אריקה שואלת, אני עונה
מאת: אריקה קוברי-מזרחי
פרולוג:
יש אנשים שאינם מוכנים להישאר חייבים.
יש כאלה ש"קונטרה" הוא השם הנרדף להם.
כזו היא אריקה מזרחי.
יום אחד עשיתי טעות קטנה עליה אני משלמת עכשיו. היה זה כשביקשתי מאריקה שלנו להופיע אצלנו בזרקור, ואני מודה כי לא לקחתי בחשבון שמדובר בחוקרת משטרתית לשעבר שכנראה עדיין לא יצאה לגמלאות באופן מוחלט.
היה זה יום שטוף שמש, אשר הסווה כראוי את העתיד לבוא: אריקה ענתה על השאלון שלה בדרך מרתקת והפעימה את כולנו כזכור. אלא שהיא לא נשארה חייבת. הרי קונטרה זה השם הנרדף שלה, אמרתי כבר. כעבור יום, החקירה הצולבת שלה נחה אצלי במייל. היא כבר הפעילה מסתבר "חוקר" נוסף שהכין תוכנית מתאר למקרה ואני אסרב והבנתי בבירור שאין לי ברירה.
לא, באמת זה לא שרציתי. פשוט לפני זמן קצר צפיתי שוב בסרט: "הסנדק" וידעתי שיש הצעות שאי אפשר לסרב להן.
1-ספרי קצת על עצמך ועל משפחתך.
נולדתי בשכונת שפירא כבת יחידה לשני הורים מקסימים יוצאי יוון (אבי נולד בשאלוניקי והגיע בגיל שנה וחצי לארץ. אמי נולדה בישראל להורים שעלו מוון עוד לפני קום המדינה).
אבי - איש אשכולות, אדם נדיר בעל השכלה רחבה מאין כמותה ניסה דרכו כעצמאי בתחום העסקים, תחום שלכל הדעות לא תאם את כישוריו הרבים. הוא הקדים את זמנו ברעיונות רבים שהגה ובמוצרים שבחר לייבא לארץ (כמו סויה, סורביטול, סיליקון ועוד מוצרים שאיש לא שמע עליהם באותה תקופה). כך שלא צלח במרבית עסקיו ורק כיום, לעת בגרות, הוא עבר לתחום האקדמי-המתאים לו כפפה ליד. שם, הוא עושה חיל. כיום אבי נחשב לאחד המומחים הנחשבים בארץ בתחום הלאדינו והוא מרצה על התרבות והשפה הנכחדת הזאת באוניברסיטאות שונות בארץ ובעולם.
חותם אחד הוא יותיר אחריו לעולם ועד וזהו הסלוגן: "העם החליט קפה עלית," שהגה בהיותו קופירייטר ובעל משרד הפרסום השני במספר בארץ: "פומבי."
חלומה של אמי לעומתו, היה להיות עקרת בית ולגדל ארבעה ילדים בבית קטן בערבה. אלא שלצערה זכתה לבת אחת ויחידה (זו אני במקרה); וכן נאלצה לעבוד כל חייה ולגור בדירה שכורה ברחוב בני משה בתל אביב (ולא בבית קטן בערבה).
כשנה וחצי לאחר לידתי ילדה אמי תינוקת נוספת שנפטרה כעבור 24 שעות כתוצאה מטעות של הרופאים (-RH שלא נבדק במועד). שנים לאחר מכן ניסתה אמי להרות שוב ללא הצלחה. היו מחשבות על אימוץ ילד נוסף למשפחה שלאחריהן אימצנו את דיקסי-כלבת פקינז שהייתה שייכת למזכירתו של אבי במשרד הפרסום ומתה בהמתת חסד על ידי וטרינר חסוד והשיבה נשמתה לבורא בגיל 15 ובשיבה טובה.
הורי נהגו לומר שאני עבורם כעשרה ילדים וכשקראו לי לארוחת הערב היו צועקים מבעד לחלון: רוחמה, יחיא, סעדיה, תרצה ועוד ועוד-ולבסוף הייתי אני מגיעה. אפשר שגם הצרות שעשיתי להם בתקופת ההתבגרות שלי, היו כשל עשרה ילדים. אז מה רע? סיפקתי את הדרוש בסופו של דבר ומימשתי את חלומה של אמי מעל ומעבר.
לפני עידן ועידנים נישאתי לעמוס ויש לנו שלושה ילדים. על מנת שלא נתבלבל בסדר לידתם, מיקמנו אותם לפי סדר א-ב: אביעד, ברק, גונן. (לאות תו כפי הנראה כבר לא נגיע).
לעמוס יש עוד כמה ילדים חורגים שהיה שמח להפטר מהם: מקסימוס-בולדוג אנגלי שמחבב מאוד את חתולי השכונה (למורת רוחו של עמוס), צ'יף-רונן: תוכי ז'אקו אפור הנוקם את נקמתו וקורא רק לי בשמי: "גלי, גלי" בכל פעם שאני עוברת בסמוך אליו. ורק דג הזהב: "פזי" והדגים הנוספים גזרו על עצמם שתיקה, כדי לא להכעיס את אביהם החורג.
