זרקור (27) עם מרינה ב.א.

מרינה – החיים כמתנה

החיים עבורי הם מתנה.

1-ספרי לנו על עצמך.

אני ילידת 1972, נשואה באושר לאהרון ואמא לשני בנים מתבגרים. ברשותנו כלבה שקיבלנו כגורה קטנה, במרץ מלאו לה שלוש שנים.

אני ואישי מאותו חבל ארץ ומאותה עיירה בגאורגיה. לארץ עלינו שנינו בעליה הגדולה של 1978. גדלנו בארץ בערים שונות אך המשפחות תמיד היו בקשר. נישאנו בשנה האחרונה לשירות הצבאי של אהרון אחרי הכרות של שנים ארוכות, אנחנו ילידי אותה שנה. שנינו נשארנו תמימים ורכים בשנים גם כהורים לילדים מתבגרים.

קצת על העיסוק שלי: בוגרת מגמה ביולוגית בחטיבה עליונה בחולון, בוגרת סמינר הקיבוצים בהוראת מדעים. עסקתי בעבר בהוראה עד שחליתי ואז חלה תפנית גם בקריירה המקצועית שלי.

במסגרת תכנית שיקום עברתי הכשרה בתחום ההדרכה. הייתי מנחה ומדריכה בתחום בריאות הנפש לקבוצות וליחידים. היום חלו קצת שינויים בתחום העיסוק שלי ועוסקת בשיקום וסיעוד קשישים

מרותקי- בית שילדיהם בחרו בטיפול פרטני בסביבה הביתית, על פני טיפול במוסד סיעודי. הטיפול כולל רחצה, ניקיון החדר בעיקר מצעים וכביסות, מתן תרופות, בישול, האכלה, שיחות, טיולים רגליים ומשחקי קופסא. תפקיד שאני עושה באהבה גדולה, תמיד הייתי אימהית כזו והקשישים בגיל השלישי זקוקים לאוזן קשבת ולחום הזה. צריך רק לראות את האור בעיניים כשאני נכנסת לביתם ואת דוק העצב כשאני עוזבת. וכן... יש הרהורים על פרידה. לפני ארבע שנים בערך השתתפתי בלוויה של אחת מהמטופלות שלי. זו היתה חוויה רוחנית בפני עצמה [לא לראות בזה המלצה בבקשה...] בשבילי זו היתה חוויה כזו. בנה - אחד מרופאי הנשים הבכירים בבית חולים במרכז הארץ, התקשר לבקש זאת ממני לכבד אותם בנוכחות כזו ברגעים האחרונים. הם ברזילאים במקור. היא היתה בת 92 במותה ולא דיברה מילה בעברית. גם כיום אחת מהמטופלות שלי היא ארגנטינאית [שתזכה לחיים ארוכים] ואיננה מדברת מילה בעברית, אנחנו מתקשרות בספרדית, בשבילי זה גם בית ספר לשפות.

כל מטופלת מביאה איתה את העבר שלה את המקורות, את השפה, המנהגים, ההרגלים ואת דרכה להתמודד עם המגבלות. כל אישה כזו ולמעשה כל אדם כזה הוא עולם ומלואו, דרכם אני מתמלאת ונטענת בכל פעם מחדש.

ואחזור אל סיפורי שלי: מאז שחליתי היו תקופות שהייתי מרותקת לבית, הבחירה לחשוף או לא לחשוף את המידע הזה היא שלי בלבד. חשפתי אותו בכמה וכמה הזדמנויות וכן את ההתמודדות היומיומית שהיא כמעט בלתי אפשרית. לא פשוט כלל "לגרד" את עצמי מתוך הקובייה שנקראת בית, ולצאת לעבודה מידי יום. במהלך השנים האחרונות לקיתי בתופעה כרונית נוספת שנקראת אינטרנט ואני מחוברת לרשת כמו לסיגריה, לא יכולה בלי (ולא, אני לא מעשנת). וכן. אני אוהבת גלידה, עוגות וחטיפים מלוחים במקום גלילי הטבק. מכורה - אמרתי כבר, אני ילדה בנשמה ובאופי ממש כמו הקשישות החביבות שלי.  

