סיפורים

התביישתי. לא רציתי שטוני ידע עד כמה אני חלשה. "טיפני.. טיפני.. תמיד אמרתי לך שאת בעצם חלשה". הבטתי בו עיניים יוקדות מעצב וחימה.כבר לא נותר לי דבר להפסיד, זהו, זה הרגע. שוב הגעתי למצב בו אני מאבדת שליטה לפניו. "מה אתה עושה פה טוני? אתה מרושע!!, אתה מרושע! אתה דפוק, והורס אותי ואותך! למי אתה משקר טוני?? אני אהבתך, למה אתה מתעקש להרוג אותי בעינויים? למה אתה לא עושה את מה שצריך להעשות? מחייה את מה שגוסס מול עיניך? משקם את מה שנהרס? טוני, למה אתה לא מחזיר אותי אליך?"

ואני הרגשתי את זכרונותי ורגשותיי ותשקותיי מתהפכות לי בקיבה. העזתי לשאול את מה שחלמתי בצרחות. התשובה היא שכלאה בתוכי את השאלה במשך שנים, התשובה שפחדתי שיגיד... אני לא מרגיש כלפייך אהבה.

זהו, ציפיתי להתרסקות המתקרבת, למי אכפת? עוד רגע ואעלם לתוך הנהר. טוני הביט בי בעיניים אומללות. הוא כרע על ברכיו והתחנן "טיפני. אל תעלימי אותך ממני. בבקשה.

אני מתחנן,בבקשה.

לעולם לא אהבתי ולא אוהב כמו שאני אוהב אותך... המהות שלי מחוברת אלייך בגוף ובכל מה שמתחתיו.” ליבי הלם בחזקה והאושר שבתוכי התבקש להתפרץ בצרחות וקפיצות של שגעון אהבה. אבל אני רק בלעתי את הרוק שלי, ושאלתי בשקט חזק "תעזוב אותה בשבילי?"

הוא התרומם. הביט בי, והכריז ללא פחד. "לא." הוא נעצר, אני נעצרתי, עמדנו אחד מול השני. ערומים בפחדינו, בחולשותינו, אוכלים מעץ הדעת, רק לדעת את האמת... גוזרים על עצמנו מוות במיד."את פגעת בי" הוא התלחש בקול עייף מחולשה "ולעולם לא אחזור על אותה שגיאה. הייתי כנוע מולך ומול רגשותיי. הייתי נתון להשפעתך כמו נוצה שבכל רגע יכול להפך ולסחרר אותה גורל הרוח.

את מה שאני שונא ואוהב בו בזמן. את הקרבה שלי אל המהות שלי. ואת מסוגלת לקחת אותה ברגע, לבטל את חיי...

עם מריאן טוב לי, עם מריאן אני חי.אני אוהב אותה".

ומה יכולתי להגיד לטוני שלי? אני המחלה שלו, איתי הוא לא חי...

הוא רשע ונצלן. רוצה שאשאר בחיים, כדי שאמשיך לקשט את נופו הכמעט מושלם. הויקונט שנושא את מריאן לאישה, יחיה לו באושר, ויעיף מבט בגומותי העצובות, אם יתגעגע למה שלא מימש לעולם.

רציתי למות רק בגלל שהתחנן כל כך שלא אעשה זאת. רק בגלל שהרגשתי את הכאב חסר הפשר שזועק תחת מילותיו. רציתי להרוס אותו, לגרום לו להתחרט שלא בחר בי כשיכל. רציתי שיאשים את עצמו במותי, שיזכור שהוא הרג את טיפני, מחק את גומותיה לעד.

ובכל זאת, כשהפנתי מבטי אל פניו... ראיתי את מה שיגרום לי לעשות כל מה שירצה, רק על מנת שיהיה מאושר. הגבות שלו, מורמות בעצב מיואש מעל לעיניו, טוני החזק שלי שובר את שריונו. הרגש שלו מתפרס ומשתלט על פניו. כל מי שמכיר את טוני יודע שפניו זועקים שקט. שקט שמסתיר סערה.

ורק אני זוכה לראות את סערתו של טוני, כשהוא מרים בעצב את גבותיו.