2- באיזה גיל התחלת לעסוק בכתיבה?
המורה חסיה נהגה לסקור אותי מכף רגל ועד ראש ולשאול בקול מחוספס מסיגריות: "תגידי, לא אכלת ארוחת בוקר? מה קורה - אין לך פה?"
ולא, כנראה שלא היה לי פה (יש כאלה שנולדים ככה ואני אחת מהם). למרות שאמי טוענת בעקביות כי נולדתי בבית חולים הקריה בתל אביב, אני בטוחה שזהו סיפור המצוץ מן האצבע: אני נולדתי במנזר השתקנים ללא ספק. כך שהכתיבה הייתה לי לפה מיום שלמדתי לכתוב.
3-ספרי על הסיפור הראשון שכתבת? האם הוא היה למגירה?
לא היה זה סיפור למגירה אלא מאמר לעיתון ששלחתי בדחילו ורחימו לעיתון "מעריב", כשהייתי בת עשר.
היה זה בתקופת החופש הגדול ואני חיפשתי עבודה ללא הצלחה.
"ילדים בני עשר אינם רשאים לעבוד על פי חוק," קוממה אותי התשובה והחלטתי לכתוב מאמר בנושא על המצב במדינתנו.
למרבה הפלא התפרסם המאמר בעיתון "מעריב" (לא ב"מעריב לנוער", אלא בעיתון היומי). מכאן ואילך היה ברור לי כי אעסוק בכתיבה. איך ומה לא ידעתי והייתי צריכה לסקור את כל מגוון האפשרויות: עיתונאות, תסריטאות, קופירייטינג, עד אשר חשתי שאני בשלה מספיק לכתיבה ספרותית. היה זה מימוש של חלום נעורים שהסתתר בי ולא העז להתגלות עד לפני כשבע שנים.
4-איך התייחסה משפחתך לסופרת שבך?
הם אולי לא יודו בזה, אך אחדים במשפחתי העדיפו את מקצועי הקודם: מורה לפסנתר.
ללא צניעות הפעם, אוכל לומר כי הייתי המורה המבוקשת ביותר ברמת אביב, שם התגוררנו עד לפני כשני עשורים. תלמידים מאוד אהבו אותי, היו שהמתינו בסבלנות שיתפנה מקום עבורם ואני אכן הוצאתי כמה פסנתרנים מפוארים שהפליאו בנגינה מלאת רגש בעשר אצבעותיהם ותחת ידיי המלטפות ואהבתי הרבה למוסיקה. אמנם תוך כדי למדתי באוניברסיטה חינוך מיוחד ופילוסופיה ועבדתי זמן קצר בבית ספר מיוחד, למדתי עיתונאות וכתבתי בכמה וכמה עיתונים ידועים, למדתי תסריטאות וחיברתי סדרות לטלוויזיה, כתבתי סרטי פרסומת ואף סרט באורך מלא שהוקרן על המסכים ברחבי הארץ. אך לכל אורך הדרך, היה עיסוק זה, מוקצה מעט במשפחתי, כי בסך הכל זה לא מקצוע (סוג של תחביב אולי). מורה לפסנתר זה כבר עסק אחר.
אך הכתיבה בערה בי ולא נתנה מנוח ויום אחד ללא כל הודעה מוקדמת הכרזתי כי מצאתי הוצאה לאור המוכנה להוציא את ספרי "בבואה", ללא תשלום ומתוך הערכה לטקסט. גם אז עדיין נותרה התקווה כי הג'וק הזה יחוסל בהקדם, כדרכם של חרקים ומזיקין.
כיום קיימת סברה מדעית כי המקקים הם אלה שיוותרו בעולם גם לאחר פצצת אטום שתשמיד את העולם כולו. ומאחר ויש במשפחתי אנשים מאוד רציונאליים המאמינים במחקרים שאוששו מדעית, הם מניחים גם לג'וק היקר שלי להמשיך ולשרוד בשקט ובשלווה וכבר לא רצים אחריו עם נעלי בית.
5-האם הכתיבה היא מקור פרנסתך העיקרי? (מלבד עבודתו של בעלך כמובן).
עמוס הוא אדם מאוד מוכשר בתחומו, לכל מה שהגיע הגיע בעשר אצבעותיו ובעזרת כישוריו. אך לא רק על כך נתונה הערצתי אליו, אלא בעיקר על כוח הסבל שלו, סובלנותו ויכולתו להכיל כל אדם באשר הוא. אפילו אותי ואת מקור פרנסתי היחיד: הכתיבה.
אני מעבירה סדנאות לכתיבה ומרוויחה יפה לטעמי ונהנית עד מאוד מעבודה זו. בנוסף, אני גאה בפרויקט הנוסף שלי: "לגעת במילים", במסגרתו אני מראיינת סופרים ויוצרים בתחום הכתיבה, שגם ממנו יש לי הכנסה שאינה מביישת אף מראיין מקצועי.
