בלדה לפלמוני

בלדה לפלמוני

כמיהה וגעגוע עמוק בי אל הוורדים...

אי-אז בפלשתינה (א"י), בדור קודם,

קראנו להן בשם:

שושנים;

והן היו אז מפיצות ניחוח מתוק ומלטף.

איך זה נעלמו להן מן הנוף?

מה הביא את הקץ, מה גרם לו לסוף?

כיצד פג הניחוח, אזל, גז והתנדף?

גם פרחי הציפורן כמו מתו כמותן

ואבד ללא-שוב ריחן העז, המשכר;

אך לתאר מהות הניחוח הן זה לא ניתן,

לא. אי-אפשר, מי יוכל, במלים לתאר.

ושפעת הצבעים של כלניות ונוריות

מרהיבה את עיני, ואינן שבעות מלראות.

גם אתלהב מן הסביונים המציפים ברבבות

את השדות בעמק, בהרים, בגבעות,

החל מעת פריחתם,

עד שמופיע ה"סבא", והכול תם.

ואוהב אני את הנרקיס, בביצות ובגבים אשר בהר

יפה תואר, נדיב בניחוח, אשר גם זה לא יתואר;

ומתפעל אני מיופיו האצילי, אמנם קר, של השחלב,

ושש לקראת פריחתו של החצב עוד בטרם סתיו.

אבל מלוא הערצתי נתונה ללא סייג ותנאי

אל צמח זעיר, אורבאני, שאת שמו לא אדע, בחיי!

ציץ קטנטן, הפורץ ומתעקש לצמוח בין אבני מדרכת,

אף אם נדרס מאה ואחת תחת רגלי מטיבי לכת.

אך מה זה אשאל לשמו, והוא פלאי;

זהו פלא של הטבע, פלא של כושר הישרדות.

ציץ קט זה הוא גם ה"גורו", המורה שלי

לאמור:

להיפתח אל האור,

לבחור בחיים, לחיות כדי לא למות.