"תרים את המחוך שלי",ציוויתי עליו בלחש מיואש וקר. הוא עשה כמצוותי מיד, וכרך אותו סביב גופי. צומררתי ממגעו הנשכח. "תקשור עכשיו את מתקן החנק הזה" המשכתי לצוות ודמעות נדירות נקוו בעיני, "אני רוצה שתיקח אותי הביתה טוני, אני עייפה."

מריונטה מריונטה, יפה ומסתובבת. מריונטה מריונטה, למי את משקרת?

מריונטה מריונטה, לבדך מרקדת. מריונטה מריונטה למי את שייכת?

מריונטה מריונטה, כלואה בתוך קופסה מקושטת. מריונטה מריונטה, למי את משקרת?

נזכרתי בשיר ששרה לי הנאני כל לילה, לפני שנרדמתי. בחדר הגדול,בתוך המיטה העצומה, ילדה קטנה.

ותמיד תהיתי,למה הנאני מתכוונת. למי יכולה לשקר המריונטה? למה היא מתכוונת?

"מריונטה מריונטה, כלואה בתוך קופסה מקושטת. " זימרתי לעצמי בשקט. שמי הלילה הזכירו לי נשכחות, אני וטוני, ישובים בגן שמחוץ לאחוזה, חזקים מול העולם.זה כל כך רחוק עכשיו, אני כמעט לא מאמינה שזה היה קיים.הוא התקרב אלי, מתהלך על השביל, "טיפני? " חייך טוני בעצב, "מה את שרה?" וודאי חשב שאולי אני מתעודדת. צועדת איתו ונושמת את ריחות האביב. מרגישה את החלל נפער בתוכי. מרגישה את הסוף שמתעקש להכניע אותי. "אני לא שרה כי אני שמחה טוני.תראה אותי, כלואה בתוך קופסה מקושטת". הוא הסתכל עליי במבט עייף, "טיפני אין לי כח לזה כבר". "אין לך כח לזה כבר??? באמת? טוני יקר, אין לך כוח לזה כבר? טוני טוני, אבקש את סליחתך, אני כל כך מצטערת, שהפרתי את שלוותך, כל החיים אתה משקר לעצמך. ואז מגיע רגע, בו אני מכריחה אותך להתמודד עם האמת, ואתה נאבק ובוכה, ואז אין לך כח כבר? טוני טוני,אני פשוט מצטערת". קיבעתי את מבטי מול עיניו. שירגיש כל מילה, שיבלע את הסרקסטיות, שידקר ויבין מה הוא עשה. "את יודעת איך לחזור מכאן לבד?כן? בעצם, גם אם לא, את כבר לא שווה יחס, אין שום סיבה שאתמודד עם מה שהצלחתי למגר מחיי, אני הולך מכאן"

הוא הולך, ממש מאיים, הרעיד את עולמי, ילד טיפש. מאיים בעזיבה? אני מלכת הנטישות. מריונטה בודדה. "טוני יקר, אתה חופשי לעשות כרצונך, ולהסתלק מחיי. לעזוב אותי על השביל שנעלם לתוך הלילה הזה. אני מסוגלת להסתדר לבד. חבל שלא עזבת כבר מזמן, אם לא הייתי ממשיך ואוכל לי מהנשמה עוד מנה קטנה, ועוד מנה קטנה,הייתי לבטח כבר מבריאה. אתה באמת חושב שכיפרת על חטאיך בכך שמנעת ממני לבצע את תוכניותיי ליד הנהר? אז לא טוני. ממש לא. שום דבר לא ישנה את העובדה שיש לך אחריות מלאה על כל מה שאני עוברת. אם לא היית מכריח אותי להענות לחיזוריך,הייתי היום המרקיזה דה פראם, מאושרת בתוך עולם שלא קיים." הוא הניד בידו כאילו על מנת לבטל את דבריי, אבל אני ידעתי בבירור שמילותיי חלחלו לתוכו. "אתה הולך כבר? למה אתה לא הולך ? תלך, אם אתה חייב ללכת, אז תלך טוני, תלך ממני, אלוהים!!! תלך כבר, צא מתוכי, צא מחיי, תפסיק לחסום לי את מרחב הנשימה." אם הוא לא ילך, אז אני אלך, התיישבתי על הסלע, והתאבנתי לתוכו, הפכתי לחלק ממנו.

