פרק ראשון: מטבעות
מעבר לרחוב הראשי,בפינה הרחוקה מהצומת,עומדת החנות בה נהגתי בנעורי לעזור לאבי להעביר יום ועוד יום.
האויבים היחידים שלי היו הזבובים וריח התבלינים שדבק בבגדי מבלי שאפשר היה להסירו.
לאבי האלמן, כל קונה היתה מטרד שהדיחה אותו לשניות ממחשבותיו וגעגועיו לאימי, בהם שקוע היה עד כדי כך שלעיתים קרובות בהתעלמו מהסובב ומקיומי קינאתי בה, המתה.
את היית מגיעה מדי יום חמישי למלא המזווה בביתך.
תמיד ביום חמישי, כל יום חמישי ורק בו.
גבוהה,שחומה, שערך שחור,עינייך ירוקות בורקות, גוף מפוסל לתפארת, עטוף בגד פשוט וצנוע.
קונה במדויק תמיד את אותם זנים ובאותה כמות,
בשתיקה כמעט מוחלטת ובמבט מושפל ריסים פותחת את ארנק הכסף הקטן שלך מעור, ומשלמת.
השנים היו שקטות והמחירים קבועים וגם הסכום לתשלום היה זהה.
את לא שאלת מעולם כמה, תמיד הוצאת מבעוד מועד שטר כסף מקופל ומקומט עם ערך רב מקנייתך מושיטה אותו לאבי בתנועה איטית מהססת ,
הוא היה אוסף אותו מידך בתנועה חפוזה כנקישה,כמו חטיפה,
ידך הייתה נותרת תלויה באוויר , קמוצת אגרוף, ממתינה לעודף,כחוסכת במאמץ להשיבה ולהושיטה שוב.
רק בעת קבלת העודף היית מרימה מעט את עינייך ומביטה באצבעותיו של אבי המונים לכף ידך הענוגה מטבעות ריחניות, אחת אחת סופר אותן בקולו המיוחד והרך.
עם השנים למדתי לראות איך כל מגע אצבע של אבי בכף ידך היה מרטיט גווך.
בצאתך מהחנות, היה נותר בה חלל מעיק אף יותר מהריק אותו מילאה בדחיסות כניסתך, וגם אם ארכה שהייתך בחנות רק שניות, חלקי דקה,נדמה היה לי אז שהזמן קופא ,עוצר מלכת ונמשך לנצח,
לאחר לכתך זקוק הייתי לדקת התנערות כמו ממקסם כדי לחזור לעצמי.
הייתי מגניב מבט חטוף בפניו המיוסרות של אבי ומחפש בהם הבנה, הזדהות, שותפות לאותה נהרה, אך פניו נותרו רחוקות, טובעות ואפילו צילו של חיוך לא נמתח. ולא יצאתי לרחוב לעקוב במבטי אחרייך בלכתך אף לא פעם אחת.
כך בכל יום חמישי הייתי ממתין לך שתבואי .
ובין חמישי לחמישי הייתי משחזר בזיכרוני דקה קסומה זו במהלך איטי כמו בסרט ישן.
ופעם אחת חלה אבי ביום שלישי ולא נפתחה החנות כל יום רביעי שלאחריו. בערב כאשר מצבו לא השתפר אחזה בי התרגשות בלתי ניתנת לריסון, ידעתי כבר אז שלא יבריא לקראת מחר,ודאגתי. ידעתי שהסחורה בחנות רבה, וביום חמישי נוהגות הנשים לקנות לקראת שבת, ולא תוכלנה להיוותר ללא תבלינים לבישול, והחנות חייבת שתיפתח.וידעתי שתבואי גם את.
אני ,שעד היום לא עמדתי אף פעם לבד בצדו הפנימי של דוכן המכירה,פניתי לאבי בקול רוטט, בלתי נשלט, שאולי אף הסגיר את המתחולל בקרבי ואמרתי ביראה, חצי שואל וחצי מבקש,
שאפתח מחר כרגיל בשמונה, לבד?
כן, הוא ענה לי בקצרה בקול רפה וסתם,
ולאחר שניות מספר הוסיף,
תקפיד במשקל לתת קצת יותר ולגבות קצת פחות,
טוב אבא, אמרתי,
וכשסבתי על עקבי ממנו ללכת הוא הוסיף בלחישה לתוך גבי,
ותנהג בזהירות ובכבוד עם העודף.