 2-  מהו הייעוד שלך בחיים, האם יש לך כזה (לנוכח המקצוע שאת עוסקת בו).

ייעודי הוא לעסוק בכל דבר הקשור בטיפוח בריאות הנפש והרי אני נתקלת בזה גם במסגרת עבודתי כיום. לדעתי המחלה הכי נפוצה כיום שרבים לוקים בה במינון כזה או אחר בתחום בריאות-הנפש היא: הדיכאון. אין מי שלא נתקל בה ואם לא על בשרו אז בנפשו של אחד מהמקורבים או קרבת רעים או קרבת דם. יש הרבה דרכים כדי למגר את המחלות הנפשיות ולצמצם אותם, הרבה תלוי בנפגע עצמו ולא רק בסביבה. הסביבה יכולה להועיל בעידוד של הנפגע והיא יכולה גם לדכא אותו יותר.

מבחינת חלום ושאיפה מקצועית אני מעוניינת לעסוק באופן קבוע באחד מתחומי העיסוק בבריאות-הנפש, בין אם זה עיסוק פרטני או כוללני. גולת הכותרת והיעד שלי ללמוד עבודה סוציאלית. כרגע זה מתעכב אצלי מעט בשל בעיות לוגיסטיקה ושינוע. לצורך העניין אאלץ להעתיק את מקום מגוריי, שכן הנסיעות הן מצרך יקר פיזית בשבילי. זמני הנסיעה ארוכים מנשוא עבורי בשלב זה של חיי. אין זה פשוט כלל כשאני חושבת על עתיד ילדיי ועל משבר מעבר נוסף. הם כבר חוו אותו כשעברנו מהמרכז אל ביתנו כיום.

 3-   מה את חושבת על הזקנה?

התשובה נחלקת לשניים: יש את תשושי הנפש, אלה המרותקים למיטות ולמכשירים מאריכי חיים. עליהם אינני מעוניינת לדבר  במסמך הזה שכן קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שיש לומר.

בהתייחס לזקנים שעדיין מסוגלים לתפקד תפקוד מלא או חלקי, הזקנה שאני רואה למול עיני היא עבורי אות ומופת, דרך ואורח חיים שצריך לאמץ. מסתבר שכאשר חוצים גיל מסוים פתאום כבר לא ממהרים לשום מקום ואז מנצלים כל רגע שניתן לשם מנוחה, לקריאה ולמשחקים עם הנכדים. בנוסף, אני מכירה רבים שעדיין מאוד פעילים גם בגיל השלישי (ולא רק בפוליטיקה). אנשים אלה מנהלים עסקים קטנים עצמאיים, עוסקים בטיפול ורפואה, הוראה והדרכה משתתפים בחוגים למיניהם.

עיקר האוכלוסייה איתה אני עובדת היא אוכלוסיית קשישים המרותקים לבתיהם. כאלה שילדיהם העדיפו טיפול פרטני ואישי בסביבה ביתית על פני טיפול והשגחה במסגרת מוסד כלשהו. במסגרת הזמן הזה מדברים ומוצאים זמן לכל דבר, בין אם זה לענייני משפחה, לעיסוק בבישול, בדברים שברומו של עולם ולדברים שגרתיים אחרים.

 4-   מהם החיים עבורך.

החיים עבורי הם מתנה.

היו תקופות בהם שנאתי את המתנה הזו ויש תקופות בהם אני אוהבת את המתנה הזו. כמו כולם, לא בחרתי במתנה הזו, קיבלתי אותה ברגע ההפריה. לעיתים כמעט בחרתי לוותר עליה ולהחזיר את המתנה לשולח, כיום אין סיכוי! אחזיר אותה בבוא העת, אחרי שהתחייבתי לטפל, להפרות ולטפח את המתנה הזו, באהבה רבה. אני יכולה לומר בפה מלא כי גם לא הייתי מחליפה אותה עם אף אחד אחר. ברור לי מעל לכל ספק כי לכל אחד יש את החבילה שלו. למרות התקופות הלא סימפטיות והרגעים הקשים שעברתי בחיי, אני מעדיפה להתמודד עם המתנה הזו - עם החיים שקיבלתי.

