שנוי
רונית הייתה בת 23 כשהכירה את עודד, הוא היה בחור אצילי, גבוהה עם קול בס, הם הכירו בסדנת התבגרות שנקראת "הכר את עצמך", הם היו צריכים להוציא החוצה במשך כל ה-16 מפגשים את מה שהם מרגישים בפני קבוצה של 10 אנשים יושבים במעגל שהם לא הכירו מעולם.
כל הכבוד עידן, המנחה מחאה כפיים לבחור שעמד ובהה בתקרה ולא אמר מילה.
תור מי עכשיו, שאלה המנחה את עצמה תוך כדי זה שהיא מסתכלת על האנשים.
לפתע נשמע כל של חריקת כיסא, עודד עמד עם דף וצעק אל תוך הדף.
מרגיש כאן בודד, מרגיש כאן כמו...
אההה סליחה עודד אבל זה לא תורך אני מאוד מצטערת, אתה פוגע בזכות האנשים, סליחה שאני אומרת לך את זה ככה בפרהסיה, אבל אתה ישראלי החוצפן, שנדחף בכל תור אפשרי אם זה בפקק או בתור לסופר, מה זה תתבייש לך תחכה לתורך.
עודד ישב בשקט ולא הוציא מילה.
מוטי שביט, תורך
מוטי קם חיכה חמש דקות, בעט בכיסא ויצא באגרסיביות מהחדר.
המנחה הייתה בשוק, בעצם כולם היו בשוק למראה עינייהם, הם התחילו לדבר בינם לבין עצמם עד שהיה רעש בלתי נסבל. חוץ מרונית שבשקט בשקט בלי שאף אחד יראה יצאה אחריו
אהה, סליחה אתם אנשים בוגרים, אני מבקשת אותכם לסדר, בבקשה שקט.
הרעש המשיך ולא הייתה תגובה מצד הסובבים.
שקט! צרחה המנחה, זאת מעשה אופייני למשהו שלא יודע איך לשלוט בתגובות שלו, אני חוזרת ואומרת אם אתם לא חושבים שהסדנה הזאת מתאימה לכם תקומו ותצאו אני לא אעלב, זה סה"כ המפגש הרביעי במספר זאת רק ההתחלה, אנו בצוות מבינים למה באתם לפה ולכל אחד יש את הסיבה משלו למה כל אחד בא, קורה מצבים קיצוניים כמו למוטי שלנו שזקוק זמן להרגע והוא יבוא אלינו עם יותר מוטיבציה.
עודד עכשיו תורך,
עודד קם ושוב צעק אל תוך הדף:" מרגיש כאן בודד, מרגיש כאן כמו גנב, עומד בנישה ומחכה למזל שיבוא ויקטוף לו איזה פרח או סוג של עוצמה כדי לבוא והלתמודד ביחד עם העולם האכזרי הזה ששמו בארץ הוא כדור הארץ.
להתמקד בנישה שנוצרה עבורי כמו לאכול את המזון מחבל הטבור, לבחון את הכח שיש לי ולהוציא אותו החוצה מבלי להתבייש.
עומד אני, עודד חיים, (מול חבר'ה של עשרה אנשים או יותר) בקול רם וצלול עם מקרופון ביד ועם חוסר ביטחון ביד השניה: "חברים, אתם עוד תשמעו ממני, אני עוד אזכיר לכם מי אני ומה אני בכלל אם אתם כבר שכחתם."
מי מכיר אותך בכלל? צעקה קרן אחת הבחורות
רונית חזרה לחדר והתישבה לידה התחילה לצחוק, צחוק ביישני
נכון, אתם לא מכירים אותי וגם לא הצגתי את עצמי בפגישה הראשונה שהייתה לנו, שמי עודד חיים מקרית מוצקין עברתי לתל אביב-יפו לפני שנתיים וחצי גר עם שותף הומו קוראים לו מור ואני גאה בו.
אני גאה בו, עד זה שהוא יצא, אני גאה, על זה שלם עם עצמו ועם מה שהוא חווה ומרגיש, צריך אומץ לעשות את מה שהוא עשה, מגיע לו כל הכבוד.
אתה גאה נקודה! המשיכה מור בזלזול
לא, אני לא הומו אני, כותב! אני שם את ידי בכתיבה.
מלכה המנחה הייתה בהלם למראה עינייה.
