חיים דרך מנסרה

אני בטוח שכולם מדי פעם חולמים בהקיץ איך הם היו חיים בתקופה אחרת.מדמיינים את עצמם מסתובבים במציאות שונה.אצלי זה לא "מדי פעם",אצלי זה באופן קבוע.זה יהיה אפילו לא מדויק לומר שאני מרגיש כאילו איחרתי את המועד,לא,אני חולם גם על העבר וגם על העתיד בו זמנית.אני מפנטז על ימים אחרים,כשבני אדם שפכו את דמם למען ערכים של חופש,מפנטז שאני נוטל חלק בקרבות כשאני בין שורות הגדודים המהפכניים שלהם.וכמובן אני גם מפנטז שבעתיד הלא רחוק אנחנו שוב נצעד לתוך קרב נצחי זה.
אנשים טוענים שאנו,האנרכיסטים,מתעלמים מהמציאות הקיימת.אבל אני בוחר לחיות במציאות מדומה זו,מכיוון שזאת,שהם קוראים לה האמיתית,נוצרה לא בשבילי,נוצרה בשביל לדכא אותי וחלום זה על עולם אחר הוא גורלי.
אני הולך בדרכי לעבודה ורואה את העולם כמו שהוא ואיך הוא אמור להיות,בו זמנית.משקפי שמש שלי הם כמו כלי טכנולוגי,כלי כמו שיש לאסטרונומים,והם מסננים את אותם חלקי האור שמיותרים וקולטים מה שלא ניתן לראות בעין בלתי מזוינת.בעולם דמיוני זה אני לוחם,בעל מראה שהוא שילוב של מורד מהפכני וחייל אפוקליפטי מתיל אימה."הם" כל כך מפחדים מהמילה הזאת, אפוקוליפסיס, בעוד שאני רואה בזה אך ורק מהפכה הכרחית ולגיטימית.
ובכן,אני צועד לעבודה..בעצם זה סתם סיור שטח שגרתי.אני הולך במראה של אינדיאני מפחיד,על אגן שמאל תלוי הגרזן ומאחורי הגב הערום אני סוחב את הרובה שלי שמחובר עם רצועות עור.בעיר הזאת יש לי הרבה אויבים,בעצם כל תושבי העיר הם אויבים.אני מסתכל לצדדים ורואה סוחרים שמכרו את נשמתם עומדים ליד הדוכנים שלהם.לידם עומדות נשים מופקרות ורבבות על גבי רבבות של עבדים שהובלו לכאן במרמה.אני בטוח שבדיוק ככה נראו הערים סדום ועמורה.
רעש המכוניות מחזיר אותי למציאות,צריך להספיק לתפוס את האוטובוס שעומד מצידו השני של הרחוב.הספקתי,אבל בעודי נכנס פנימה אני קולט שזהו לא אוטובוס אלא רכב שמוביל אסירים.חייב לברוח!מאוחר מדי,הדלתות נסגרו...תוך כדי ההתקדמות שלי במעבר לכיוון אחורי הרכב,אני שוב קולט איך אותם מבטים שנואים סורקים אותי מכף רגל ועד הראש.לאנשים האלה אין מושג לאן בעצם הם נוסעים ושהם עבדים,כל מה שמעניין אותם זה שהם "עדיין לא איבדו מראה של בן אדם".הם מסוגלים במשך שנים לשבת זה לצד זה באתו הקו ולא להחליף מילה.אבל כמובן שהדמות שלי משנה זאת-
-"תסתכלו עליו!איך הוא לא מתבייש להופיע במראה הזה מול אנשים אחרים?"
-" כן,זאת ממש מכה!הבת של השכנה שלי מתלבשת באופן דומה.אישה מכובדת,אבל הולידה זונה!"
-"אין מילים!לאן החברה שלנו מדרדרת?"
בהישמע המילה חברה השיחה נפסקת.הכבשה אף פעם לא יודעת לאן צועד העדר,בשביל זה יש לה את הרועה צאן וכלביו הנאמנים.לפעמים הרועה צאן וחבריו אומרים לעדר באיזה שדה עדיף לעצור ולאכול קצת דשא,הרי זה כל כך חשוב להם שהכבשים יהיו שבעות. ופעם בשנה,לאחר שפוסקים קולות הזיקוקים ברקע,הרועה צאן הראשי מספר לעדר כמה רווח עשתה בשנה שעברה תעשיית משק החי.
הדו שיח אולי דמם,אבל עדיין ממשיכים לבהות בי עיניים מלאות סלידה.אבל אולי זאת בעצם קינאה?הרי הכבשים מרגישות אינטואיטיבית,מתי מישהו זר נכנס לתוך העדר שלהם.ואני בוודאות לא אחד מן העדר.