וחי אלוהי ששמעתי לראשונה בקולו גוון זר.
וכשסבתי אליו בשנית עיניו היו כבר עצומות כנרדם ופניו חתומות כרגיל.
כשעתיים ישן אבי מבלי שינוע או ישמיע קול ורק זעתו המתגברת העידה כי חי הוא ומחלים לאט.
אני בינתיים הקדשתי זמני לעמוד ליד קרש הגיהוץ הישן וכיבדתי חולצות נקיות של אבי ושלי שהדיפו ריח סבון עז.
תפקיד זה אימצתי בלי אומר ודברים כשנתיים לאחר שאימי נאספה ואני רק בן שתיים עשרה שנה ,בן יחיד לאבי.
ומאז אני מתמיד בו כבר ארבע שנים במומחיות רבה להתפאר.
שעות הגיהוץ הפכו עם השנים שעות של הגות וריחוף וחלקן הגדול הוקדשו לך,
ובכך הפכו יקרות, אהובות ורצויות במיוחד,
לא פעם, בדמיוני, גיהצתי עבורך עליונים ותחתונים ונתתי בהם סימנים כיד הדמיון הטובה.
כשהתעורר אבי סיימתי מזה זמן מלאכתי ובעת לכתו לאה לעבר המקלחת לשטוף גופו מזיעת השינה שדבקה בו, הספקתי בזריזות להחליף את מצעי מיטתו וליישרם כראוי.
אוחז בידו בקבוק שמן פרפין פתוח ריחני עד כאב, יצא אבי מהמקלחת עירום כביום היוולדו ,ולמרות ארבעים שנותיו היה בעל גוף בריא ומוצק, בהיר במקצת מחסך של שמש, וראיתי כי דומים אנחנו מאד במבנה ובצורה ואפילו בשומה על הגב ,בצד, ליד הכתף הימנית ומתחתיה.
אבי מרח עצמו היטב בשמן על חזהו וכתפיו וריח חריף של מנטה זרה התפשט לו בחדר.
קרבתי אליו לשאול לשלומו ואם זקוק הוא לדבר מה נוסף ואולי יסתייע בי למריחת השמן על גבו? ולשמחתי ולבושתי ענה לי שחש הוא כי חומו עולה וישאר כל מחר במיטה, הודה לי על המצעים הנקיים וסרב לקבל עזרתי במריחת הפרפין בהסבירו שהריח החריף ידבק בידיי ולא יוסר גם למחרת ולא אוכל ככה לשרת לקוחות עם ריח כבד וזר לריחות הרגילים בחנות.
נפרדתי ממנו לחדרי וניסיתי כל אותו הלילה להירדם ורק לפנות בוקר נחטפתי חולם שוב עלייך ועל מחר.
קולות הכחכוח של אבי ליד הכיור העירוני,
השעה הייתה כבר שבע בבוקר ,
בזריזות שמתי פעמי עירום אל המקלחת חולף על פני אבי שיצא משם שוב עם בקבוק השמן בידו. בירכתיו ושאלתי לשלומו והוא במנוד יד מסמן שאין שינוי לטובה ופולט חלושות , זיפת, ושיהיה לך יום ברכה.
וכאילו דבר שבשגרה הוא לנו שאני מחליפו בחנות לבד הוא לא הוסיף דבר, לא הנחיות לא הוראות אף לא בקשות ,
ונפשי יצאה אליו על האמון והביטחון, וכבר נחמץ לבבי וחרטה אחזה בי על כי שמחתי בעבורך על מחלתו. אך זיכרון ריסייך הארוכים המתרוממים אט ומגלים עינייך, גבר, וכבר בגדים שהכנתי עוד אמש תפסו מקומם על גופי, והגילוח המוקפד והתזת מי הבושם השכיחו עליבותי וכך צעדתי החוצה כולי מעדנות לקראתך.
ליד דלת החנות התעכבתי ממושכות בטקס הרמת הסורג ופתיחת המנעולים
שיראו כולם שהנה חכם בוכריס בן השמונה עשרה בנו יחידו של שאול האלמן עומד לפתוח לבדו את חנות התבלינים.
השעה הראשונה עברה במהירות,
קדחתנות ההכנות של הזזת שקים ,פתיחתם וקיפול השוליים כפה פעור צריכה הייתה להיגמר בטרם תבוא הלקוחה הראשונה.
