עוד מעט שבת

בס"ד

"אביב גפן" מתנגן ברקע... עוד מעט שבת....

(ליאור)

היא נכנסת לחדר ומקפלת את החצאית החדשה... ברקע מתנגנים להם השירים של אביב גפן.... היא מניחה את החצאית ושוב אוחזת בה ולובשת... היא בכלל לא כזאת קצרה, על מה אמא מדברת... זה כל כך נמאס לה כבר...

(נחמה)

היא לא יודעת מה לעשות, היא דואגת מאוד לליאור אבל איך היא יכולה לעזור לה... אז מה אם היא המדריכה שלה? לא את הכל היא מסוגלת לעשות... איך היא תגרום לליאור לחזור להתפלל? והחצאיות שלה, ה' ישמור... את הברך שלה אי אפשר לפספס... הברך היחידה בכל הסניף שמבצבצת מתחת לחצאית... איזה אומץ יש לילדה הזאת, אומרים שהכל בגלל אח שלה....

(נדב)

הוא לא יודע מה לעשות, הוא דואג לה מאוד... שוב פעם ההורים התקשרו להאשים אותו שבגללו היא ככה.... שהוא משפיע עליה, שבגללו החצאיות שלה קצרות והסידור טמון עמוק בתוך המגירה... הם מפצירים בו שיחזור הביתה, הוא אפילו לא צריך לחזור בתשובה, רק כיפה ובית כנסת בשישי בערב, זה יספיק להם... אבל הם כל כך רוצים את הילד שלהם חזרה... ובעיקר את ליאור... בעצם, כמעט רק את ליאור... הוא תמיד היה מקרה אבוד... הקול של אבא שלו שוב נשבר... הנה הוא בוכה... נדב מרחיק את הטלפון מהאוזן, הוא לא מסוגל יותר... הא נושם עמוק ולוחש לאבא שיהיה טוב.... אבל אבא כבר לא שומע... אמא לקחה את הטלפון, הנה, הוא שומע שגם היא בכתה... היא אומרת שהם ידברו מחר, מחר. עד מחר הוא כבר יחשוב איך להסביר להם, מה להגיד. איך להבהיר להם שהוא לא חוזר הביתה. אבל הכי הכי הוא רוצה להגיד להם את מה שהוא לעולם לא יעז, תמיד הוא רצה להגיד להם שלא החצאית והסידור או הכיפה והציצית הם החשובים... שלא משם זה מתחיל... ושכשמתחילים משם... אז עוזבים הכל... וכשהם כל כך לוחצים עליהם שהם יהיו דתיים... וכשזה הדבר היחיד שחשוב להם, והם מאבדים בדרך את המרכז, את האדם שעומד מולם.... זה הרי כל כך ברור שהם יהיו חילונים... איך אפשר להיות דתיים עם הורים כאלה? אי אפשר להכריח מישהו... ללחוץ עליו.. הוא כל כך רוצה להגיד להם שיאהבו את ליאור, ויקבלו אותה... ואז זה ישתנה, הוא מבטיח! הוא כל כך רוצה להגיד להם שזה בסך הכל מבחן גבולות להורים. ושהם נכשלים בו. אבל הוא שותק. מבין את מקומו. מבין שהם כבר לא יבינו כלום. הם כל כך מאחורה, הם כבר שכחו מה זה חינוך, איך מחנכים מהלב....

