הרכבת לשום מקום -חלק א'

ידו החליקה על ירכי החשופה,מעוררת מהומה במקומות רגישים ומוצנעים בגופי.

 אנשים סביבי והוא עוקב אחרי.

במבטו,מפשיל שמלתי בעיניו, מיוחם- אהב את מה שראה.

רעש טרטור הפלאפונים, לא פסקו מלצלצל באין ספור צלילים שונים ומגוונים, קרון הרכבת,הומה אדם, מוציא אותי משלוותי מעלה חום גופי.  

והוא את ידו תחב אל הרווח הצר שבין מסעד הכסא לבין עמוד שידרתי...מגע מחשמל.

הרכבת עצרה 

הלכתי   

טורקת את מזוודתי, כועסת על טיפשותי.

המדרגות הנעות המרגיזות, עולה ועולה ואין להם סוף.

החום נוטף על מצחי וזעתי כמו חשבה להציף בי עוד מים דלוחים מלוחים.

כרטיס היציאה נמצא ואני כבר מחוץ לתחנה, מחפשת את המונית הראשונה  צועקת לכאן! 

והנה זה בא. לפתע הוא שם, פותח את דלת המכונית הכסופה, דוחף אותי פנימה, שמלתי נפרמת מכפתוריה.

ממלמלת לאן...? היכן...? והוא,אינו מקשיב.עניו ירו תשתקי  

מתייחמת, מייללת, הופכת להיות אישה עכשיו.

ואז -

בום טראח! המכונית יצאה משווי משקלה,

הוא מת. 

זכרותו ברוכה.

ההמשך יבוא שבת שלום