לאחר מכן החלו נשות השכונה המוכרות להגיע כהרגלן.
כל אחת ואחת מהן טרחה לשאול לשלומו של אבי.
בתחילה עוד עניתי במדויק אודות החום והזעה ונוכחתי עד מהרה לדעת שנכונות זו לפרט ולדייק בפרטים מזמינה מייד שאלות נוספות אשר לא הורגלתי להן מימי.
מיד, מרוב מבוכה, שיניתי מנהגי והייתי פוטר עצמי ואותן במנוד יד שהזכירה את אבי ובאמירה סתמית שהנה הוא מבריא וישוב כנראה כבר מחר לעמוד בחנות כהרגלו.
על פניהן ראיתי הקלה ותודה סמויה על שחסכתי מהן התעניינות מעמיקה יותר, גם אם כנה ואמיתית, בצרותיהם של אחרים. והיו גם כאלה שהציעו מיד עזרה בכביסה או בבישול לשבת אך נדחו בנימוס.
מלאכת המכירה היתה פשוטה, שנות ההתבוננות באבי והעזרה שנהגתי לתת לו שילמו עצמן היטב ולא נמצאה בעיה או סוגיה שלא הצלחתי לפתור בטבעיות ואף זכיתי למחמאות, ואבי בברכות, על שגידל אותי היטב ועוד ללא אם.
אמירה זו הייתה מלווה תמיד בצקצוק לשון מקצועית, שאמר הכל, החל ברחמים והערכה וכלה בניחומים והפך כשגרה ,תוספת אומר לכל דבר חוכמה בנושא.
ידעתי כי אימי עליה השלום, עוד בטרם הלכה ובמיוחד לאחר מותה בגיל כה צעיר, נחשבה צדיקה ומיוחדת בעיני כל, ואהבת אבי אליה היתה מן המפורסמות אשר חוזקה ונתמכה עם השנים בסירובו להכיר ולהינשא בשנית, ואני שלא הכרתיה התקשיתי מאד ללמוד אודותיה משום הכבוד שרחשו אליה הבריות ולא הילכו בה רכיל ומשום שתיקתו של אבי,
לכן רק פיסות של מידע וקטעי משפטים מנומסים שימשו סקרנותי
ורק הבטחתה החד פעמית של ז'ורז'ט השכנה, אשר כונתה בפי כל ז'ו ,
אשר נלחשה באזני כסוד, באחד מימי הזיכרון, לספר לי הכל הכל הכל על אימי ועל מעלותיה כשאגדל, הניחה דעתי להמתין ולא לחקור .
שעות הצהרים חלפו בעילפונן כמו תמיד ובגירוש זבובים שהגיעו כמו תמיד משום מקום ורק אחר הצהרים אופיין שוב בקונים,
גברים שריח יום העמל ממנו הגיעו הישר אל החנות נדף מהם והתערבב בריחות התבלינים, להבדיל מריחות הבשמים של עקרות הבית אשר נהגו לקנות בבוקר ובערב.
לאט לאט רגע השוק ושעת אור אחרונה עוד נידבה אורה ושעתך להגיע כבר חלפה לה בשעה תמימה.
מצאתי עצמי מרבה להביט בשעון אשר למרות חוסר המעש בשעה זו נראה לי כממהר לשרוף את היום ,
כבר סידרתי את החנות ואת הקופה לקראת סגירה ולך עדיין אין סימן.
כמעט והחשיך ואני כבר ניגשתי לדלת למלאכת הנעילה,
טרחתי שלא כמנהגי להביט מבט נוסף וארוך ברחוב לראות שמא התאחרת.
הרחוב האדום משקיעה היה ריק מקצה לקצהו.
רכנתי מעט להכניס המפתח לחור מנעול הדלת אותה כבר סגרתי כששמעתי ממש מעל כתפי נשימה מאומצת מהליכה מזורזת או אולי אפילו ריצה וידעתי שבאת.
מבלי אומר ומבלי להסתובב פתחתי את הדלת ,הדלקתי האורות, נכנסתי אל מאחורי הדלפק ואת שעדיין לא הרגעת וסידרת נשימתך עמדת שם קרוב ובמבט מושפל כהרגלך , בקולך המוכר אמרת וביקשת,
כרגיל בבקשה.