(אלישבע)

היא לא יודעת מה לעשות, אייל בעלה אמר שליאור שוב קנתה חצאית קצרה... והיום בבוקר היא ראתה שליאור לא מתפללת.... היא סתם ישבה בחדר, אוחזת את הסידור בידיה ובוהה בפוסטרים שתלויים לה בחדר... כמה עבודה זרה הילדה הזאת עושה.... ועוד בתוך  הבית שלה... בבית יהודי כשר וטהור... איך היא גידלה שני ילדים כאלו? חילונים, כופרים, ד' ישמור... זה בטח בגלל שלא הייתה נוקשה מספיק... היא הייתה צריכה להתעקש על לימודי תורה וחיזוק המצוות, הייתה צריכה להוכיח אותם בכל פעם שחטאו "חושך שבטו, שונא בנו" והרי היא, עשתה הכל כל כך מאהבה, באמת שרק מאהבה, הקב"ה בוחן כליות ולב יודע כמה השתדלה לעשות את רצונו ולהביא ילדים צדיקים לעולם... אפילו פאות היא גידלה לנדב.... גם כשהוא התעקש ללכת בלי פאות, כמו כולם...והיא הניחה כיפות גדולות על ראשו... דאגה לשלוח אותו לבית ספר הכי חזק ומוצלח בעיר.... בסביבה הכי טובה שיש... והוא? איזה בושה.. יצא כופר... היא ממשיכה לפשפש במעשיי העבר.. איפה טעתה..? מה היא עשתה? איך זה קרה? ומה עם ליאורי? מישהו חייב להציל אותה....

(אייל)

הוא לא יודע מה לעשות, הוא יותר מדיי דואג בזמן האחרון... שוב ליאור קנתה חצאית קצרה, כשהוא סיפר את זה לאלישבע הפנים שלה היו חיוורות יוסר מהסיד שעל הקיר... אלישבע שלו, צדקת אמיתית. ישר נכנסה וקראה תהילים על ליאורוש ונדב... בוכה ובוכה על החינוך הקלוקל שנתנו בילדיהם, היא בקושי מסוגלת לדבר עם ליאורי, שלא לדבר על נדב... הכופר הראשי,  מתחיל את ראשית הכפירה במשפחת אברהמוב.... אבל מה הוא יכול לעשות? באמת שאם אלישבע לא הייתה כל כך מזדעזעת הוא כבר היה מחבק ואוהב אותם, זועק ש'לא נורא ילדים'... אלוקים אוהב את כולם... הוא בטוח שהם רק רוצים מקום להרגיש בו בטוחים, להרגיש  בו בבית, להרגיש שהם אהובים.... והם בטח מצאו את זה שם... כל כך רחוק... כואב, כואב לו הלב, כמה קמטים הסיפור הזה מצמיח לו... אבל על ליאורי הוא לא מוכן לוותר, את נדב הוא כבר איבד... אבל ליאורי שלו, הוא יודע שהיא עוד מאמינה, רק שהילדה הזאת בעלת שכל כל כך חריף שהשאלות שלה באמונה לא מסתפקות בתשובות שזורקים לה כאן... הוא מתפלל חזק, רק בשביל שהיא תמצא מישהו שיהיה לו תשובות אמיתיות בשבילה... הוא יודע שהיא מחפשת את האמת, היא לא עצלנית, היא תמצא אותה.... אבל הוא חייב לעזור לה....

(ליאור)

היא הולכת לבית ספר, הילקוט תלוי על כתפיה... בטח שוב המורה תעיר לה על החצאית... ועל המחשוף... במקום להעיר לה על זה שהאמונה שלה נעלמת הם מעירים לה על שלושה סנטימטרים בחצאית, כאילו שזה מה שיהפוך אותה לשרה אימנו.... היא נכנסת לכיתה... אבל לא המורה בתיה עומדת שם... עומד שם בחור צנום עם כיפה סרוגה וזקן... הוא מביט בה ומוריד את עיניו במהירות מגופה חסר הצניעות, הנה הוא מעביר את מבטו אל עיניה הירוקות, איש לא יכול לפספס אותם... והיא מתגאה בהן... שכולם יראו, הנה, יש משהו שהיא טובה בו, היא יפה... היא מתקדמת במהירות לעבר מקומה ועיניו של המורה מלוות אותה... פניו, למרבה הפלא לא מביעות הפתעה או תהייה לפשר הילדה היפה שנכנסה ועיניו לא בוהות בעיניה... להפך, זלזול עמוק ניבט מפניו... 'הוא לא מהופנט ממני'  התאכזבה ליאור והחדירה בו את עיניה, ניסיון אחרון לבדוק אם יעמוד בו...

