זכרונות מן הילדות

הגינה הייתה אהבתה וגאותה- של אמא-אני זוכרת את עיניה  המאירות לכל צמיחה חדשה היא עיבדה לבד את האדמה-לפעמים היינו עוזרים לה במעדר הקטן שבצד אחד היה משולש ובצד שני מזלג.

אני חושבת שזאת הייתה  אחת התקופות המאושרות של אמי.

בת 5 הייתי , כשגיליתי את ההבדל בין בנים ובנות, באחד הימים ,  הלכנו יחד חבורה של בנים ואנ לטייל בשכונות החדשות שנבנו , ואחד  הבנים אמר: -"בואו נעשה  פיפי בבנין החדש"- ראיתי אותם עומדים -עשיתי בדיוק כמוהם-וזה לא כל כך הצליח לי –אני לא זוכרת מה קרה אחר-כך , האם זה היה הסוד שלנו , האם האחים ספרו להורים-רק דבר אחד למדת אז י-בנות עושות פיפי בישיבה ובנים בעמידה , וזה ההבדל העיקרי בין בנים  ובנות

באותה שנה קיבלתי מתנה - בובה עם ראש - בקליט , (חומר שביר) אבל לא הייתה לי עגלה לבובות-לכן הייתי מטיילת ברחובות השכונה עם כיסא –עץ כבד מפינת האוכל-שמה עליו את הבובה וגוררת אותו על שתי רגליים בכל רחבי השכונה בגאווה .ומדמיינת כי זאת העגלה היפה ביותר בעולם

שנה אחר כך עברתי ללמוד בקריית ביאליק-שם קבלתי תעודת הצטיינות.

לאחר מספר שנים עברנו דירה לחיפה לעיר התחתית גרנו בדירה בקומה רביעית והאזור היה מאד מגוון מבחינה אנושית בקומה השלישית גרה משפחה שהאם היתה יהודיה והאב היה ימאי לא יהודי – היו להם זוג תאומים בני גילי בן ובת הבן למד איתי בכיתה ואת הבת שלחו לבית ספר נוצרי שנהלו הנזירות שמם היה פיטר וג'יין כמובן שהיינו חברים הדברים היו הרבה יותר פשוטים והסובלנות היתה הרבה יותר גדולה .

ברחוב הנמל היה דוכן של מתוקים והרוכל היה קורא בקול "היום בזול בזול חלביצה לבן שחור" אני אהבתי את הלבן זה היה ממתק שמשני צידיו היו ופלות

ביניהם ממתק לבן עם בוטנים ביניהם היה מגש גדול והוא היה שואל "בכמה את רוצה?" לפי המחיר הוא היה מחליט על הגודל, בקופת חולים היה רוכל שצועק את מרכולתו "ביגלה פרישה" ושואל:"עם הרבה מלח או קצת מלח"......   הדמויות המיוחדות עדיין ניצבות מול עיני...

התרגשות רבה מילאה אותי לאחרונה בזמן שראיתי את הסרט "פעם הייתי" כל הדמויות אמיתיות, המקומות מתוארים בדיוק נמרץ הכרנו כילדים את כל הסיפורים על נפגעי השואה ואני ממש מתגעגעת לתקופה שידענו לקבל את השונה  כדומה ושווה כעובדות קיימות

חבל מאד שנורמות אלה השתנו וילדינו ונכדנו גדלים ללא הסובלנות הסבלנות וקבלת השונה .

כל הזכויות שמורות ©