"טיפני קומי." הוא הכריז בטוח כביכול באמירתו. ואני לא עניתי, למדתי ממנו, להפוך לסלע קר. "טיפני קומי, אני לא מתכוון להשאיר אותך כאן לבד, אנחנו נמצאים באמצע היער ועכשיו כמעט לפנות בוקר, אנשים עוד יחשבו שרצחתי אותך". דממה מילאה את חלל האוויר למשך שנייה.ואז פרצתי בצחוק בלתי נשלט. הריאות שלי ניסו לשאוב לתוכן את האוויר החסר, אבל הצחוק שלי לא אפשר לי לעצור ולנשום.

"יחשבו שרצחת אותי" הכרזתי מבעד לצחוקי המשוגע, טוני הצטרף גם הוא. לאחר כמה שניות ניגב את דמעותיו ונרגע,הוא התכופף אלי, יישר את מבטו "טיפני, קומי, בבקשה.." ובפנים שלו השתקף לי כל מה שלא אראה עוד לעולם. כל מה שהיה חלק ממני ועכשיו נתלש ועובר לאישה שרמת שנאתי אליה הייתה יכולה לפוצץ את העולם. חיוך צדדי ביקש להתפרס על שפתיו, והוא לחש "מריונטה מריונטה, את הכי יפה בעולם. מריונטה מריונטה, כשאינך לצידי אינני קיים. מריונטה מריונטה, מסתובבת ומסחררת. מריונטה מריונטה, לעצמך את משקרת".

כשהגענו לביתי, שאלתי אותו, "טוני, אם היית יכול, היית מחזיר לאחור את הזמן?" הוא הביט בי במבט מהורהר, "גם אני כמוך הייתי רוצה לחזור לזמנים הטובים. והמון פעמים תהיתי, מה היה אם...אבל הצלחתי להסתדר טיפני".

ושוב, הייתי לבד בחדרי המפואר. המראה הגדולה משקפת את הנערה הזו, שהכאב שלה כל כך מכוער. שנאתי אותה, ושנאתי גם את טוני. איך הוא מעז להיות מאושר? אני לא כועסת עליו רק בגלל שהוא בחר במישהי אחרת על פניי, אני כועסת עליו כי הוא העיז להשתנות. כי הוא כבר לא טוני שלי, שיכולתי לצחקק ולהכריז מול פניו הנוגים, "אתה פוחד להיות מאושר". הוא כבר לא פוחד מהאושר, טוני שלי, הוא לא פוחד מהיציבות והקרקע הבטוחה. הוא כבר לא נוטש לפני שינטש, הוא למד כיצד לחיות

על פי הכלל. ומה ששורף אותי מבפנים, יותר מכל דבר, זו העובדה שטוני לא שיתף אותי במצב החדש. אם למד איך להציל את עצמו, איך להשתנות ולהרגיש שווה אהבה הדדית, למה לא לימד אותי גם? למה לא קרא לי אליו? הרי אני היחידה ששיננה את מהותו ומרגישה אותו בכל צעד ותו. איך הוא מעיז לחלוק את כאבו וסודותיו, ופחדיו, ונשיקותיו, עם מישהי שהיא לא אני?עם מישהי שהכיר רק לא מזמן?

ובעצם, מדוע אני מקשיבה לו? מדוע אני לא פועלת בדפוס הפעולה הרגיל שלי, למה אני לא ר ו צ ח ת אותה???הרי אין מי שיותר מגיע לה למות בגין עבירת הגניבה. יפה ומאושרת, מריאן של טוני..נינוחה ושלווה, מריאן של טוני. חה, מריאן של טוני.רק היא של טוני, וטוני שלה. אוחז במותניה ומלטף את שערה. אני מבקשת שתבינו אותי. חייתי בעולם בו המציאות הייתה אבסורדית וחסרת הגיון. השתלשלות מאורעות ששיבשו סדרי עולם. אני דרשתי שהסדר ישוב על מקומו. איך אני אמורה, לחיות ולהתהלך? כשחצי ממני, מי שאהב אותי עד חנק, מי שישב מולי על ספסל החצר, ומסר לי את פחדיו, ונשימותי, וסודותיו, וחולשותיו. מי שגרם לי לשמוע את שיר האלוהים, דרך פניו. מתאדה מחיי? אני לא אשכח את הלילה ההוא. בו ישבתי בחדרי לבד, בטוחה ומתנשמת, לאחר הנשף הלילי, בו ביליתי בפעם הראשונה עם טוני. שקט פנימי צבע אותי, הרמוניה עדינה ניגנה אותי. נזכרתי בפניו המושלמים של טוני, החרסינה שמרכיבה את תווי פניו, החיוך הקטן שאיים להשתלט על שפתיו, והתחינה שבגופו להתקרב אליי. ההערצה וההשתדלות, כאילו הייתי פרס יקר. טוני הוא שיר שנכתב על ידי אלוהים.

