הטבעת לוחצת על האצבע עד שאני מרגישה את הלמות הלב בקצב אחיד שחונק את הגרון,אולי זה החנק של האהבה שהופכת את החיים למשהו כמעט ביזארי. כי הוא כמעט מפריע לי וככה הבדיחה הכואבת הזו נמצאת כאן ועכשיו. הוא שם עם ענייניו המסתוריים ואני על הקרקע עם הילדים ועם הבית ועם הכלים ועם הספונג'ה והכתיבה בהיחבא. כשהוא סוגר את הדלת מאחריו ואומר
"אני נוסע." ולא מקבלת תשובה "לאן." גם אם אשאל.
בליל אמש נוכחתי שכל אחד מאיתנו מבזבז אנרגיה רבה בניסיון להסביר את שכל אחד מאיתנו רוצה להסביר או מה שרציתי לומר בתגובה לדבריו האחרונים. אולי צורך לדבר ולהשמיע קול, להפסיק עם ההאשמות האלה – כי אף אחד משנינו לא מעניין אותו מי התחיל בריב.
אני מבינה עכשיו שלא תמיד הייתי ישרה בדברי כלפיך, גם לא יכולתי להסביר מה הדבר שגרם לי לומר את שאמרתי. לכן, אתה או אני המצאנו התייחסות לוויכוח כדי שנוכל להצדיק את רצוננו לדבר.
שבוע אתה לא בבית – עבודה מחוץ לעיר.השבת הגיעה וסוף סוף יומיים נוכל להיות ביחד קצת מחוץ ליום יום שמעיק עלי כל כך.
העציב אותי לדעת ששבוע לפני כן חל יום הולדתי ואתה היית בנסיעה לעבודה ואני כבר לא יודעת אם זה לעבודה או למשהו אחר. התרגלתי לרעיון שאהיה עוד פעם לבד עם הילדים ועם הכביסה ועם הבישול והספונג'ה. אמנם אמרת שתגיע אך לא הבטחת.
"זה לא תלוי בי." אמרת. מן תירוץ נבוב מתוכן. חשבתי שאפשר יהיה לשבת פעם אחת במסעדה לבד ולעכל את השנה שנוספה לי. טוב, התרגלתי כנראה ללבד הזה במיוחד לא לחלום יותר מדי. ניחמתי עצמי שזה לא נורא כי יהיה לנו את סוף השבוע ליהנות קצת, משהו בסיסי, שאיפה בסיסית שאיפתה של ישראלית ממוצעת.
תָּהִיתִי עמוקות וחיפשתי תשובה אם יתחשק לך לחלוק איתי את סוף השבוע. משהו שישמח אותך הרחקתי עד כדי כך? לחשוב שזוהי העדיפות הראשונה שלך. הנחתי לעצמי להיסחף בתקוות. נראה שזו שטות לבלות איתך לבד בסוף שבוע, דבר שלא עשינו מהשנה שעברה. אנחנו עסוקים לגמרי בעבודה. אתה חורש את הארץ בנסיעות פוגש אנשים חשובים, מקדיש אנרגיה ואהבה לעבודתך לפרויקטים שצומחים לך מול העיניים. נותן את חייך לאנשים אנונימיים שמאפשרים לנו לחיות. יש בזה אולי הגיון . אתה פוגש אנשים שמעריצים אותך, שאוהבים אותך בערים אחרות מחוץ לבית. הפרויקטים מחכים לך כי יחיד ומיוחד אתה. אתה מקיים אותי ואותך בזכות הפרויקטים שלך. כשאתה רחוק מהבית האושר ניכר על פניך ובקולך אפשר לשמוע שביעות רצון. ובבית בסוף השבוע העייפות מסמנת כל חלקה בגוף שלך, החיוכים שלך נמחקים. בבית אתה לא גיבור כי אין בו פרויקטים שיכולים לאתגר אותך.
אתה הופך שוב לבעלי ואני לאשתך האתגר כאן מסתיים ושוב אתה אבא לילדינו וההחלטות הארציות. ואז מתחיל הסיפור הפשוט של גבר ואישה שנולדו להם ילדים. בסיפור הזה שאותו מסוגלים לחיות האיכרים בקצה העולם או הקופאיות בשופרסל. בסיפור הבנאלי הזה משתתף כל אדם שרוצה להקים משפחה ודווקא בסיפור הזה אתה מזלזל כי לא נאה לך כבוד אלוף הפרויקטים. אתה ראוי ליותר מאשה וילדים שמחכים למוצא פיך שמתאימים עצמם להיעדרויות שלך לצורך שלך לחופש והתבודדות כדי לאפשר לך ליצור.
אתה ראוי לאישה שהיא לכשעצמה אישה רגילה, קצת עקרת בית וקצת מפרנסת עצמה בבנאליות של החיים, שום דבר מלהיב ובכל זאת אישה שאוהבת אותך. ומי אתה חושב שאתה? שכחת לספר לי שיש לך כנס באחת הערים. כבר חודשים אני מתמרנת במקום העבודה שלי איזה סוף שבוע בלי הילדים, להניח אותם אצל הורי. ויתרתי על הכל כי צריכה אני לעזור לילדים בשיעורי הבית, להשכיב את הילדים עם הארוחות, וגם בגלל שהבנתי מזמן שהחוץ לא מנקר עיניים, לא נמשכת לאשליית המפגשים הריקים. לשיחות הווכחניות שאמורות לשנות את העולם. הבנתי שלא מתחשק לי להופיע כאשתו של מנהל הפרויקטים הבִּלְתִּי נִדְלֶה.
ברור שאני כבר לא אותה הנערה שפגשת בסרט "סיפור הפרברים" וכשאתה חוזר אני בודאי משעממת. אחרי שבירכתי את הילדים "בלילה טוב" ו"בשינה מתוקה " ויכולה סוף סוף אחרי תשע בערב לחשוב על עצמי ומאחר שאני במיטה שלי והדממה מהדהדת בדירה, אין לי אלא לפתוח ספר, רומן כלשהו שישכיח ממני שאתה חסר לי.
אנחנו לא נזדיין כמו כולם, בפראות, ברגע שהאור כבה. איזה חוסר להט, איזו שגרה!
אתה ראוי ליותר מאישה שכמותי. בעצם אולי טוב שאתה נוסע בשבת לאותו כנס בבית המלון בתל אביב, הרי אינך יכול להחמיץ הזדמנות כזו להרצאה. איזו החמצה. זה יכול היה להיות סוף שבוע נהדר והזמן עובר כל כך מהר.
נדמה לי שההחלטה נפלה. מעתה ואילך תוכל לנסוע כל אימת שתרצה. אני עומדת לארגן את סופי השבוע הרחק ממך ומן הסתם גם את חיי בלעדיך. וכבר אתה חסר לי לא מאמינה שהנחת לתסבוכת הזו להשתרש.
רק שנהיה רחוקים אז אולי תחשוק בי. סוף סוף כאישה.