במשך כל השיעור הוא התעלם ממנה, לא ענה לשאלותיה ולא הקשיב לתשובותיה החכמות... חבל, דווקא היה לה מה להוסיף... שיעורי אמונה אומנם כבר לא כל כך מרגשים אותה אבל את התשובות הנדושות שהן מתבקשות לענות בכיתה היא כבר יודעת... מדי פעם המורה המחליף של בתיה, מיכאל שמו, העביר עליה את עיניו וזיק של שובבות ניצת בעיניו... מעין ניצחון עליה... זה חימם את ליאור.... היא כל כך התעצבנה.... איך זה הגיוני שהוא לא נופל לרגליה? "מה נשתנה" המורה הזה מכל המורים?

בהפסקה היא יצאה לחצר ונכנסה לגינה שאין בה אף אחד... שם היא יכולה להוריד את כל המסכות ולהיות היא לרגע, שם היא מפסיקה להילחם בכולם וחוזרת להתפנות למלחמה בעצמה.... הנה, היא מוכיחה לעצמה... אם היה אלוקים בעולם הזה הוא לא היה נותן לי להרגיש ככה דווקא עכשיו.... היא נזכרת בשיר של אביב גפן " כשאלוקים ברא ת'חושך, הוא ברא לנו ירח, שיראו איך אנחנו עצבים... את הירח שם גבוה, שלא נוכל לנגוע ויש כמה שעדיין מנסים" מנסים, מי מנסה לגעת בירח בכלל? היא רוצה אותו אצלה... רק אנשים מיושנים כמו אמא מסתפקים בלגעת בו... ואלוקים, אלוקים כשהוא קיים, הוא אשם בכל הצרות שקורות... ואם הוא לא קיים אז אין צרות... וכשאלוקים קיים "אנו עפר ואפר" ו"איננו כדאים"... אבל כשהוא לא קיים אנחנו מלכים, אנשים טובים, מועילים.... כשהוא קיים אנחנו לא באמת בנים של מלך... אנחנו עבדים, ממש כמו בשיר של ברי סחרוף...

"אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה"

אבל סחרוף לא הבין, אנחנו לא שואלים את אלוקים ממה להיות חופשיים, אנחנו רוצים להיות חופשיים ממנו.... "רק ממנו" מלמלה לעצמה בלהט המחשבות שטורפות את ראשה...

"ממי?"  נשמע קול מאחוריה ואחריו הגיע המורה.... היא הסתובבה מופתעת לחלוטין... פוערת את פיה בתדהמה... 'למה הוא בא לכאן בכלל, שילך! הוא מפריע לה..'.

"מה את שומעת" שאל כשנוכח לדעת שהיא לא מתכוונת לענות לשאלתו הראשונה בזמן הקרוב.... הפעם ליאור לא מתבלבלת.... "אביב גדג'" היא יורה את התשובה מפיה... המורה מתיישב על החול לידה והיא תוהה לעצמה אם היא טעתה לגביו, אם גם הוא עד כדי כך טיפש כדי להילכד ברשת שלה וליפול לרגליה.. היא כבר חשבה שהוא מיוחד... שהוא רואה מתחת לכל המסכות שהיא בסך הכל ילדה... עד היום, רק נדב, אחיה, הצליח לראות את זה, את מה שכל כך ניסתה להסתיר... והוא בוכה על כך... מחבק ומנחם אותה... עושה את מה שההורים לא עשו בכל שש עשרה שנותיה... ליאור מוצאיה אוזניה ונותנת למורה... ההפתעה גדלה כשהוא שם את האוזניה ומתחיל לזמזמם את המילים של השירים הכופרים המתנגנים בפלאפון... ממתי מורים מכירים שירים שכאלה??? ומה הוא עושה כאן בכלל?? הוא מתעלם ממבטה השואל ועוצם את עיניו.... היא פותחת את פיה לשאול אותו אבל הצלצול כבר מצלצל ברחבי בית הספר והמורה מתרומם ומנקה את מכנסיו... "היה נחמד מאוד" הוא אומר, והיא, שוב, נשארת עם הפה הפעור והשאלה שרצתה לשאול....