וכמובן, גם ממכירת ספריי הרווחתי לא רע (אולי לא כמו מנדלי מוכר ספרים), אבל אין לי תלונות. אני יודעת כי עוד ארוכה דרכי, וכפי שאענה לשאלתך מספר 22: תביני שכל חיי הם מאמץ אחד גדול. אף דלת לא נפערה בפניי למשמע קריאתי: "סמסם הפתח!" אך לי אין כל בעיה עם עבודה והתמדה. מיום שאני מכירה את עצמי אני עובדת ולא נחה לרגע, ולראייה: הכתבה הראשונה שפרסמתי בעיתון בנושא זה.
עוד היד הכותבת נטויה ורב המכר שלי בוא יגיע!
6-מה דעתך על מכירת ספרים ב"משקל" כפי שזה קורה היום? "קנה קפה, קבל ספר".
המילה היחידה העולה בי ובליווי צביטה גדולה בלב היא: "זילות."
אין מילה אחרת לתאר את המצב בעמנו: עם הספר הידוע.
7-מה זה עושה לסופרת שבך? מה זה עושה למוטיבציית הכתיבה?
כפי שכבר אמרתי כתיבתי משולה לג'וק אולי לחיידק - כזה שאינו יודע לשאול (ואף לא מעוניין לשאול).
אני כותבת מדי יום ביומו מתוך הכרח קיומי כמעט ניתן לומר, כתוצאה ממשהו החבוי בתוכי – ללא כל קשר להצלחת הספר שלי ו/או להכנסה הכלכלית.
הכתיבה היא אני ואם הספקות המשפחתיים לא הקהו בי את הלהט הזה, גם קריאת הרוכל: "ספר בשקל!" לא תעשה זאת.
8-איך מתנהלת הכתיבה שלך. האם את מחליטה מראש מה הנושא עליו את רוצה לכתוב, או שאת מתחילה לכתוב והכתיבה סוחפת אותך למחוזות שלא תכננת מראש?
זו שאלה מאוד מורכבת, ממש כפי שהכתיבה היא כזו. בעקרון דבר מה מצית את דמיוני. זה יכול להיות משפט כלשהו שקראתי, אפיזודה קטנה שאירעה למול עיני, סיפור ששמעתי וכדומה ומכאן ואילך אני נותנת דרור לדמיון. אתן דוגמאות על מנת להמחיש זאת. ספר הביכורים שלי "בבואה", נכתב בעקבות סיפור של חברה שעמדה בפני גירושין וטענה שבעלה אינה מעריך אותה. תהיתי כיצד היא ראתה זאת ואני ראיתי תמונה אחרת לחלוטין בזוגיות ביניהם. באקראי ובמקביל קראתי את המשפט על שלוש בבואות המרכיבות את הדימוי העצמי של האדם (האחת-כפי שהוא רואה את עצמו, השנייה-איך שאנשים רואים אותו והשלישית היא...האמת). כך נולד סיפורה של מרתה שבחרה בתום התהליך לראות את בבואתה בעצמה וליצור לעצמה עתיד אחר כציירת נחשבת.
כמה דברים יחד נשזרו גם בכתיבת ספרי "שושן צחור". היה זה משפט על האינסוף שקראתי בספר פילוסופיה של הפילוסוף לייבניץ, שחזרתי לעלעל בו לאחר שנים שלו נגעתי בו (מאז לימודיי באוניברסיטה). לצד זה עברנו בבית תקופה קשה עם גסיסתו של חבר יקר שלנו. בהעדר מקום ראוי לשכנו, שיכנו אותו בבית אבות בראשון לציון. כל ביקור אצלו היה לי קשה מנשוא, וכך נולדו בי הרהורים על החיים ועל המוות. כך נוצרו שתי העלילות המקבילות. מחד סיפורה של מימי, גיבורת הספר, מתמטיקאית בתחום האינסוף המתקשר אל פילוסופיית חייה, ומנגד - סיפורה של רינה מנהלת בית האבות. סופיות, אינסוף, חיים ומוות.
הספר "צלילות הערפל" גם הוא נולד משני אירועים שונים. אופוריית השלום שהתנפצה כאן בארץ עם רצח רבין וכן שני משפטים של אלברט אינשטיין שקראתי בסמוך לתקופה זו. האחד אומר: "העולם לא יושמד מאלה שעושים רע, הוא יושמד מאלה שמסתכלים מהצד ומסרבים להתערב." והשני: " אין לי מושג מה יהיה הנשק במלחמת העולם השלישית. אבל בטוח שאלה של הרביעית יהיו מקלות ואבנים." מכאן יצאתי אל מלחמת העולם השלישית של מיה-גיבורת הספר ואל הניסוי הבלתי ייאמן שעשתה בבני אדם.