בעיני, החיים הם אינסופיים. אנחנו חוליה בשרשרת אנרגטית המעבירה מידע, אנו מצויים בטרנספורמציה מתמדת, שינוע אנרגטי תמידי. בין אם זה היזון חוזר מיידי או לא מיידי עם הסביבה.

5-   הפחד מן המוות אצל האדם ובכלל.

הפחד מן המוות כל הזמן קיים. זה המנגנון השומר עלינו ומאפשר לנו לשרוד. גם אלה הנלחמים בחזית לוקחים את האפשרות הזו בשקלול הכללי ואני מאמינה כי אף הם עושים הכל כדי לא לחטוף מהתחמושת.

המתאבדים השיעים אינם דוגמא בעיניי. הם בעלי הפרעה נפשית קיצונית ואינני רוצה להתעכב עליהם יתר על המידה.

להבדיל מהם קיימים אלה המתמודדים עם מחלות סופניות (חלקם בהצלחה מרובה, חלקם פחות). יש פסיכיאטרית שספר שלה ברשותי העוסקת בשאלה הזו, ואני ממליצה עליו בחום. שם הספר: "המוות חשוב לחיים – החיים, המוות והחיים שלאחר המוות," מאת ד"ר אליזבת קובלר-רוס.

ההתמודדות הזו עם המוות והחיים אחרי, שאחד מהפרטים המשמעותיים לנו עוזב אותנו, מהווה בסיס להמשך הקיום הביולוגי והרוחני. ההיאחזות בסממני חיים, החל מהסממנים הבסיסיים ביותר של תזונה והפריה ועד לסממנים רוחניים, סוציולוגיים, פוליטיים, מדיניים, טריטוריאליים וכו' אם תרצו - עוזרת לנו בהתמודדות עם פחד מהמוות. הסקאלה של הפחד רחבה ביותר, הספקטרום מאוד גדול, החל מחרדה אובססיבית תמידית ועד להתגרות קיצונית עם הגורמים המזמנים אותו לחיות על הקצה מה שנקרא. ולאו דווקא מוות פיזיולוגי גם מוות רוחני הוא סוג של מוות.

6-   מחשבות על אהבה.

WOW אהבה... זה עולם ומלואו כאורגניזם רב תאי המתרבה כתוצאה מהפריה זוויגית זה אחד מהמנגנונים השומרים על זכות הקיום בעיני. ההפריה ההדדית בין בני הזוג, כך גם בין הורים וילדיהם, ובין אוכלוסיות ופרטים בתוך האוכלוסייה.

אהבה כאהבה אבסולוטית היא אהבה בין הורה לילד, במגזרים מסוימים היא גם אהבה בין האל לפרט. יש הבדל בין אהבה כזו לבין אהבה רומנטית הכרוכה במשיכה מינית. אצל בעלי החיים זה ניכר הרבה יותר. משיכה מינית בתקופות ייחום לצורך רביה ואחר-כך מידת הדאגה לצאצאים. יש אוכלוסיות בהם שני ההורים נשארים ומטפחים את הצאצאים, אצל אחרים רק אחד מההורים טרוד בטיפוח הזה. ויש והגורל מצוי אך ורק בידי הצאצאים. כמו גם אוכלוסיות המתקיימות כפרטים בודדים, וכאלה החיות בלהקות. המגוון הוא עצום.

כששואלים אותי על אהבה, האסוציאציות הראשוניות והמיידיות שלי הם עטרי ויוסי. שתי דוגמאות מעולם-החי המדגימות היטב שני סוגים שונים של אהבה. עטרי ויוסי הם שני פרטים באוכלוסיית פילים בספארי ברמת גן. עטרי הייתה פילה בוגרת שמהתצפיות עליה חזיתי בדאגה ואהבה אימהית כלפי הפרטים הצעירים באוכלוסיה, ובצער הרב שנגרם לפרטים שביכו את עטרי כשנהרגה. יוסי להבדיל, היה הזכר היחידי בלהקה הזו שכשהיה מיוחם לא היה מנוס מלכלוא אותו בתא מיוחד במכלאה. באחד מההתקפים שלו הוא הרג את עטרי. ניתן ללמוד הרבה מהתצפיות על עולם החי.

