למי אכפת?

אני ניגש לזה עכשיו לאט, בעדינות

ובקצת חוצפה,

רוצה להראות שמותר לך לדעת

מילים עליהם תשאלי:

"זה בעברית? או..."

ואני אגיד לך -

יותר עברית מזה- כבר הופך אותן לצרפתית

רק אז אצמיד את הקלפים שלי אל החזה

מלך ומלכה. לב אדום.

Je T'aime.

אפשר לעשן את ההברות האלה-

ואפשר במקום, אולי, לדבר

על הביטלס ועל קלפטון

בזמנו ידעו ליצור צלילים -

כמונו, אחרים.

אני רץ עם זה עכשיו, מתענג על צד הדרך,

מפלס דרכך מבין כל המראות האדירות

שמשתקפות אלייך כמו

סיר בישול איטי של חרדות מתנועעות,

מתגעשות ומתנפצות-

הן נחשפות בין העיניים,  ישר אל הפנים-

רברבנות של אחרים.

בואי נגלה היכן נהיה ומי נהיה

אני אהיה אני ואת

פמינסטית, קונפורמיסטית, אימפריאלסטית

חזירה שלי- אני אוהב אותך

עדיין

או

בינתיים

כלום לא השתנה.

הו, את כובשת כשאת רוצה.

וכמה שאת רוצה! כמה שאת רוצה

לדבר לרגע על צדדים אנושיים

שהעזנו למצוא בין בתי זונות ישנים

ברחוב המסגר שם היכן שהמדרכה רכה

ומתגלשת אל אמבטיית תותים בשמנת

כן,

מעולם תל אביב לא נראתה לי כמו ילדה מאוזנת

אבל עכשיו זה כבר מאוחר לתיקון או לליקוק

אז כל מה שנותר זה להשמין מרוב נחת,

לגלגל עשבי שיטה

לתוך כדור מהונדס היטב (בלי קצוות מפוצלים)

וגם נוכל לנעול את הכפכפים של סבתא

ולדבר נוסטלגיה ואידיאולגיה ממשית

למרות שאין לנו ממש כזאת

או שסתם אפשר לרוץ לתוך המים

כי עדיין יש לנו מים

ועדיין יש לנו רגליים.

ועדיין אפשר לעשות הכל.