היא עוד לא הבינה בדיוק מיהו המורה הזה, הבנות סיפרו שהוא הגיעה מבית חרדי.. לעומת זאת את המורות היא שמעה שהן מתלחששות ואמרות שהוא דווקא בא מבית חילוני.. אבל כולם, ללא ספק אומרים שהוא מיוחד... חידה הולכת איתו ומסביבו... ליאור לא מוותרת, היא לא תיכנע... היא תצליח להפיל אותו ברשת שלה, נראה אותו לא נופל בה... אבל הוא לא נפל... וזה כבר הפך להיות מנהג קבוע, הוא מתעלם ממנה בשיעורים לחלוטין, בהפסקה הוא בא לשמוע מוזיקה ובסוף הוא הולך והיא נשארת עם פה פעור והמון שאלות שלא הספיקה לשאול.. מדיי פעם הם היו מחליפים מילה או שתיים.. אבל בעיקר הם היו מחליפים את הדממה... הדממה של זו בדממה של זה.. וככה בשקט הם יושבים, ההמולה מבחוץ מגיעה לאוזניהם אבל דבר לא מפריע להם....יום אחד כשניערו את החול מבגדיהם הוא הביט בה דקות ארוכות "את לא באמת גדולה, תתבגרי מהאשליה שלך..." והלך... הוא השאיר את ליאור שם... לרסק את כל מחשבותיה, להילחם עם עצמה שוב ושוב... לנסות לפענח את מה שאמר... מתי הוא הספיק לראות מה היא באמת? איך הוא גילה את מה שאנשים אחרים לא רואים כבבר שנים? איך הוא גילה אותה? את החולשות שלה.... היא לא נכנסה לשיעור וגם לא לשיעור הבא....בסיום הלימודים היא הלכה להסתובב, מכתת את רגליה ברחובות העיר ותוהה לעצמה למה המשפט שאמר כל כך משמעותי בשבילה.. יכול להיות שהוא סתם צחק, היא מריצה במוחה את האפשרויות, אבל לא ייתכן, הוא אדם רציני, במיוחד כשהוא איתה.... היא החליטה שתשאל אותו.. אבל ביום שלמחרת נאמר לה שהוא חולה והיום שלאחריו היה היום החופשי שלו... רק שלשה ימים לאחר מכן היא פגשה אותו... היא ישבה שם והוא שוב הגיע מאחוריה בשקט, כרגיל.. מתיישב לידה ונזהר שלא יצא מצב ששמירת הנגיעה שלו תתקלקל בגללה.... בשום שיר היא לא הצליחה להתרכז, כל הזמן הביטה בעיניו העצומות וניסתה לנסח את השאלה כך שלא תישמע  מטופשת... בסוף הצלצול הגיע והוא קם... ליאור המאוכזבת כמעט פנתה ללכת... אבל אז הוא אמר " ביום שלישי אני מעביר שיעור תורה ואמונה לבני נוער ברחוב חביבים 8, תבואי." פקד והלך.... כל השבוע ליאור חיכתה נרגשת... היא אפילו בחרה בגדים ופיזרה את שערה... היא הוציאה את החצאית הכי קצרה מהארון, דווקא! ואת החולצה בעלת המחשוף הכי גדול בארון... שיצאו לו העיניים!! שלא יצליח להתרכז בשיעור.. ליאור תהתה לעצמה מאיפה מגיע כל הכעס הזה על המורה אבל לא הצליחה להשתלט עליו... היא הגיעה לשיעור בעשר דקות של איחור.... היא רצתה שכולם יראו אותה כשהיא נכנסת אבל המורה אפילו לא זיכה אותה במבט או חיוך.. היא ישבה מבוישת על האיחור הטיפשי ורק כשהרימה א עיניה ראתה כי כל הבנות בכלל במכנסיים... אוי, איזו בושה חשבה לעצמה.. אני בשיעור של חילונים..!! כל מילותיו של המורה הגיעו אליה... היא הקשיבה, בהתחלה בזלזול ואחר כך בצמא... מוצאת במילותיו דברים יפים ומעניינים שמעולם לא שמעה... אבל השאלות המשיכו להתרוצץ במוחה... והיא סירבה להסכים עם זה שיש הגיון בדבריו.. בסוף השיעור הוא פשוט פנה והלך.. ופסח עליה ועל שאלותיה שנותרו... ביום שלמחרת הוא שוב ישב איתה שם.... ושום מילה על השיעור של אתמול לא נאמרה... ביום שני שלאחר מכן הוא שוב אמר "תבואי לשיעור" ופנה ללכת... הפעם, החליטה לאיור... היא שואלת את השאלות הכי טובות שלה..! נראה אותו עונה לה על שאלות כאלה.... אבל הוא ענה.. לא התבלבל לרגע, בקולו הבוטח והשקט חיבר משפט למשפט והניח תשובה מושלמת לכל שאלה שהנחיתה בפניו....

