חזרה ליצירות
שירים

כזאת הייתי.

שלי הזאת.. | (07/09/2010 17:53) | 93 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
מה שלא יהיה תמיד הרגשתי מתחתיו,
היינו יכולים לריב שעות והייתי מרגישה אילמת.
כאילו לא אמרתי מילה, כאילו לא באמת נוכחתי,
כאילו כל המילים שאמרתי היו בסך הכל מוסיקת הלווי של המילים שלו.

והוא היה ממשיך,
מדבר שטויות מברבר מילים שהיו עושות אותי כזאת קטנה..
"את כזאת קטנה לפעמים!" הוא היה אומר ועושה תנועה כזאת
של, קצת, עם האצבעות. "אפשר למעוך אותך, את מבינה? למעוך!"

כזאת קטנה הייתי.
קטנה ואילמת, רוקדת לו ריקודים, שרה לו שירים, 
מספרת לו סיפורים, פועלת רק בשבילו.
כי בשנייה אחת היה יכול למעוך אותי ולהפוך אותי לכלום,
לחסרת משמעות, כמו ספר שנופל בתוך חדר ריק מאנשים.

כזאת חסרת משמעות הייתי.
לא היה לי הרבה לומר או הרבה לעשות, 
רק לחכות. לחכות לדבר הבא שיאמר..
לדבר הבא שיעשה שיתווה את העתיד שלי ושלו.
והיו עוד הרבה שתווה את דרכן.. ידעתי ושתקתי.
טיפשה.

כזאת טיפשה הייתי.
היו לו אחרות, קטנות, אילמות וחסרות משמעות.
קצת יותר ממני, קצת פחות ממני, לעיתים אותו הדבר.
ולא אמרתי מילה על כך שהיו אחרות,
על כך שגם לי היו חלומות, 
על כך שרציתי החוצה, רציתי לברוח.

כזאת עלובה הייתי.
"את עלובה, את קטנה, את חסרת משמעות!
לעולם לא יהיה לך האומץ ללכת! לעולם לא יהיה לך האומץ לברוח!
גם אם אפתח את הדלת ואבעט אותך החוצה, תאחזי ברגלי כדי לחזור פנימה!"
שנאתי אותו.

וכזאת שנאה הייתה בתוכי.
כזאת שנאה שגרמה לי לרצות להרוג,
לרצות לנקום, לרצות לשרוף.
וכך עשיתי.

הוא יצא לסיגריה, שתי שאיפות אחרונות, 
אחת לנשמה, אחת לריאות.
הוא כיבה את הסיגריה, והסתובב.
"ארוחת ערב, במהירות."
וברגע שאמר את שלושת המילים האלה
הרמתי את רגלי שנעלה עקב אדום והנחתי אותה על החזה שלו,
לחצתי באיטיות כדי לשמוע איך עצמות החזה שלו מתרסקות תחת הרגל שלי.
ומשם הוא צנח למטה ואת מותו ליוותה מוסיקה הרמונית שלא הייתה אופיינית
לאישיות המרתיעה שלו כלל וכלל.
וכששמעתי את גופו מכה בארץ, הוצאתי את ראשי דרך החלון כדי להיווכח 
למראה החד פעמי הזה של דמו ניגר על רצפת הבית שלי.

וכך הייתה נקמתי.. קרה ומתוקה.

תגובות

חזרה ליצירות