תמיד איתך

"אתה חושב שתוכל לשחרר אותי מן האזיקים הללו בזמן הקרוב?" שאלה בקול חלקלק כעורו של נחש. צלילי קולה נדמה ועטפו את החדר, מחניקים כמעט כמו הרוח השרבית של אמצע הקיץ שנשפה בעורפם.

היא צפתה בו בעוד הוא קם וסגר את החלון, עיניה מרותקות לכל תנועה של גופו.

"את יודעת שזה לא אפשרי," אמר בעודו מדליק את המזגן. עיניו שבו אליה, לומדות אותה באותה אינטנסיביות.

"ואם אני אבקש ממש יפה?" הוא שם לב שמעבר לטון המתקתק להבחיל שלה, עמדו עיניים נוקבות שהבהיקו באזהרה, מתריעות כל מי שרואה מפני הסכנה.

"אז עדיין לא סיפרת לי, איך החלטת מי ראוי 'להיענש'"?

האישה בכיסא ממולו שילבה רגל על רגל, ונתנה לחצאיתה השחורה להתרומם מעלה קצת יותר ממה שנחוץ, “אתה יודע, זה מחמיא לי," היא השפילה את פניה בדיוק ברגע המתאים, "לא הביאו לי סתם פסיכיאטר," עיניה שבו להביט באלו שלו, "אלא את פרופסור ווזלי לקרימינולוגיה- שמעתי שהוא הקרם-דה-לה-קרם במקצוע שלו," היא העבירה את לשונה על שפתיה במהירות במחווה כמעט בלתי נראית. כמעט. "אבל אתה יודע מה אומרים על שמועות..."

"ויקי...בחירת שם מוזרה לרוצחת, לא?"

"זה קצר וקולע," חיוך עקום הופיע על פניה, "בדיוק שם שהם יספיקו להגיד בשנייה שתיקח להם להבין שהם עומדים למות."

"קוסם לך הרעיון ששמך יהיה הדבר האחרון שהם יגידו?"

"תגיד לי אתה, אתה זה שאמור לנתח אותי, לא?" חיוכה במהרה הפך לחיוך זחוח, מתגרה.

"את רוצה לשמוע מה הכי מרתק אותי בך?" פרופסור ווזלי זע במקצת במקומו והתקרב אל ויקי.

"אני מתה לשמוע את זה," למרות הזלזול הברור בקולה, ווזלי הבחין בכך שבאופן כמעט בלתי מודע קרבה גם היא אליו, חזה נע בקצב עולה ועקביה דופקים על הרצפה בקצב קבוע. קליק-קלאק. קליק- קלאק.

"את ידעת." עיניו גמעו את דמותה בסקרנות מרתיעה. "ואני לא מצליח להבין איך."

עיניה נצצו.

היא החזיקה בידו, בעוד הם התקדמו אל פנים בית הקברות הישן. ברק פילח את שמי הלילה השחורים, מאיר לשניות אחדות את המצבות המושלגות.

"אח, איך אני אוהבת את אווירת חג המולד, הכל לבן וחגיגי," ביד מיומנת קילפה מעליו את הסוודר שלבש והתקדמה אל כיוון כפתור המכנסיים.

"כן," הוא התנשף, "גם אני."

היא שלפה מכיס מעילה זוג אזיקים ונופפה בהם מולו. "רוצה לקבל מתנת חג מולד מוקדמת?"

עיניו הבוהקות אמרו לה כל מה שהייתה צריכה לדעת.

"תשכב ותעצום עיניים."

הוא עשה כדבריה. בידיים מיומנות נטלה את האזיקים וכפתה את ידיו. היא נשכה את אוזנו בהתגרות ולחשה, "אתה מודע...למספר הפעמים שלבך פועם?"

בשנייה שעיניו נפקחו היא כבר עמדה מעליו, מחייכת בציפייה. היא הניחה את עקב נעלה על גרונו, "תגיד את זה, ואז תקבל את המתנה שלך,"

"ויקי..." קולו החלוש נישא ברוח החורף הקרירה, לחישה רכה ותו לא. היא עצמה את עיניה, ולחצה חזק יותר, עד שהרגישה את הדם החם זולג בדחיפות מגרונו.

"אני מצטערת, כנראה ששכחתי אותה באוטו, אולי פעם אחרת..." היא פקחה את עיניה ובתנועה מיומנת ניקתה את נעליה. "אלוהים, איך אני אוהבת נעלי עקב."

לאחר שסיימה לנקות את נעליה, השיבה את האזיקים בחזרה לכיסה והוציאה משם מצלמת פולארויד ישנה.

איזי ווסט ישבה על עדן החלון וצפתה בשעון הקיר שמולה בעניין רב. בדיוק כך העבירה את השעה האחרונה, לעיתים מרשה לעיניה לנוח על נוף הקמפוס המושלג שניבט אליה מלמטה. הקמפוס היה מלא סטודנטים המתכוננים לעזוב לביתם לחופשת חג המולד.

השנה עליזות רוב התלמידים הייתה פחותה, בעקבות הרצח שהתרחש לפני יומיים בשטח בית הקברות הישן מאחורי הקמפוס. איזי ווסט לא הייתה אחת מן התלמידים הללו. היא המשיכה להגיד לעצמה שכמובן שהיא מוטרדת בגלל מותו של טים, אולם לא יכלה להסתיר את ההתרגשות והציפייה ששטפו אותה בגלים מיום הרצח.

היום זה היום.