אתם מצפים שאסכים לכך? שאמסור לה את מה שהשלים את חיי? שאעביר לידיה את טוני שלי? טוני היפה והמרושע, שהחזקתי את ידו במשך כל השנים האלה..

"זה רק בגלל השיער שלך מריאן." לבושה בשמלה לבנה יפייפיה, היא סובבה את ראשה, החדר שלה גדול ומפואר כמו שלי. "טיפני? מה.." "החלטתי לאחל לך מזל טוב." נעלתי את הדלת והשלכתי את המפתח מחוץ לחלון. חייכתי אליה חיוך רחב ולהוט. "טיפני, מה, את נראת מותשת, ככה תופיעי בחתונה?" "לא לא מריאן יקרתי, מה פתאום...לא אופיע כך בחתונה." התקרבתי אל דמותה. פניה מאופרות ומעוטרות, שערה מוקפד, היא זוהרת ומאושרת. היא מאופרת ולא משקרת. "מריאן, אני עושה עימך חסד. את חייבת לדעת, שזה רק בגלל השיער שלך. טוני לא באמת מכיר אותך, טוני לא מת לתוכך. לטוני פשוט נוח איתך, והשיער שלך מקשט אותו בחברה, כך שנוח לו, אני מצילה אותך ואותו".

הפעם אתפס, הפעם אקבל את העונש שמגיע לי. אין לי מה להפסיד, טוני לא יחזור אליי לעולם.

הפעם כולם ידעו מי הם טיפני וטוני, מה הוא הסיפור של טיפני וטוני, סיפור על אופל מקושט בגומות.

הסכין מצאה את מושא תשוקתה על צווארה הענוג. נזכרתי לרגע בי ובטוני, משחקים משחק. "טיפני!! תפסיקי כבר לשיר!" ואני המשכתי והתגרתי בו, אז הוא תפס אותי ואחז בהשתטות בסכין המטבח שבילינו בו בהחבא. "איפה העורק הראשי?? איפה הוא??" הוא ליפף את זרועו סביב צווארי, והתקרב לרגע עם הסכין לגרוני. אני הדפתי אותו. הוא השתטח על הריצפה כאילו לכוחי יש באמת השפעה עליו,ומשך את ידי כך שאשכב מעליו. "כמה כיף יהיה להרוג אותך טיפני" הוא לחש.נישק אותי בשתלטנות על שפתיי, ולאחר מכן, ניסה לחתור עם לשונו מחוץ לשפתיי, לעבר לחיי,אני זזתי הצידה מתוך אינסטינקט. "את נגעלת ממני?" הוא שאל בהבעה שלא הצלחתי לפרש את מהותה, אם היא אדישה או מודאגת.אהבתי את הנשימה שלקח תוך כדי שביטא את המילים בשאלתו. "כבר לא". חייכתי, והתקרבתי אליו. נזכרתי איך שכשהייתי צעירה יותר, דחו אותי הנשימות שלקח באופן תכוף כל כך.

מצאתי את העורק הראשי של מריאן. כשדקר אותי הגעגוע לנשימותיו של טוני. "תמיד ידעתי" היא גימגמה, על ערש דווי "תמיד ידעתי שאת מאוהבת בטוני, תמיד ידעתי שטוני מאוהב בך".

ועצמה את עיניה. לפתע חשתי ברגש לא מוכר. מין גבעה קטנה שצומחת מתחת לבית החזה שלי. גוש של כאב טיפס במעלה גרוני, והרגשתי את הדמעות מרטיבות את לחיי, זולגות במהירות חתרנית.

היא יפה, הדם שלה התערבב עם האודם שעל שפתייה.

תגובות

הוצאת ספרים

יצירות אחרונות

סדנאות דרך המילים

גומות -חלק חמישי

תגובות

הוצאת ספרים

יצירות אחרונות

סדנאות דרך המילים

גומות -חלק חמישי

תגובות

התחברות