יש בי גם אהבה עצומה לבעלי חיים – גם זו סוג של אהבה. היום אנחנו מגדלים בבית דגים וכלבה. בעבר הייתה לנו ארנבת ננסית. את לימודי העברתי בתצפיות על החיים בחי בר בכרמל, בחופי ים סלעיים ובספארי ברמת גן.

7-   הרהורים על כתיבה – מקורות השראה, איך נולד לו שיר אצלך, פרוזה בתחילתה וההבדלים ביניהם.

מקורות ההשראה הם מהסביבה המיידית. שיר יכול לנבוע אצלי מאמירה מסוימת שנאמרה בשיח ביני לאדם אחר, אולי מאמירה ששמעתי ברקע, אף מאיזו תכנית טלוויזיה או ממאמר שקראתי ברשת. כמו גם מטיב הקשרים והיחסים שלי עם אנשים המשמעותיים לי: הורים, חברים, אחים ובן הזוג כמובן.

הים הוא מקור השראה נפלא, גרמי השמים, עונות השנה, חגים, תבשילים, מנהגים.

יש הבדל בין כתיבת שירה לפרוזה. לי אישית קשה יותר להיפרד מסיפור שכתבתי ולשלח אותו על פני המים, כי הוא מלווה אותי למשך זמן רב יותר. על שירים אני מתעכבת יממה לכל היותר, סיפורים זו תקופה של כמה ימים. כשאני כותבת אני חשה כי אני ממצה את עצמי בצורה הטובה ביותר. אני מתעסקת גם בציור אך לא מרגישה שיש לי שליטה עדיין במכחול.

בפרוזה האפשרויות רבות יותר. עלי ככותבת לעצב ביצירה אחת, מספר רב יחסית של דמויות, מגוון משתנה של מערכות יחסים. הפרוזה מכילה מעט יותר משיר, בעיני. כך גם משך הזמן שאפשר לרתק את הקורא. בעצם הריתוק למסך רוקם תבנית יחסים מסוימת בין קורא פוטנציאלי לכותב. שוב, ניתן להגיע לעומקים דומים גם בשירה אך זה שונה. אלה שני תחומים שונים עם איכויות שונות וייחודיות. אני הרבה פעמים מוצאת עצמי מתנתקת מתחום אחד כדי להיות מרוכזת בתחום השני ולהפך. אני לא יכולה לכתוב במקביל גם וגם. כשאני עסוקה בפרוזה, אני לא כותבת שירים. כשאני בתקופה בה אני כותבת שירים, אני לא כותבת פרוזה.

 8-   ספרי על קשיי ההיקלטות בארץ זרה-מניסיונך האישי וממה שאת רואה סביבך.

אני לא מייצגת את אחד מההישגים המרשימים של משרד הקליטה,  אך כנראה ידם אינה משגת ליווי וקליטה צמודים יותר. הרבה תלוי במידת העצמאות ובמידת הרצון של העולה החדש - להיקלט בארץ. רבים מהם אינם מרגישים תחושת שייכות בשנים הראשונות, מעדיפים לדבר בשפת-אמם במקום בשפה העברית. בינינו, השאלה קצת מרגיזה אותי. אני כבר 32 שנים בארץ ועדיין שואלים אותי בענייני קליטה ובענייני זהות ושייכות. מגיל חמש אני בארץ, את מירב שנותיי עשיתי כאן שהרי גדלתי בארץ. והנה אני נושקת כבר ל 40 ועדיין שואלים אותי את השאלה הזו. אחד מהאנשים שהכרתי שאל אותי באחת מהסדנאות אם הוא יכול לקרוא לי מירי. שאלתי מדוע והוא ענה לי: "כי זה שם ישראלי." אני בטוחה שאם היו קוראים לי בשם ישראלי, אף אחד לא היה מעלה את השאלה הזו אחרי קרוב לארבעים שנה. אני בחרתי להישאר עם השם שהעניקו לי הוריי ורבים עדיין מתבלבלים וחושבים שאני עולה חדשה למרות שאני במבטא רוסי עונה להם יפה: "אני לא ממוסקובה...אני לא עולה חדש".

