמלות בנות האצולה. נותרתי בכותנתי הלבנה והשברירית.  הקור חדר לעצמותיי, העביר בי רעד משחרר. תכף.. חייכתי לעצמי, תכף היסור יגמר...

"טיפני!!!" שמעתי קול זועק מאחורי.הצורך לפענח מי זה שמפיק את הקול, לא קיים. טוני שלי. הקול שמנגן את חיי. "טיפני!! לעזאזל!! תמצאי מישהו אחר לרצוח!! מה את עושה??"
 
 
 
 

 

 

 

תגובות