לפני שהמורה ברכה חזרה, בשיעור האחרון שלו מיכאל הוא ניגש אליה בצד ואמר.." היה לי נחמד איתך, אני יודע שיש לך עוד הרבה שאלות ואני יודע שאת יודעת מהי הדרך הנכונה, אני רואה מי את, את לא תצליחי לעבוד עלי... אני יודע שאת בסך הכל מפחדת להתמודד... שאת בסך הכל עדיין מתבגרת שרוצה שיגידו לה מה כן ומה לא.. אבל עכשיו את צריכה ללכת, את הדרך שלך... אני מוכן להיות שם איתך.. ואת יודעת שהדרך הזאת תהיה הדרך הכי טובה לך... אם את באמת מעוניינת להמשיך.. בואי ביום שלישי, כרגיל, אני לא אמשיך לקרוא לך יותר..."

והיא הלכה בכל יום שלישי....

וזה לא משנה אם החצאית התארכה או אם הסידור נשאר במגירה... כי אם מתחילים משם אז מסיימים בלי כלום... משהו בליאור השתנה, והיא כבר לא אטמה את אוזניה בכל פעם שנאמרה המילה אמונה, והיא כבר לא העניקה מבט מזלזל לכל הבנות בעלות החצאיות הארוכות והשיער האסוף.. היא המשיכה קצת בדרך שלה וקצת בדרך של כולם.. ויום אחד, היא תצליח ממש ממש ללכת בדרך של הקב"ה... וד' ישמור.... החצאית לא תהיה קצרה....

(ליאור)

היא לא יודעת מה לעשות.... נחמיה שוב הרביץ להראל בגן ושירה שוב חזרה הביתה בוכה.. מה קורה עם הילדים האלו, היא חייבת לדבר עם אביתר... עוד הלילה... הוא כבר יידע מה להגיד לה... וגם קצת תפילה לא תזיק.... ד' ישמור את המשפחה שלה מכל רע, אולי היא גם תלך לבקר את אבא ואמא שלה השבוע... אולי כדאי בעצם שהיא תלך לבקר את מיכאל.... 20 שנה היא כבר מכירה אותו, מורה כמוהו עוד לא היה לה...

קרליבך מתנגן בקרע.... עוד מעט שבת..!