קשה להיות עולה חדש בארץ, הסבלנות והסובלנות של רובנו  כישראלים לוקה בחסר. כרגע אני חובשת שני כובעים: ישראלית וגם... ילדת חוץ. כן, נוח לעשות צחוק כשחושבים שלא מבינים אותנו. מצחיק לראות ולשמוע הקנטות מצד ישראלים, אלה החושבים שלא מבינים אותם. אז יש לי חדשות עבורם: קולטים היטב את כל האמירות העוקצניות של כל מי שמשתמש בנשק הזה כדי לגלות עליונות מסוימת, לגלות יתרון וזה לא מצטייר תמיד בעין יפה. לעיתים מגיבים בצחוק, לעיתים בחיוך, לעיתים נפגעים ולעיתים גם תוקפים מנגד. אך במרבים הפעמים פשוט מתעלמים ולי מוכרות כל הדרכים.

 9-   לאן את מרגישה שייכת יותר – לישראל או למקום הולדתך.

ברור שלישראל. המטבח עדיין מעורב יש הרבה מאכלים שאני משמרת מבית הוריי, יש מנהגים מסורתיים שהורינו משמרים; אך בתחושת השייכות אני מרגישה די ישראלית. למרות שחווית השירות הצבאי קצת חסרה לי (אולי הרבה חסרה לי). מקננת בי תחושת החמצה, אך אינני מסוגלת לחזור לאחור אך לעולם לא אשכח את שורשיי.

 10- צלילה אל מחוזות גרוזיה:

תיאור המקום, אווירה.

מנהגים מיוחדים, מתכון מסורתי.

הריקודים, השירה.

רומנטיקה בגרוזיה (ראו הכתוביות במסעדת ננוצ'קה תל אביב). האם זה מיתוס או אמת?

איך נוצרים מיתוסים על עדות ומה המאפיין העממי של העדה הגרוזית בעם, ומה דעתך עליו.

בוחרת לענות רק על חלק מהשאלה:

נופים - גרוזיה בטופוגרפיה שלה הררית יש בה נופים ירוקי עד מדהימים ביופיים. מאוד מזכירה את ההרים הירוקים של תורכיה, כמוה היא גם עשירה במקורות מים. היא מדינה שידעה מלחמות רבות על אדמתה - פנימיות וחיצוניות כאחד.

הדת השלטת שם היא הנצרות. הייתה בה קהילה יהודית גדולה שברובה התפזרה. אנחנו עלינו בעליה הגדולה בשנת 1978.

רומנטיקה - הרבה מהרומנטיקה עליה את שואלת דווקא היא השפעה מהתרבות הנוצרית שם. הקהילה היהודית היא מאוד סגורה עם כללים מאוד נוקשים. עם זאת ידועים לי כמה סיפורי אהבה מרגשים גם במשפחה המורחבת שלי. על בריחה משותפת של זוגות אוהבים מהטריטוריה המשפחתית ונישואים על אפם וחמתם של ההורים שהיו רוצים להיות מעורבים בבחירה הזו של בן הזוג החוקי. הזוגות היו בורחים לכמה ימים וכשהיו שבים כולם היו בטוחים שהיה מימוש כלשהו של אהבה בין השניים, כך שמפאת כבוד המשפחות, ההורים היו נאלצים להסכים לזיווג הזה. סיטואציות קצת משעשעות לעיניי התייר המערבי המזדמן. אקט יותר רומנטי מזה? מניחה שלאקט הזה קדם גם חיזור כלשהו.

הרומנטיקה לא חסרה גם במהלך חיי הנישואין, שלא תמיד מובנת בעולם המערבי. הקודים שונים. יש גם קווים משיקים כמו ארוחות משותפות (לעיתים משפחתיות), קניות משותפות.