הספר האחרון שלי שעדיין לא ראה אור, אך יראה בהמשך-"כמו השמים בינואר", נולד מחוויה אחרת. היה זה בטיול משפחתי לחו"ל כשישבתי ליד בני האמצעי בשיט על הסיינה וחשבתי על חייו האפורים של הבחור הצעיר שקרא ללא הרף: "מימינכם הלובר, משמאלכם מגדל אייפל וכו'". אז אמרתי לברק שאכתוב פעם ספר או תסריט על אדם שחייו אפורים ושבלוניים היוצא למסע שבדמיון בכל תחנה שהסירה עוצרת לרגע. התחלתי לכתוב ספר על הבחור הזה, אך די מהר הבנתי שאני חייבת לגור תקופת מה בפאריס כדי להצליח לכתוב ספר שכזה. לאחר כשנה החלטתי להעביר את אותו רעיון למציאות ישראלית. אל מאבטח אפרורי (לכאורה) בקניון תוך שאני נסחפת אל הצצה בתיקים של אנשים, ובמציאות החברתית כאן בארץ. ומורדוך גיבור הספר אכן יוצא למסעות "הצלה" שבדמיון. בספר זה אני משלבת מחאה חברתית עם דמות המהלכת על קו התפר שבין דמיון למציאות.
כך שקיים טריגר מסוים המוביל אותי לרעיון ולאחר שהדמויות שלי מצוירות היטב בדמיוני וגם בקלסר שלי, אני נישאת לאן שהן מובילות אותי. ובדרך כלל זה למחוזות עלומים ובלתי צפויים מראש.
9-מה הביא אותך להקמת האתר שלך?
ניתן לענות על שאלה זו בשתי מילים: "בקשת הקהל."
אך ניתן לספר זאת בהרחבת יתר: היו אלה תלמידי הסדנאות הראשונים שלי אשר ביקשו ממני למצוא דרך לשמר את הקשר בינינו גם לאחר סיום הסדנא. כיום יש לי סדנאות המשך ועוד המשך ועוד ועוד, עד אינסוף. אך בעבר היה בידי חומר רק לשתי סדנאות בלבד ומשאלה הסתיימו החלו לזלוג מעיני תלמידיי הדמעות (כמטאפורה כמובן).
יום אחד ביקר בביתי בנו של ידיד המשפחה שתיקן עבורנו את המחשבים. הוא סיפר שעבר קורס לבניית אתרים והוא מאוד נהנה מעיסוקו החדש ואפילו טוב בזה.
למרות שאני לא מצטיינת במתמטיקה, חיברתי אחד ועוד אחד וללא היסוס ביקשתי ממנו שיבנה עבורי אתר לכתיבה. תמורת תשלום סמלי של מתחיל בתחום, הוא בנה עבורי את האתר בוורסיה הראשונית והבוסרית שלו.
זו הייתה גרסה מאוד מסורבלת: אנשים שלחו אלי טקסטים למייל, אני הייתי שולחת אליו ובזמנו החופשי (שהיה מאוד לא חופשי), הוא הכניס את היצירות עבור הכותבים אחת לשבוע (אם היה חרוץ במיוחד באותה עת).
למרות זאת, חברי הסדנא שמחו עד מאוד, הייתה אינטראקציה בין האנשים, תגובות ושיח על הכתוב.
באותה עת היינו בטוחים כולנו שהמצאנו את הגלגל ופעלנו בריק מוחלט ללא כל ידיעה שיש עוד אתרים שכאלה במדינה.
כשאני כותבת בלשון רבים כמו: היינו, המצאנו וכו'-אני מתכוונת לקבוצה של כעשרים משתתפים אולי פחות. חנה הילמן המלווה אותי מאז, יכולה להעיד על כך. זה בערך מספר האנשים שהיו חברים ב"דרך המילים" לפני כחמש שנים.
אט אט, באורח פלא כשחזון גדול מרחף למול עיני: לאפשר לכל אדם כותב לפרסם את יצירותיו, צמח ופרח האתר הזה וכיום הוא הגדול ביותר והדינמי ביותר בתחומו. קסם שמפעים אותי בכל פעם מחדש.
באותה תקופה גם קלטתי כי האתר לא יכול להמשיך לפעול בדרך הפרימיטיבית בה עבד ופניתי לחברת נאוטפורטק – (מדיה U4 בשמה הקודם). הם בנו עבורי אתר על פי הנחיות שניתנו להם מראש. אתר ידידותי למשתמש, עם תגובות חשופות ונראות לעין, כאותה פתיחות המאפיינת את רוח האתר.
10-ספרי על אנקדוטות מהאתר.
חשבתי רבות על שאלתך זו ובחרתי לספר אנקדוטה פחות חיובית דווקא, שתוביל אותי בזרימה טבעית למענה על שאלתך הבאה.
