בועז נפטר, והוא בן 24 במותו. הידיעה על מותו הכתה בה בהלם, די היה לראות את הדמעות של אימו מהאובדן היקר כל כך כדי להבין את גודל הכאב. רועדת ומורטת נייר טישו התקרבה אליה ובכתה. 'הוא זכר את הלילה שבו חש אבוד ואת היית שם בשבילו. הוא לא שכח אותך עד הרגע שבו עצם את עיניו לעולמים.' אמרה וקולה נשבר, בדיוק כשם שליבה נשבר כשראתה את עיניה הנפוחות. 'רציתי לומר תודה.' אומרת אימו. 'רוצה לומר לך תודה שהקלת עליו ברגעי פחד וכאב.' וליבה השותת התכווץ בכאב כשחיבקה אותה לחיקה. גם היא לא שכחה את הלילה שבו חש אבוד. בלילה שבו גילו לו שהוא חולה. לעולם לא תשכח...
בועז עמד חסר אונים מול דלפק האחיות ידו מושטת לפנים ועיניו מתרוצצות בחוריהן למראה הטיפות המטפטפות בעירוי. הוא נראה לה אבוד. כאילו חיפש את הדלת הכי קרובה כדי שיוכל לברוח, אך מצד שני מבין את העובדה הקיימת שבה הוא יודע שעליו להישאר. הוא חייב להישאר. בלילה הכל נראה לו מאיים יותר. המחלקה נראתה כאילו נלקחה מתוך סרט אימים וקולות החולים רק השלימו את התחושה שממילא חנקה אותו. אז בצעד אחד ענק הוא נכנס אל תוך בועת האור שיצרה מנורת הפלורצנט בתחנת האחיות. האחות שישבה וכתבה הרימה את ראשה וחייכה אליו. הוא יכל להישבע שהיא כמעט בת גילו, שרק שנה או שנתיים מפרידות בינהם. אבל בשנייה הזו היא נראתה לו יותר בוגרת, והוא הרגיש כמו ילד מפוחד שרוצה שרק יחבקו אותו בחום. 'לא יכול להירדם?' היא שואלת אותו ומניחה את העט על ערימת גליונות. והוא רוצה לענות לה, אך חש מחנק בגרונו עד כי האמין שאם יענה יפרוץ בבכי. במקום זה הוא מהנהן בראשו, ומנסה לחייך חיוך שנראה יותר כמו עיוות שפתיים. 'רוצה לשבת?' היא שואלת ומקרבת אליו כיסא, אז הוא מתיישב לפני שיתחרט ויברח.
בועז מסתכל על כוס הקפה שלה שמן הסתם כבר התקרר בגלל שלא שתתה אותו ברצף, שם לב כשקמה מידי פעם לקריאות החולים סבלנית וחייכנית. לכן הרגיש טוב במחיצתה, אהב לראות את חיוכה המרגיע. ואולי בגלל זה פתאום לא נראה לו כל כך נורא להיות חולה. הוא התפלל שלא ישמע צלצול מאחד החדרים, שתהיה רק שלו לשעה הקרובה. והיא הביטה בו וחיכתה. 'רוצה קפה?' שואלת אותו. והוא מניד ראש במהירות, חושש שתקום פתאום ותעזוב אותו לבד. 'יודע?' היא ממלמלת בקריצה. 'דיי מעניין לעבוד בלילה, בבקרים אני לא זוכה לביקורים מיוחדים.' חיוכה מואר והיא נראית לו יפה בלי איפור ועיניים עייפות, והמדים הלבנים שלה משווים לה מראה של מלאך. 'אני 'ביקור מיוחד'?' שואל בלחש מהוסס. והיא מצחקקת. ויש לה צחוק רך. 'כמובן.' היא עונה. חוסר האונים שתקף אותו קודם מתחיל להרפות, ותחושה מרגיעה מתחילה לאפוף אותו ומנסה להתגבר על המתח והפחד שנלחמו בתוכו. לא אמרה דבר, רק ישבה וידיה בחיקה נועצת בו מבט מלא רוך, עיניה מפצירות בו בדממה שישפוך את מה שבליבו הדואב. שמה לב שעדיין לבש את הג'ינס שלו, מסרב להיפרד ממנו לטובת הפיג'מה של בית החולים. כאילו עדיין מסרב להאמין למה שאמרו הרופאים. 'איך...' הוא מגמגם, והגוש שנתקע בגרונו מכאיב ומסרב לרדת. עוד רגע הוא עומד להוריד דמעה, והוא חושש שתחשוב שהוא מתנהג בצורה ילדותית. 'איך זה קורה לבחור צעיר... איך...?' הוא שואל. והיא משתוקקת לספר לו שלמחלה שלו אין גיל. 'אני מתעמל כל יום, הולך למכון כושר. אני אוכל רק אוכל בריא... איך?' הוא מתוסכל, לא קולט או אולי מנסה להבין למה זה קרה דווקא לו. 'לא מעשן...' קולו גווע. והיא רוצה לספר לו שזה בכלל לא קשור לצורת חיים. רוצה לספר לו שיש לפעמים מקרים שבהם תאים מסוימים בגוף הופכים לתאים לא נורמלים, שהגוף ממשיך ומייצר את התאים הללו במספרים גדולים. שוב בודק את הטיפות שיורדות בקצב בעירוי שהכניסו לוריד שלו, וכאב קל עובר בו כשהוא מניע את היד בפתאומיות. האחות עוקבת אחר מבטו וגם היא בודקת את הטיפות שיורדות בקצב. 'את יודעת? שיחקתי כדורסל, ובאמצע לא יכולתי להמשיך... הרגשתי חולשה, הייתי עייף... לא הצלחתי לרוץ, הרגלים שלי כאבו.' סיפר. 'חשבתי שזו שפעת. כי גם היה לי חום יומיים קודם.'