אני חושבת שמגיע לו מחיאות כפיים על זה שהוא הוציא את זה החוצה, אמרה מלכה ומחאה לו כפיים ואחר שתי דקות כולם התחילו למחוא לו גם חוץ מקרן.
אההה, סליחה, פנתה רונית בקול ביישני וחלש לעודד והפסיקה את מחיאות הכפיים.
אני חושבת, שאתה לא צריך להיות פה בכלל, הסדנא הזאת בנויה לאנשים שעברו טראומות בחיים שלהם ולא אנשים שמגדירים את עצמם אנשים כותבים, אז נכון שאתה כותב, באחד הימים ראיתיך במסדרון כותב שיר שלפי דעתי שיר מהמם, אמנם פה ושם כמה טעויות אבל לפי דעתי אתה כותב מדהים, אבל לעשות מזה סיפור שאתה כותב זה לא מובן לי, סתכל על הכיסא הריק של מוטי, האם בכלל חשבת למה הוא יצא, האם טרחת בכלל לצאת אחריו ולבדוק מה שלומו?
מלכה אהבה את הדינמיקה הקבוצתית שהשתוררה בחדר,התחילה לחייך
סליחה שאני מפריעה לכם באמצע אבל זה מדהים מה שמתחולל פה, כל הכבוד תמשיכו אני אוהבת את זה, זה נותן חופש ביטוי לאחר שהוא יותר סגור.
למען האמת, האיש הזה היה נראה לי די לוקה בנפשו, התעלם עודד ממלכה וענה לרונית.
לוקה בנפשו?!?!?! אתה שומע איך שאתה מדבר?!?!? צעקה רונית, זה שיש לו פנים די פגומות זה לא אומר שהוא עצמו פגום, תשמע איך שאתה מדבר, יא חתיכת מגעיל, אפס מאופס שכמוך, באחד מהשירים שכתבת, רשמת שם כמה שאתה אוהב את האחר, זה אהבת האחר, אני שואלת אותך.
אהה, סליחה לא מדברים פה ככה, פה זה לא שוק.
א' אין לך זכות לבחון את האישיות הפסיכולוגית שלי בשירים שלי, את יודעת מה זאת שירה בכלל?
וב'...
שום ב', אני לא יודעת מה זאת שירה ולא מעניין אותי מה זאת שירה, אני רק יודעת שאתה ואתם כולכם חבורה של טמבלים שלא יודעים אדם אחר מה הוא, למה דווקא אני הלכתי למוטי ושאלתי אותו למה הוא עזב ככה את החדר?
קרן קמה מהכיסא שלה וחיבקה את רונית.
טוב, תודה שבאתם, אני חושבת שצריך לציין לשבח את מה שהיה פה נתראה שבוע הבא ובפעם הבאה ויכוח בלי ניבולי פה, אמרה מלכה אמרה מלכה ויצאה מהחדר לכיוון היציאה וכולם אחריה כמו עדר כבשים חוץ מרונית וקרן.
רונית חיבקה חזק את קרן ובכתה.
את לא צריכה לבכות, סה"כ מוטי מזכיר את אחיך ואת לא צריכה להיות מצוברחת מכל הסיפור, אחיך יצא מזה, די אסור לבכות.
וואי, תודה קרן את עוזרת לי מאוד בכלל, כל הכבוד ששכנעת אותי לבוא לפה לסדנה הזאת.
אנחנו חברות טובות מהודו היינו בכל כך הרבה סדנאות שם, איך לא נעזור אחת לשניה?
כן, אבל אני עקשנית וחוץ מזה ששם זה לא פה, פה זאת תרבות אחרת לגמרי
נכון את עקשנית, אבל כבר למדתי איך להסתדר עם העקשנות שלך והודו זה הודו אין מה לעשות הייתי תורמת כליה בשביל לטוס להודו.
רונית, אני מצטער על כל מה שקרה, נכנס חזרה עודד עם מעיל עור וקסדה.
אין לך על מה, זאת אני קצת נסערת, בן כמה אתה?
25,סליחה אם מותר לי לשאול...
מותר, מותר, אני בת 23 גם גרה בתל אביב ובעבר הייתי גרה ברחובות.
ומי את? שאל את קרן
אותי, לא נראה לי שבאמת אתה רוצה לשאול, אתה עושה את זה פשוט מתוך נימוס, אז אני לא רוצה להגיד לך. אמר קרן בתקיפות
רונית צחקה ואמרה על תתיחס אליה, היא כזאת תוקפנית.