הסיפור הוא כזה: כשהחלו להופיע כאן אנשים מאתרים אחרים הם הביאו עמם רוח שלא הכרתי ולא ידעתי כלל על קיומה. מהמחוזות מהם הגיעו, לקטול בהינף יד יצירה של חבר לעט זו עוצמה. וכמה שהמגיב יותר עוקצני הוא נחשב ליותר מבריק. הם הביאו עמם תככים, עקיצות הדדיות, אינטריגות ואווירה שהכהתה עד מאוד את החזון שראיתי למול עיני. לא הכרתי את הדברים האלה, ממש כפי שלא ידעתי על קיומם של האתרים האלה ולמדתי להכירם על בשרם של חבריי לאתר ועל בשרי שלי. אט אט רכשתי לעצמי כמה אויבים (משום מה) ותמונתי התנוססה בעמודי אתר רכילות כלשהו עם כתובית מתחת שבלשון קצת יותר מעודנת אמרה, שגבר לא היה נוגע בי גם עם מקל כמה שאני דוחה (בתשובה נוספת לשאלה מספר 22 שלך). נכתב שם בנוסף שהכותבים ב"דרך המילים" כותבים ברמה של ילדים ועוד קטילות שהסעירו כאן את הרוחות ואותי במיוחד.
מאוחר יותר מתוך ה"אני מאמין" שלי – לתת לכל אדם יוצר בית כאן אצלנו באתר – נכנסתי לתוך סבך מפותל עוד יותר שנכרך על צווארי. הייתה זו מסכת של איומים ומיילים שהבהירו לי מפורשות כי אם אתן לאדם כלשהו לכתוב כאן באתר אמשיך לראות את שמי מתנוסס באתרים שונים ועד לעיתונות. תמונתי המשיכה להתנוסס לצד הכפשות מפה עד להודעה חדשה, כולל פגיעות נוספות שאני מעדיפה לא לפרט כרגע.
היו אלה חודשים קשים מאוד עבורי ועבור משפחתי, כשאיש מבני המשפחה לא הבין לשם מה אני צריכה את האתר הזה בכלל והמליצו לי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים - לסגרו וחסל.
משהתעקשתי להמשיך בהחזקת אתר זה, שלח אותי לבסוף עמוס לעורך דין, חבר אישי שלו. רק הוא הצליח בשיחות טלפון ובמכתב רשמי בנוסף, לשים קץ מיידי להשתלחויות משולחות הרסן האלה.
11-מה דעתך על פרגון הדדי?
ועכשיו את שואלת אותי מה דעתי על פרגון הדדי? אני חושבת שפרגון הדדי היא גדלות נפש. הוא הביטוי המעשי לדגל שרבים מאתנו מנופפים בו בתיאוריה: דגל הסובלנות וקבלת האחר. אני יודעת בבטחה כי פרגון באשר הוא יכול להגיע רק מאדם שיש בו שלמות, בטחון עצמי מלא ויכולת הכלה של האחר. אדם גדול באמת אינו צריך להקטין את הזולת על מנת לחוש בגדלותו.
איני רואה בפרגון משום צביעות או חלקלקות לשון, בעיני זוהי התגלמות החיוב שבאדם.
12-האם קרה שאנשים שהערכת פגעו במקצועיות שלך אם בקשר לאתר ואם בקשר לכתיבתך? מה זה עשה לך ואיך התמודדת עם זה?
לבקר זה קל, להיות בעשייה מתמדת - קשה לאין ערוך.
אין סופר וזה כולל אותי, שלא קיבל ביקורת שלילית כזו או אחרת. גם אני בעיקר על ספרי המיוחד מכל השלושה: "צלילות הערפל." ספר שאני אישית מאוד גאה בו ובייחוד שבו.
זה מכאיב ללא ספק, אך לא באופן קריטי. אף ביקורת לא גרמה לי לאבד את בטחוני העצמי בכישרוני ולא ריפתה את ידיי.
מכאיבה באותה מידה ואולי יותר, היא הביקורת שניתנה לא אחת, על האתר שלי שהוא הבייבי שלי. מה גם שבעיני זהו ילד לתפארת.
בשני המקרים, בין אם זו ביקורת על פרויקט חיי (על "דרך המילים"), ובין אם זה על יצירותיי הכתובות זה חורה לי בהחלט, אך רק לזמן קצר. עד מהרה אני מתעשתת ויודעת כי לעולם לא אוכל למצוא חן בעיני כלל האוכלוסייה. התמודדות שלי היא כדלקמן: אני סופגת את העלבון, מניחה לו להתעכל אצלי כשבוע (לא מעבר לכך), מסיקה מסקנות מתוך הדברים, בוחנת האם יש אמת בחלק מן הביקורת ואם כן-אני מיישמת בהמשך. אך מיד ממשיכה הלאה באותה אינטנסיביות שאני עובדת תמיד.
בסך הכול אם אסכם את העשייה שלי, יש בי סיפוק מלא מהתוצאה.
13-איזה סיכום ביניים היית עושה לאתר כיום לאחר חמש שנות פעילותו?
כאמור, סיפוק עצום והתרגשות מדי יום ביומו.
בעיני האתר הזה הוא זעיר אנפין של עם ישראל. יש כאן הכל מכל וכל: שמאלנים, ימניים, דתיים, כופרים גדולים ועוד. מארג מגוון ואנושי בלתי ניתן לתיאור.