הכתיבה שלי קצת שונה במחוזותינו ההורים הן שלי והן של אהרון אינם מבינים את הצורך. לאהרון לקח קצת זמן להבין את הצורך ואת המשמעות של הטקסטים כטקסטים וכמסרים. הוא קורא בהם לעיתים ומתרגש מחלקם. כשהוא מגיב, זה כיף גדול עבורי, מעין מחווה רומנטית: הכתיבה עצמה והתגובה הכנה גם כן.

פולקלור – הפולקלור מאוד עשיר ומגוון. אגדות עם יפהפיות שירים קצביים ריקודים סוערים אנרגטיים עם שימוש בחרבות, בקבוקי יין, מטפחות ואש. הרבה בנושאי אהבה, צייד, מלחמה, טבע. הצייר מאיר פיצ'חדזה עליו השלום הוא אחד משלנו. גאווה גדולה. ויש גם משוררים שמפרסמים בעיקר כתבים מקוריים במסגרת קהילתית לא בתפוצה רחבה.

 11- לא מכבר העלית דיון בנוגע לאחריות הסביבה על מחלות שונות אצל האדם. מה דעתך על החברה המודרנית והבעיות הנלוות לקצב החיים בעידן הקיים.

לחברה המודרנית מחלות רבות עם מחוללים שונים ומגוונים. החל מצפיפות אוכלוסין, מלחמה על הצרכנים הפוטנציאלים, מתירנות יתר, זיהום אוויר וזיהום סביבתי. הכל כה דחוס פעמים רבות שאנו מקיאים אנשים מתוכנו, עד כמה שזה נשמע גס. אנחנו לא מסוגלים להכיל את הכל וזה בא על חשבון אותם אנשים חלשים הנדחקים בין הכיסאות. קצב החיים מאוד אינטנסיבי ומטורף. החלשים נדחקים לפינות לרובנו אין את הזמן להביט ולסייע להם. גם במהלך עבודתי כיום אני נתקלת בכמה מקרים קשים של קשישים החיים בזוהמה ובהזנחה, על אף  שיש להם כמה וכמה ילדים אלא שהללו טרודים בעיסוקיהם. ולשירותי הרווחה לא תמיד יש את האפשרויות לכסות את כל המקרים בצורה מיטבית. מקרים קשים שלא יכולתי לשאת פיזית על כתפיי פשוט לא לקחתי. מסתבר כי לא אחת אנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים. זה עצוב וזה פוגש אותי כל פעם מחדש בסיטואציות שונות למכביר - חברתיות וסביבתיות (קרי: בריאותיות).

 12-  בחרי חמש יצירות משלך האהובות עליך במיוחד ונמקי את          הבחירות.

שאגה בלתי רצונית

מילה אחת תספיק, לא חייב לנקוב בשם

מילה אחת תאיר את שמיי.

אמירה אחת תמיר תחושותיי

אמירה אחת רכה.

 לא פשוט לשוטט ולהשתרך, במשעולי אהבתך

מתפתלים המה, מאמירים אל על.

מביטה למטה, המדרון מפותל גם כן

ואתה ממרום צועק "הדביקי את הקצב !"

פסגות ושיאים, סלעים ואבנים בצידי הדרכים

הדבקות הזו במטרה, לכבוש פטמה של הר,

להביט בקימורים ממעל ולשאוג כארי שאגה אדירה !

ובעיניים בורקות להרגיש תחושת "היה או לא היה".

 *****נימוק : תחושות המלוות כל מערכת יחסים משמעותית גם ובעיקר מערכת זוגית כשבכל פעם אחד מבני הזוג מוביל. יש הרבה פעמים ומתחלפים פעם בן הזוג מוביל ופעם בת הזוג היא זו שמובילה, בטיפוס התמידי הזוגי בהר הענק הזה שנקרא חיים.

@@@@@@

לקטוז

מבעבע בה הרגש כחלב שעוד רגע גולש

הדקירות בחזה אותתו לה,

סערה ממשמשת ובאה.

רגע לפני, כיבתה את האש

קרום החל להיקרש מעל

בתוך תוכו החלב עדיין מבעבע

מחכה לרוחות ים שילטפו פני הקרום

ויצננו מעט.

לחלב החם ניחוח אחר, מרקם אחר

אפילו הטעם אחר.

יש ימים בהם תמצא בו מזור