"אז, איז, את מוזמנת לארוחת חג הערב?" הגיח לפתע קול מאחוריה.

איזי הסתובבה מעמדת התצפית שלה על השעון ופנתה להביט לאחור.

"שילה!" צווחה איזי בהתרגשות ועטפה את חברתה בחיבוק מוחץ. "שנים לא ראיתי אותך! מתי חזרת?"

"אוויר. בעיה לנשום." נשפה שילה בקול חנוק.

"אוי, אני מצטערת," איזי הרפתה מחברתה ופנתה להביט בה.

שילה לקחה כמה נשימות עמוקות ובחנה את חברתה בעיניה בעודה עונה, "חזרתי היום. את לא מבינה איך התגעגעתי אלייך, עם הסווצ'רים של אדידס והג'ינסים הקרועים שלך," חייכה חיוך גדול, "באירופה כולם כל כך נוקשים ולבושים טיפ-טופ. זה מדהים, באמת... וקצת מטריד..." הנידה שילה בראשה בהיסח דעת, "נו, פתחת את המתנות שלך? זה החלק הכי כיפי בחג הזה, ואת תמיד מקבלת מתנות מגניבות!"

איזי, שעד עכשיו שכחה מן השעון, הגניבה מבט חטוף לעברו.

ברגע שהמחוג הורה שבע, אחזה איזי בשילה, והחלה למשוך אותה לכיוון המעונות.

"איז?"

"בואי! זה הזמן לפתוח את המתנות!" הכריזה איזי והחלה מקפצת לאורך המסדרון, נעלי הספורט שלה משמיעות רעשי טפיחה קצביים. טיפ-טאפ. טיפ-טאפ.

"אוה. מישהי מחכה למתנות שלה..." זימרה שילה בקול עליז.

איזי פתחה את הדלת בתנועה זריזה ומיקדה את עיניה. צמרמורת של ציפייה טיפסה במורד גבה בראותה את המעטפה הכחולה המוכרת שנחה לה על הכר שלה.

"אני כבר באה," מלמלה לכיוונה של שילה ופנתה בחיפזון לכיוון מיטתה.

היא הרימה את המעטפה מעל המיטה, מביטה בכתב השחור המסודר שקרא את שמה.

מתוך המעטפה הוציאה פתק שחור קטן, למרות שידעה מה כתוב שם, עיניה גמעו את האותיות כל פעם מחדש.

תמיד איתך.

היא הרימה את הפתק אל אפה, מסניפה לריאותיה את ריח הוניל המשכר. הריח האהוב עליה.

הוא שלפה מן המעטפה את החלק האחרון של המתנה. התמונה של טים, שכוב על הקרקע ולידו שביל דם כהה.

היא עצמה את עיניה והתענגה על הרגע.

"אז מה, איז, מה קיבלת השנה?"

איזי פקחה את עיניה, והרשתה לעצמה לחייך חיוך רחב.

"אז איזי, קיבלת מתנות יפות לחג המולד?" שאל פרופסור ווזלי. הוא הביט בה במבט נוקב וחד, כאם מנסה למצוא דבר מה בתהומות עיניה.

היא החזירה לו מבט מבולבל.

"אולי תסביר לי קודם מה לכל הרוחות אני עושה פה?"

ווזלי קם מכיסאו בסערה בעודו דופק את ידיו על השולחן סינן בשיניים חשוקות, "את שותפה לרצח!"

נדמה לשנייה שאיזי התנתקה מסביבתה. בן רגע המבט המפוחד התחלף לאדישות מזלזלת.

"אתה יודע," נשענה ויקי לאחור בכסאה, "אף אחד לא מעריך עד כמה זה קשה להיות האיש הרע. אתה יודע כמה קשה זה לנקות כתמי דם מנעלי עקב?" כאילו בשביל להוכיח את הנקודה שלה, הרימה ויקי את רגליה והניחה אותן על השולחן שביניהם. "עכשיו כמובן הן מצוחצחות, אבל אתה לא מתאר לעצמך איך הן היו מקודם, פשוט זוועה,"

"אני מתאר לעצמי," הוא הניד בראשו בכניעה בעודו חוזר לכיסאו, "אפשר לשאול אותך משהו, ויקי?"

"זה לא שיש לנו משהו יותר מעניין לעשות..." היא שילבה את רגלה בשנית וחייכה בזווית פיה.

"איך זה לדעת שאת מאוהבת בעצמך, או לחלופין, שאיזי מאוהבת בך?" הוא הבחין בה נרגעת בכסאה, קול דפיקות העקבים נפסק כמעט מיידית.

"מדהים," עיניה נעצמו, קולה לא יותר מלחישה מלטפת.  "ומוזר."

"מוזר אני מבין. אבל מדהים? למה מדהים?" הפרופסור הרים את גבותיו בתהייה.

ויקי חייכה, "אני האדם היחיד שתמיד יהיה שם בשבילי, בשביל איזי," חיוכה התעמעם לשנייה, "אתה לא חושב שזה מדהים בעולם האכזבות שאנחנו חיים בו?"

הוא הרהר בכך. "אולי. אבל את לא חושבת שזה אכזרי לתת לעצמך, לאיזי, לאהוב משהו לא אמיתי? שהיא לעולם לא תוכל להרגיש?"

"בזה אתה טועה," נחישות מסוימת התגנבה לקולה, "להרגיש? אני תמיד שם."

"והיא לא תדע מזה? לעולם?" אגרוף של קור אחז בקרביו וסירב לעזוב, "זה נשמע לי אכזרי,"