פעם מישהי חכמה אמרה לי, שצריך סיבה
אחת. אם יש לך יותר מסיבה אחת, אלה כבר תירוצים....
ולי?מצד אחד יש לי המון סיבות, ומצד אחר
סיבה אחת.
אהבה.
את מאור הכרתי בחופשה מטופשת עם חברות
לפני שנתיים. נראה שבאותה תקופה דברים מסביבי התחילו להסתדר. קיץ. מכירים את המשפט
שאומר שאם תאמין בטוב, הטוב יגיע אליך חזרה, גם אם לא תעשה דבר?
זה מה שקרה לי באותו קיץ. האמת שזה לא
כל כך מעניין, פשוט ענייני בנות.
ולאט לאט בין הדברים (או הדברות,
סליחה.. דבורות מסוכנות) שמסתדרים (מסתדרות) בהרמוניה נחמדה בתוך חופשה בחיי, מגיע
מאור. "הבחור הכי שווה בכל הפאקינג מקום הזה", כמו שכינתה אותו חברתי
לשעבר סתיו. ואני חושבת לעצמי שהוא דומה
ליואל... אז אני רוצה לגעת בו, כדי אולי לגעת קצת ביואל. ואני חושבת, הוא בטח כמו
כל הבנים, לא מחפש להכנס למערכת יחסים וכל הבולשיט הרגיל. אז למה לא לעשות סתם כיף?
ותוך כמה דקות אני משיגה את מאור.
ובאופן מפתיע הוא מתנהג כמו כוסית מצוייה ושואל אותי אם זה נחשב שאנחנו חברים...
ואני מחייכת ושמחה, וכל החברות הכל כך
טובות מחניפות בחיוך מזוייף שמקשט קינאה די ברורה.
"לא יודעת, לי הוא לא באמת עושה את
זה..." מכריזה שקד שיוצאת עם מישהו שבקלות אפשר להפוך את שערות ראשו לסמרטוט
ריצפה. וגל שהייתה אז חברה כל כך טובה, ולימים החליטה לגעת בבן אדם שיושב לי במקום
הכי כואב בלב-יאיר, ענתה לה "היית מתה". ואני הייתי מחוסנת וכל יכולה.
אהבה?
לא. כבר בפגישה הראשונה ידעתי שזה לא,
הסתכלתי על הדרך שבה הוא הולך, וחשבתי, זה לא... זאת לא, אהבה. ואני חחושבת על יואל
מתהלך כאילו הקרקע עשויה מעננים, והגוף שלו מונח במין שלמות חסרת תקדים בתוך העולם
שלנו... תוך כדי שכולו מכריז לי: אני זה האחד מתוך מליארד.
ומאור? גם לו שיער שתני, ועיניים
ירוקות-כחולות ממגנטות, ועור שזוף ושפתיים יפות וריח נעים...
אבל אני חושבת שזה לא... זאת לא,
אהבה.
ביואל התאהבתי כשהייתי עוד ילדה. בעצם,
בין לבין. תחילת כתה ח', שלב ביניים בין הצעת חברות מטופשת במכתב בכיתה, לבין הדבר
האמיתי- סרט... נשיקה...
יואליקו הוא הטיפוס שכל הבנות אוהבות,
והוא? אוהב אותן בחזרה...
ליואל שמתי לב עוד בכתה ז', הוא היה קורץ לי לפעמים, ואני הייתי מרימה את ראשי
בריחוק מתנשא שחיפה על ביישנות... לפעמים הייתי מגלה בעצמי אומץ לא מוכר, וקוראת
לו מהחצי האחר של אולם התזמורת הגדול.. "י ו א ל" .. והוא היה מטה את
ראשו ומביט בי בעיניים של אוצרות, ויוצר לנו קרקע נוחה לשיחת חולין. "שמעת מה קרה לאור?" (מכר של שנינו שאושפז בבית חולים).
ועכשיו אתחיל לספר את הסיפור ששיחזרתי
כבר ארבע שנים בערך אלפי פעמים, באוזניי חברותיי, ומכריי, ודפי הווארד, והדפים
הורודים בחדר שלי, ובאוזני עצמי.
אולי אני אעשה את זה קצר? טוב, תדמיינו
סצינה מסרט שמריצים בהילוך קדימה.המשפטים
שלי באדום. המשפטים של יואל בכחול. בשחור המחשבות שלי.
יואל מתיישב לידי על הספסל, הסווט'צריט
שלו נוגע בסוודר שלי, כמה נעים...
מתופף עם רגלו כמה שניות ואז שואל,
"איפה את
גרה?" (והוא יודע שאני גרה לידו...)
"ברחוב
****"
יואלי מגחך.
"מה אתה
מגחך?"
והוא בקול צרוד-ציני צורם ומושלם
לאוזניי.מכריז בחצי חיוך
"זה ממש
לידי..."
"דהההה... אני
יודעת שזה ממש לידך, אני תמיד רואה אותך ליד הבית שלי".
"באמת?? אז למה
את לא אומרת שלום?" ובטח הוא לא ידע שאני אזכור את
המשפט הזה גם לאחר ארבע שנים. לעזאזל, אני לגמרי שרוטה.