אומרים כי דרך ארץ קודמת לתורה, ואני מוסיפה ואומרת: גם להשכלה, לכישרון, לממון, ליופי חיצוני ולכל דבר אחר. משום כך, כשאני פוגשת דרך ארץ אני נפעמת. זה מה שיש כאן: אנחנו יצרנו פה בכוחות משותפים גשר אנושי שאין שני לו. זהו מקום מפגש שבו האדם והמילה מצטלבים.
14-מההיסטוריה הקצרה שלי באתר הבחנתי שאת מגיבה לכולם. כמה זמן בממוצע את מקדישה ביום לאתר?
המשפט השגור אומר: "איך שהזמן רץ כשנהנים." זה מה שאני חשה כשאני מגיבה לחברים באתר. כך שמעולם לא עבדתי עם סטופר. אך אני מניחה שאני מקדישה לאתר כשלוש שעות ביום אולי יותר, אינני יודעת בבטחה.
15-מאיפה יש לך זמן להקדיש כל כך הרבה? מה סדר היום שלך? מה האליבי שלך? מתי את נחה?
יקיצה טבעית בסביבות 6 (הכוונה ללא כל צורך בשעון מעורר), התארגנות, תגובות באתר, גונן לבית הספר, קפה "נטו" כתיבה, פגישות עבודה, אימון כושר, ספינינג, ארוחת צהרים עם כל המשפחה, גונן שיעורים, הכנה לבחינות, בדיקת עבודות סדנא, תגובות באתר, קניות, ללמד, להכין את השאלות ל"לגעת במילים," לקרוא ספר, לפתוח עיתון ולבדוק אם ראש הממשלה התחלף או לא, לנגן, לדבר עם חברה, לבשל, לאפות, להקשיב לשיר החדש של ברק, לשוחח עם אביעד, להחליף רשמים עם עמוס, להסיע את גונן, הצגה, סרט, קונצרט, חברים, לישון, יקיצה טבעית, התארגנות, תגובות באתר, לנשום...להמשיך?
אליבי? מזל בתולה (אם יש בכלל ממש בדבר הזה, באסטרולוגיה).
16-כמי שאוהבת את המילה הכתובה, את מן הסתם גם קוראת הרבה. איזה ז'אנר אהוב עליך במיוחד?
אין ז'אנר אחד האהוב עלי, אני פתוחה להרבה כיוונים כך שאני מתחילה לקרוא הרבה ספרים אך לא מבטיחה לסיים (וזה לצערי קורה פעמים רבות בעת האחרונה). בעקרון אני אוהבת ספר שיש בו ערך מוסף-שפה ייחודית, נגיעה יוצאת דופן, סיפור חריג, עמקות מחשבתית או פסיכולוגית. לצערי עם השנים אני בררנית יותר ומרבית הספרים שיצא לקרוא בשנים האחרונות, מאכזבים אותי למדי.
בתקופות בהן אני כותבת אני ממעטת לקרוא-רק המחויבות שלי לראיונות של "לגעת במילים" גורמים לי לחרוג ממנהגי ולקרוא את כל ספריו של היוצר אותו אני מראיינת.
כשאני בהפוגות כתיבה אני משלימה את החסר בקצב מסחרר, לפחות טעימה, שכן כאמור איני מסיימת את מרביתם. בנוסף, מאז התחלתי לכתוב עשיתי עם עצמי החלטה לא לקרוא ספרות ישראלית על מנת לפעול בחלל ריק וליצור שפה משלי שנדמה לי שהיא קיימת. כך שמרבית הספרים שאני קוראת הם מתורגמים.
17-מי הסופר הישראלי ומי הסופר הזר שאת אוהבת הכי הרבה?
דויד גרוסמן הוא הסופר הישראלי האהוב עלי ביותר. הסופר הזר היה, הווה ויהיה: הרמן הסה שאין שני לו מאז ועד היום בעיני.
18-מהם תחביבייך?
ספורט – איני מוותרת על אימוני כושר ועל ספינינג. שלוש פעמים בשבוע לפחות אני במכון. אם איני מבקרת שם אני חשה כי דבר מה חסר בחיי.
כמורה לפסנתר לשעבר, המוסיקה היא חלק בלתי נפרד ממני כך שאני הולכת לקונצרטים רבים וגם מנגנת בפסנתר מעת לעת. פחות ממה שאני מעוניינת, אך כרגע יש את בני ברק הדואג לכך שהפסנתר בבית לא יוותר ביתמותו.
בישול, אפיה ואירוח. גם סרטים, הצגות, קונצרטים. אך יותר מכל-כתיבה. ואני זכיתי שהתחביב האהוב עלי במיוחד הוא גם המקצוע שלי.
19-את לא מרגישה לפעמים קצת "גננת" של חברי האתר?
לא, ממש לא. איני מתייחסת לזה כך. אני מודעת לרגישות של אנשים יוצרים וכשיש קונפליקטים באתר אני מחפשת את הדרך ליישב את ההדורים. לא מתוך זלזול או התנשאות של: 'אני גננת ואתם הילדים', אלא מתוך הכרות אישית עם רגישותו של אדם יוצר.