היא מהנהנת אליו וההבעה על פניה רכה ומבינה, והוא מפוחד עד מוות אז איך תסביר לו בצורה הכי פשוטה שהתאים לא נורמליים ושאינם יכולים לבצע את המטלות של תאי דם נורמליים. הם אינם יכולים
לסייע לגוף להילחם בזיהומים ובגלל סיבה זו היה לו חום. 'אני הולך למות?' הוא שואל. ועיניה מצטמצמות כאילו חיפשה אחרי תשובה הולמת. 'הרופא לא אמר לי כלום... אני לא יודע...' עיניו הופכות להיות פתאום מבריקות כאילו התאספו הדמעות אך סירבו לרדת. 'אני פוחד...' הוא לוחש ונמנע מלהביט בה, כאילו עצם הגילוי וההבנה שהוא פוחד מראה לה שהוא חלש אופי. היא רוכנת לעברו. מבטה אוחז במבטו כמו חבלי קסם נעלמים, עיניה מרגיעות בשלוותן. 'על מנת לבדוק טוב יותר את התאים ולקבוע באיזה סוג מדובר,' היא מסבירה. 'תעבור לטיפולו של רופא המטולוג (שמתמחה במחלות הדם) כדי לבצע בדיקה של מוח העצם.' הוא מתכווץ בכיסא לשמע דבריה, והיא מניחה יד מנחמת על ידו. 'הרופא ייטול דגימה על ידי החדרת מחט דקה אל אחת העצמות הגדולות, בדרך כלל באגן או עצם החזה, וייטול כמות קטנה של מוח עצם נוזלי. התהליך נקרא שאיבת מוח עצם.' קולה הרך מסביר לו, והמתח מתפוגג לו לאט לאט והוא מרגיש שהוא רוצה להשאיר את ידו בתוך ידה עד הבוקר. שעה ארוכה ישב בשקט ועקב אחרי תנועות ידיה, אחרי עבודתה החרישית, והיא בוחנת את תלתליו הזהובים וחושבת בעצב על הרגע שבו יאבד אותם כשיתחיל לקבל את הטיפול. פניו חיוורים כל כך, פתאום היא רוצה להאמין שזה בגלל מנורת הפלורצנט ולא בגלל שהוא חולה כל כך... 'ואתה חזק...' מוסיפה. 'ואני מאמינה שתצליח בכל הכוח להילחם.' פתאום הוא מחייך והחיוך שלו יפה ואמיתי, נדמה שהוא שואב ממנה כוח. 'את חושבת...?' כמו ילד חסר ביטחון הוא לוחץ את כף ידה, וזה נעים לו. 'אני בטוחה.' היא מעודדת. וכך עוברות השעות, לפעמים רק נוכחותה מרגיעה אותו, מדי פעם אומרת לו מילה, מספרת לו בדיחה. מחוץ לחלון החשיכה מתבהרת, אור של בוקר מתחיל לצבוע את סוף הלילה. וכשבועז קם מהכיסא נדמה שנטל גדול ירד ממנו, הוא מרגיש עייף ונטול כוחות. 'תודה שהיית כאן בשבילי...' הוא אומר. 'כבר אמרתי לך שאתה 'ביקור מיוחד'....' היא קורצת.
'אני לא אשכח אותך לעולם.' הוא מחייך. 'זה היה הלילה בו חרב עולמי, אך גם הלילה שבו הראית לי איך לראות את האור בקצה....'