חייב לברוח,לברוח!צריך רק לבחור את הרגע המתאים,כשהשומרים יהיו פחות מרוכזים ושגם האסירים לא ישימו אליי לב,כי הם יהיו הראשונים להסגיר אותי.
הרגע המתאים לא נתן לי לחכות לו הרבה.אוטובוס האסירים החל לבלום,בשביל לעשות הפסקה לארוחת צהריים.בטח יאכילו אותנו באיזה שהוא גועל נפש.התחלנו לפנות לכיוון אחד מאותם מזללות ארורות שבצדי הדרכים.זה סתם מזנון עלוב.כן,זהו מזנון,והוא מזכיר לי משהו.מק'דונלדס!הרי זאת התחנה שלי.פה אני צריך להחליף לקו אחר.
אני יוצא מהאוטובוס ומתיישב לחכות להבא ותוך כדי אני זורק מבט מלא זעם אל האות "M " המעוגלת והשנואה כל כך.בדמיוני אני רואה עשרות צעירים מעיפים לכיוונה בקבוקי תבערה.
בזמן הישיבה בתחנת אוטובוס,אני שוב שוקע בתוך מחשבותיי.האלים תמיד משחקים איתנו בלוטו,הם מגרילים בין עצמם למי תהיה השפעה על מי.אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי פאנק.הייתי בערך בן חמש,ואני גם לא בטוח מה מתוך הזיכרון ההוא הוא אמיתי ומה הוספתי אחר כך.אני רק יודע שכאשר אחריי שנים,כש הייתי נער,ראיתי שוב משהו דומה,הבנתי שכל חיי כוח שלא בשליטתי הוביל אותי בכיוון הזה.הוא עמד על אבן גבוהה,לבוש מעיל ארוך ונראה כמו לוחם אינדיאני אמיתי.המנהיגה שלנו היא,האלה אתונה הנבונה ואנו מעריכים את חסדיה.
האוטובוס מגיע,אך הפעם יש בו הרבה ילדים.הילדים תמיד משמחים וממלאים תקווה.כמובן שכל ילד הוא שונה,אך עדיין יש בהם הרבה יותר תגובות חיוביות.לדעתי יש שלוש סוגים שונים של תגובות ילדים,שלפי אותן תגובות ניתן לנחש איזה מן אדם יגדל להיות ילד זה.
הראשון,זהו אותו ילד מעצבן,אשר מסתכל אליי במבט זועם ובכעס מתחיל להגיד משהו לאימו.הוא גם מצביע אליי באצבע.לפניי פבליק מרוזוב העתידי,אותו נער סובייטי שהלשין על אביו וסבו לבולשביקים בטענה שהשניים מעלימים חיטא מהרשויות והפך לגיבור לאומי.
התגובה השנייה היא גם הנפוצה ביותר.אלא אותם ילדים שצוחקים בצחוק התמים שלהם כשהם רואים אותי.הם חושבים שאני סוג של ליצן.רובם בטח יגדלו להיות אזרחים מן השורה,שכל מה שמעניין אותם זה תענוגות סתמיים.
אבל התגובה השלישית היא הכי מעניינת.זה כאשר הילד נעמד בדום,הוא בהלם.אין לו עדיין מושג אם מה שהוא רואה עכשיו הוא טוב או רע.הוא עומד בלי לזוז ואימו נואשות מנסה למשוך אותו בשביל שימשיכו בדרכם.
וגם עכשיו באוטובוס,התמזל מזלי לפגוש בילד כזה.הוא מסתובב אחורה על כיסאו ואפילו קורץ לי בשובבות.אני מחזיר לו חיוך.הנה הוא לפנינו,אותו סימן שכל זה לא לשווא.אחרי שנים רבות,כאשר הוא כבר יגדל להיות נער,הוא ייזכר ברגע הזה.כמוני הוא ייסע ברכבים שמעבירים אסירים ליעד לא ידוע וגם הוא יקבל מתנות גורל בחסות האלה אתונה.
הוא הגיבור האמיתי של הסיפור הזה.ואני?אני סך הכול אחד מאותם אסירים.שיערי המאפיר וחליפה זולה כבר לא יוצרות אצל אף אחד את אותם התגובות הלא שגרתיות.אני יושב ליד החלון באוטובוס הזה ומתבייש ליישר מבט עם עיניו,פוחד לראות בהם ביקורתיות וגינוי מוצדק.אני פשוט מביט מהחלון,הרי אני כבר בן אדם מאוד מבוגר אך עדיין ממשיך לחיות בתוך מציאות מדומה