בבסיסי אני אדם שאינו נוטה לריב (אפשר כי בשל היותי בת יחידה לא למדתי את האקט הזה לאשורו). בעקרון, צריך לעשות מאמצים מרובים כדי לגרום לי לאבד את השלווה שבי. כך שלעיתים אני מודה שאיני מבינה על מה המהומה, אך אני מנסה להיכנס לחשיבה של אנשים אחרים ולראות איך אני מתירה את הקונפליקט מהר ככל האפשר. לדעתי ככל שחולף הזמן אנשים נוטים להתחפר בעמדותיהם ולבסס לעצמם את הסיבות למהות הריב. לכן ככל שממהרים להתיר את הקונפליקט סמוך להיווצרותו, ניתן לנקות את השטח והכל נשכח במהרה. עכשיו כשאני כותבת לך את הדברים האלה, נדמה לי שאולי בשל כך הסכסוך הערבי-ישראלי שנמשך אלפיים שנות הגיע למימדים אליהם הגיע.
20-האם רכשת חברי נפש באמצעות האתר?
כבת יחידה אני מסתדרת מצוין עם עצמי. זה היתרון של לעבור את הילדות בגפך. הנפש הקרובה אלי ביותר – היא אני עצמי ואנחנו מבינות אחת את השנייה מצוין. אני חברת הנפש הטובה ביותר של עצמי, אף פעם איני בודדה גם כשאני לבד. לכן בחיי הפרטיים אין לי חברות רבות. למעשה, לא תזדקקי לכל אצבעות יד ימינך כדי למנות אותן. מעולם לא תמצאי אותי מסתובבת עם חברה בשעות אחר הצהריים, שותה איתה קפה לא בביתי ולא בבית קפה. אין לי זמן לכך וחברותיי המועטות למדו להכיר את המגרעת הזאת.
למרבה הפלא למדתי רעות וחברות מהי כאן באתר. פתאום יש לי חברים, נפשי נקשרה בהרבה מאוד אנשים ואני נחשפת אליהם בתגובותיי ליצירותיהם ומגלה גם את סגור ליבי ומחשבותיי. אני חשה שיש לי כאן הרבה מאוד חברים ומעט מאוד "אויבים" אם בכלל (כרגע, כשהשטח נקי). מן הסתם, יש אנשים שמסיבות שונות נקשר איתם קשר יותר אישי ועם אחרים פחות. אך כולם בניי, גם חבריי.
21-כפי שמופיע בפרופיל שלך, הספקת המון בחייך הקצרים: סופרת, תסריטאית, קופירייטרית, עיתונאית וקצרה היריעה. איזו שאיפה טרם מימשת?
ראשית אני חייבת להודות שהשאלה הזאת מאוד מוצאת חן בעיני, בעיקר בשל ההגדרה: "בחייך הקצרים." ואין בכוונתי לחלוק על דעתך חלילה.
ולעיקר שאלתך-השאיפה שטרם מימשתי היא להיות סופרת מן השורה הראשונה, עם קוראים נאמנים ואינספור רבי מכר מאחוריי. אך כפי שאמרת: עברתי רק כברת דרך קצרה כך שכל החיים עוד לפניי, לא?
22-האם לדעתך יופייך עזר לך לפתוח דלתות?
בעת שהסומק מכסה את לחיי למקרא שאלה זו- מציף אותי בנוסף חיוך הפרוש על פניי ולא רק בהן אלא בכל רמ"ח איברי.
איכשהו המראה שבביתי שכחה לספר לי את הסיפור הזה, בשיתוף פעולה הדוק עם בני משפחתי אשר הקפידו דרך קבע להסתיר ממני את הסוד הזה שגילית לי עכשיו.
אני חושבת שעוד היום אפנה לעמוס בתלונה חמורה על כך. נכון שהצניעות היא מוטו בבית שלנו, אבל עד כדי כך?
אז התשובה לשאלתך היא: לא ברור ומוחלט. איש לפניך לא גילה לי זאת, ועל כל דבר שהשגתי בחיים הייתי צריכה לעבוד קשה. קשה מאוד. ועכשיו נותר לי רק לעשות תחקיר מעמיק על מה ולמה העולם כולו הסתיר זאת מפניי. בעיני זאת קנוניה.
23-לגבי המוזה: האם את צועקת כשהמוזות שותקות?
כאחת שנולדה במנזר השתקנים (תיאוריה שאני דבקה בה עד עצם היום הזה כפי שהבהרתי לך קודם), אני שותקת יחד עם המוזות כשהן גוזרות עלי גזר דין של דממת-מילים.
תקופות היובש שלי קצרות ביותר ומיד אסביר מדוע. אך כשהן בכל זאת מגיחות לביקור, אני בסבלנות ממלאה את באר היצירה שלי מחדש: קוראת ספרים, מרבה ללכת להצגות, מתבטלת, צוברת חוויות, סופגת מראות, מתרוקנת ומאפשרת לכוס היצירה להתמלא מחדש.
