מילים שלא רוצות ©

מילים מנסות לגעת בשפת תרגום חוויות. לובן הנייר נותר ריק כי מסע המילים

נעתק.

מציאות בוערת היא לפעמים חַשְׁשָׁנוּת טבעית שהיא תחושה בריאה אולי, אך אותה חששנות שאיני אוהבת ושאיני רוצה לציית לה, היא שמאיצה בי לפעול בניגוד לרגשותיי.   האמת שמאחורי תחושות אלו עומד הפחד לאכזב  אנשים. אולי זה פחד שלא אעשה את אשר אני מניחה שאנשים מצפים ממני. אני חשה קטנה, חלשה ופחות מציאותית אם אני מגיבה לפחד מעין זה. אני רוצה להיות חשופה  לציפיותיהם של אנשים .

מרבית המילים צומחות בתיאור של העולם מסביבי ומכאן חוסר יכולתן לתאר את אשר מתרחש בתוכי פנימה.

יש בי חלק שרוצה לכתוב וחלק שרוצה ליהנות וחלק שרוצה לפסל וחלק שרוצה לאלף עצמי לכתוב על פי מתלה, אך שום דבר מכל אלה לא בר השגה כרגע. הרצון לכתוב זה משהו כמו תשוקה. חשק כלשהו שאפשר לתרגם אותו ליחידת שיח המורכבת מכמה מילים או ממילה אחת והמביעה רעיון שלם.

אני שואלת את עצמי "מה אני רוצה לכתוב?" עולות במוחי תשובות רגילות לשאלה זו. מיני נושאים לא ענייניים  שאני "צריכה" לרצות לכתוב עליהם ומתעלמת מהעובדה שיתכן  שאין מילים מתאימות שתתארנה את אשר אני חשה ברגע זה עצמו.

ומדוע אני רוצה לכתוב  רצון הנדמה לנמלים הרוחשות בין אצבעותיי. הרי זאת שאלה מרושעת מכיוון שאני מחפשת  אחר מניע שכבר פסלתי מראש כבלתי מתאים עבורי, דבר שמוביל להחלטה לבטל את רצוני הראשוני- לכתוב.

תהליך ההצדקה שאני מתפתלת בו , כדי להגיע אליהן נראה מיותר. "השאלה מה אני רוצה לכתוב?" או מוטב "מה באמת אני מרגישה?" שאלות אלה מאשרות שבכל רגע נתון אני מתנסה במגוון של תחושות ומה שאני רוצה לעשות הוא להגיע לאותו רגש, אחד ויחיד החשוב לי ביותר, אם אוכל ליצור איתו קשר. נכון לרגע זה יהיה המעשה שבעקבות השאלה ברור וטבעי: במישור הפשוט אם אני מרגישה "אני צמאה למשהו". אולי כדאי להניח לדברים להיעשות לבד כפי שיבואו ולא כפי ששאלתי את עצמי "מה אני רוצה לכתוב.

הדרך היחידה שלי לגלות מה אני רוצה לכתוב היא לכתוב משהו, ואז כשאני מתחילה לפעול מתבהרים רגשותיי, כי אם דחף הכתיבה אינו ממומש בכתיבה כהלכה למעשה, אזי הדחף הוא לא לכתוב. כמו כאילו עמדתי ליד דלת המקרר שואלת עצמי אם אני רעבה – לא אינני.