היא כותבת פרוזה(ק)

מסביבה יורים כל הזמן מילים בצרורות, אין  צפירות ארגעה. המילים פוצעות,חודרות,כואבות. הולכת ביניהן  למרות שבגללן  בכתה המון חרוזים ואיגדה אותן בחוט שקוף. היא לא נפצעה אנושות. היא לא פיה גם לא שיה אבל המרחק רב עד להיות מכשפה.

המילים מתפוצצות פיצוצים פיצפוצים כמו פצפוצי אורז בשוקולד מתוק כמו סוכריות קופצות בפה של ילדים, היא אוהבת צחוק של ילדים אליהם היא מתחברת כנראה שלא גדלה

.הכול בא לה באיחור, בגיל העשרה כשכל חברותיה הלכו כששמן הלך לפניהן  מפואר לתפארת ודיברו על חזיות, היא עוד היתה שטוחה , גם המחזור הגיע באיחור,  המון שנים היתה מן תום בוי כזאת. את הכול ניסתה להשלים מאוחר יותר בפחות זמן אבל כמה שיותר מהר שלא תרגיש פספוס. תמיד משכה אש לכיוונה  היה לה חתיכת אופי , אני מכירה אותה, אני יודעת.

 את חייה עברה בנועם בלי דרישות מיוחדות, הסתפקה במועט רצתה לעלות גבוה גבוה, אולם כל פעם היה מכשול בדרכה, היא  שמה את המכשולים האלו בדרכה.  פעם אחת היא מעדה בגדול ,בתקופה שהייתה עצובה, אולי לא היתה הכי אשמה כי היתה בה תמימות היא לא רצתה עוד אהבה נוספת רצתה רק אחת. אמרו עליה שהיא מאוד חכמה, יפה אבל היא לא החשיבה את זה היתה צנועה הנחתום שלה לא העיד.

היא מדברת אל פרחים,עצים ועננים. אל הפרחים והעצים כי יש בהם צבעים שהיא אוהבת לא כמו המילים הצבועות שירו בה מכל עבר ולכל עבר. אל העננים דיברה כי הם היו הכי קרובים לאלוהים וכך הרגישה שהם עושים את השירות עבורה ואלוהים מכוון דרכיה , לפחות היתה לה אמונה. היא גם לא מתחברת בקלות, היא בוחנת את האנשים סביבה ורק אם מרגישה בטוחה היא מתקרבת. היא מעולם לא נזקקה לטיפולים או תרופות שירגיעו את נשמתה התועה תוהה גם לא נזקקה לטיפול פסיכולוגי,הפסיכולוגים בטוח לא היו יכולים להתעשר בגללה. גם אקמול היא לא מכירה אז בטוח אין מה לדבר על פרוזק או כדור ארגעה אחר.

 עד שקמה איזו אישה פסיכו לוגית בלי תעודה וקבעה שהיא מאוד חולה , לא בריאה בנפשה זו היתה הדיאגנוזה, קבעה שהיא אישה עם גאווה מזוייפת שאין בה בטחון עצמי , שהבדידות אותה הורגת ואינה יודעת לחיות באחווה. היא דווקא ידעה, היו לה חברים, חיה בשלום עם כל מי שמסביבה אני ראיתי אותה לפחות פעמיים ביום וראיתי שהיא בסדר גם הסובבים נתנו לה כבוד והעריכו את מעשי היום יום שלה. ועכשיו היא לא יודעת האם לקחת פרוזק או רק להמשיך לכתוב?

אני מציעה לה להמשיך לכתוב.