יחד עם זאת (וכאן התשובה שהבטחתי), כתיבה עבורי היא עבודה ואני לא כל כך מאפשרת למוזות להכתיב לי את החיים.
מדי בוקר לאחר שאני מורידה את גונן בבית-הספר, אני יושבת בבית הקפה הקבוע שלי וכותבת. לעיתים אני יצירתית, לפעמים פחות אבל אני שם מול הדף הלבן המתכסה עד מהרה במילים הנובעות מן הנפש אל העט.
24-אני אישית קניתי את ספרך "שושן צחור", אך לא הצלחתי להשיג את השניים הקודמים. היכן ניתן להשיגם?
לצערי מאוד נדיר להשיגם – אולי בחנויות יד שנייה וללא ספק ניתן לשאול את שלושת ספריי ללא תשלום ובחינם - בספריות רבות ברחבי הארץ. זאת הבעיה של הוצאות קטנות בניגוד להוצאות גדולות שאין שם מנגנון מסודר דיו.
25- אינני מבינה הרבה בניהול אתרים אך אני משערת שהקמת אתר כמו שלך ואחזקתו כרוך בלא מעט כסף, האם אני צודקת? ואם כן, האם את נושאת בנטל לבדך? האם כל הנטל מוטל אך ורק על כתפייך הצרות?
כשאדם אוהב את זה שלצידו הוא מוכן לתת לו את כל אשר לו-עד חצי המלכות, תראי זאת בכל הסרטים, תקראי זאת בכל השירים הרומנטיים. הוא לוחש לה זאת, היא מגלה כך לאוזנו ומתוך התכוונות מלאה.
בניית האתר על ידי חברת "נאוטפורטק" הייתה השקעה כלכלית ראשונית ובסיסית עצומה. זאת לצד תשלום חודשי קבוע למנהלת הטכנית שלנו-נגה קליין-שיינין, תשלום חודשי קבוע ולא מבוטל לשרתים עליהם מצוי האתר ולחברה המתפעלת. מסתבר כי בעידן שלנו דברים רבים מתחילים ונגמרים בכסף, ולא בכדי שאלת שאלה זו. אך מעבר לזה יש אינספור דברים בחיים שערכם לא יסולא בפז (גם לא בסילבר).
האתר הזה הוא אתר חינם ותמיד יישאר כזה, אך חינם לא אומר שהוא אתר ללא תמורה. התמורה שאני מקבלת ממנו היא עצומה:
דרך המילים זו סיבה טובה עבורי לקום בבוקר.
דרך המילים זו אהבה המועברת אלי באמצעות הלבבות הנשלחים אלי תדיר.
דרך המילים זו בעיני חברות אמת ללא אינטרסים.
דרך המילים זו שותפות הבאה מהערצה למילה, ואני עושה זאת מתוך אהבה ושלא על מנת לקבל תמורה.
אך יחד עם זאת כשיצא לאור הספר השלישי שלי "שושן צחור", חשתי שאנשים מבקשים להחזיר לי. חלקם אף אמר לי במפורש: "כפי שאת קוראת את כל יצירותינו מדי יום, גם אנו רוצים לקרוא את שלך ואפילו מרגישים מחויבים."
היו אף כאלה שקנו ספר לא רק לעצמם אלא גם כמתנות לחברים ולבני משפחה, וגם באו לבקר אותי בשבוע הספר ולבקש את חתימתי.
היו אחרים שפרסמו המלצות ותגובות על הספר באתרים שונים, המליצו בפני חברים, נסעו עם שלט על הרכב שלהם ועוד ועוד. וזה אכן ריגש אותי עד מאוד.
אז הרשי לי לנצל במה זו שנתת לי, על מנת להודות לכל אלה שמצאו לנכון לתמוך בי. תודה על שהייתם איתי כש"שושן צחור" נולד. על שקניתם וקראתם ועל התמיכה שנתתם לי באותה תקופה.
26-האם תרצי לומר כמה מילים לסיכום?
בהחלט - שאני מתחייבת בזאת להמשיך ולקרוא את יצירות חברי "דרך המילים", מתוך אהבה למילה הכתובה, לאפשר לכולם להתבטא באופן פתוח על כל נושא שיבחרו ולהמשיך לשמור על הבית הזה שיהיה טהור, נקי ונעים שפי שהוא עכשיו ואולי יותר. "דרך המילים" היא בעיני בועה של אנושיות, יצירתיות שופעת ורוגע בתוך סערות החיים.
ולך אריקה, אני רוצה להודות באופן אישי על הבמה מחממת הלב הזאת שהענקת לי כאן.
תודה אף על האימון האישי שזכיתי לו בדרך אגב, ממאמנת אישית דגולה שכמוך. השאלות הנוספות ששאלת אותי תוך כדי ההתכתבות בינינו, האופן בו סייעת לי לנקות את עצמי מעכבות מיותרות-היו לי לעזר רב. ללא ספק הארת את עיני.
תודה רבה לך והמון אהבה ממני!