"כי אתה בצד
אחד, והמכונית שאני נוסעת בה בצד אחר...אנחנו רחוקים"
אז הילד עם הסווטצ'ירט האפור (שבמרכזו
כדורסל) והשרוולים הכתומים, הרים את ידיו ואמר:
"אז למה את לא
צועקת יואל יואל!" ואת שני היואל יואל האחרונים הוא
צייץ, ואני צחקתי וקטלתי... "ממש..."
<הערת כותבת: פאק. אחרי שלוש שנים לא
רק שצעקתי יואל יואל אלא ניסיתי לנשק אותו באמצע הרחוב.>
"אבל רגע...
אני ממש לא רואה אותך הרבה פעמים, נפגשנו רק פעם אחת
<הערת כותבת: שנה לפני!!אפילו אני שכחתי> ברחוב
***"
מאוחר יותר במהלך השיחה הוא הכריז שאני
לובשת בכל חזרה (של התזמורת.. אלה ביניכם שלא מצליחים לעכוב...) בגד אחר.
ומיותר לציין שהילדה בכתה ח' חשבה שזהו,
עכשיו היא מבינה על מה כולם מדברים, אהבהההההה, וואו. עכשיו מתחילים החיים.
הצחיקה אותי... אהבה.
לפעמים אני חושבת שחבל שהיא קיימת. חבל
שהמושג הזה קיים, לא כי התחושה לא מדהימה... התחושה מדהימה- ולדעתי, שווה כל כאב
שבא אחר כך, אבל מה קורה כש...אין...אהבה? כשבכל זאת, ילדה בת 18 כבר מוקפת באנשים
שעושים מה שצריך. ורק היא, צריכה להתבגר כבר, ולהפסיק לכתוב שירים.
אז יש את מאור. ובגלל כל מה שקרה השנה
עם יאיר, אני מתחילה לחשוב שאולי,אני בורחת לפני שאני לומדת להעריך דברים.
את יאיר הכרתי גם בכתה ח'. והאמת שלא
באלי באמת לכתוב על זה, בשנה האחרונה עברתי דרכו ששת מדורי גיהנום.הוא הכי כואב לי
מכולם,הוא היחיד שעוד יושב לי עמוק בנשמה, הוא היחיד שאוהב כמוני, באותם
מושגים.ואת הסיפור איתו, טחנתי השנה מכל כך הרבה כיוונים, ככה שאני לא רוצה לשחזר
אותו שוב, אלא רק להכריז לגבי המסקנה שהגעתי אליה:
אין דבר יותר כואב מלדעת שהאהבה העמוקה
ביותר של חייך הייתה לך ביד, ואת הברחת אותה, לא רצית לנשק אותה, דיברת כמו
מטומטמת על יואל. אין דבר יותר כואב מלהבין אחרי שלוש שנים שהוא עוד נמצא עמק
בתוכך, לרצות לחזור, והוא? מותק.... הצחקת אותי, יאיר המשיך בחיים...
ואין דבר יותר כואב, מלגלות חודש לאחר
שאת מספרת לו, שאתם צריכים להיות ביחד בצוות בצופים. ובמשך כל השנה להסתכל בפנים
שלו, לגעת- לא- לגעת, להיות כמעט, רק כמעט... ולזכור, איך שפעם הוא היה מוכן
להקריב למענך חיים.
אין דבר יותר כואב מהסיפור של עם יאיר.
וכל זה גרם לי לחשוב... אולי אני עושה
אותה טעות עם מאור? אולי אצטער על זה יותר מאוחר בחיים?
נשארו לי סיבה אחת ועוד הרבה תירוצים.
להלן, הנתונים:
מצד אחד אולי אני:
1.אני
רוצה אהבה שלא קיימת. ולכן תקועה על אנשים בלתי מושגים.
2.
עד עכשיו לא באמת חיפשתי להכנס למערכת יחסים.
לכן הייתי כל הזמן במערכות
של כמעט.... אבל עכשיו כשאני בסיום תיכון וגם יש לי זמן, ואין לי לימודים ועיסוקים
אחרים, אני פנויה לזה יותר.
3.נטשתי לפני שננטשתי....
מצד שני:
אני לא מאוהבת בו. את לא מאוהבת בו. יש לך רגש,
משיכה,מה שזה לא יהיה, אבל את לא באופוריה מלהיות איתו, את לא רואה בפגמים שלו
יתרונות, את לא מסתכלת על הפנים שלו ורואה אהבה משתקפת עליהן... אין לך חיוך
מטומטם מרוח על הפנים כשאת מדברת איתו, השיחות ביניכים לא אינטואטיביות וקולחות
ונמשכות בכל זמן ובכל מקום...
"רשימת מכולת עשית מהאהבה"
מגחכת מכווצת על כתפי, הילדה בכתה ח' שהייתי. "כן והשיטה שלך ממש עבדה עד
עכשיו, מתי תביני שצריך רשימות מכולת בחיים?" מתריסה בפניה אני מכווצת אחרת,
מהצד השני.
ואז אני נזכרת במשפט של האישה החכמה
ההיא, "צריך סיבה אחת. אם יש לך יותר מסיבה אחת, אלה כבר תירוצים....".
השאלה היא...מאיזה צד מסתכלים?