כמי שכפאו שד אירגנתי ושקלתי הכל וארזתי לך התבלינים מבלי להרים עיניי ונקבתי במחיר מבלי ל הביט בפניך .
ראיתי את ידך הענוגה שולה מהתיק את ארנק הכסף הקטן כהרגלך,
פוצעת אותו לשניים וכבר דמיינתי את שטר הכסף המקומט והמקופל מגיח מתוכו אך את בתנועה זרה,חדשה, לא מוכרת ניערת את הארנק קלות ושלית מתוכו בשתי אצבעות מטבעות מטבעות והנחת אותן ישר על השולחן למולי.
קפאתי כאחוז שיתוק ואכזבה , הישרתי מבט לפגוש את ריסייך הכבויים, אך את לאחר שניה של דממה מבלי להרים ראש או ריסים סבבת על עקביך לחשת תודה בגבך אלי ושוב סליחה על שעיכבת ויצאת אל הרחוב.
נותרתי נטוע על מקומי כגדם עץ אין תועלת בו למשך זמן קצר ורק אז הבחנתי שהשארת מטבעות יותר מהדרוש ואני בסערת רוחי לא ראיתי ולא טרחתי להחזיר לך עודף.
באצבעות רועדות מהתרגשות גרפתי את המטבעות אחת אחת מהשולחן לתוך כף ידי, אחזתי בן בחוזקה וסגרתי עליהן באגרופי אותו קרבתי לפניי ולשפתיי להאריך נוכחותך ולאחוז בך
וכשפתחתי אגרופי עלה מהמטבעות לאפי ריח מוכר וחזק של שמן פרפין.
פרק שני: ז'ורז'ט
ז'ורז'ט אישה מעונה הייתה או כפי שנהגו הבריות לכנותה קדושה מחוללת,
היו גם בני תשחורת אשר כאן בארץ חברו כבר לבני המקום ושכחו או לא ידעו כבודה של דרך ארץ משמה ואשר שיניהם היו איטיות מלשונם ולא הצליחו לחסום דברי ההבל שהפיקה, אשר כינוה בטיפשותם קדשה מחוללת.
בז'ורז'ט התקיים חלומו של יוסף במדויק אבל במכפלות של שלוש ואחרי עשרים ואחת שנים טובות דבקו השנים הרעות למשך עוד עשרים ואחת שנים ולא הרפו ממנה עד שמצאה מנוחה שלמה מהן בגיל ארבעים ושתיים והיא שמחה לקראת בוראה.
בגיל ארבע עשרה נישאה לרצון שהיה בן שבע עשרה שנים בנשואיו והיא ילדה דקיקה עם ניצני שדיים קטנטנים, שחיטובי גופה טרם נתנו אותותיהם בה ועם
מאור פנים אותו לבשה תמיד, גם במחסור, ובמיוחד היתה עם שכל טוב אותו ירשה מאימה .
בת שמינית לאביה אשר דבק בקודש ולא הותיר לעצמו זמן לעינוגי חולין, ומנין ילדיו היה תריסר רק כי הקפיד בכיבוד עונתה של רעייתו אשר בטרם נישאה לו כבר נישא דבר יופיה בפי כל .
נשואי שידוך היו אלה כנהוג באותם הזמנים, אבל רצון בעלה לעתיד שם עינו בה עוד לפני האירוסין וייחל לקראתה במחשכים תוך ייסורים מאיסורים רבים ועינויי נפש מפחד העברה שבמחשבה.
היא שילדותה היתה כולה חופש ודרור והערצת הקרובים על שיכלה הטוב לא הבחינה בו כלל וכשהגיעה לפרקה והוצעה לו, ראתה את זיו פניו לראשונה ובחושיה הבריאים הבינה מיד שרצויה היא ונחשקת ,נענתה שלא מתוך כיבוד אב ואם כי אם מרצון לרצון.
רצון ,בהיר עור היה עם גבות דקיקות ומשורטטות שלא כמו רוב היהודים שם,
תלמיד חכם היה ונעים הליכות ,מרבה במצוות ועדין במראהו בלשונו ובהתנהגותו.
ובאושרו הרב על כי חלומו התגשם נהג בילדה כבמלכה והרעיף עליה ככל שיכול היה
והיא אשר ניגלה לה אצלו עולם חדש נדיב ואדיב עד מהרה התאהבה בו ונקשרה נפשה בנפשו עד כי זנחה כל דבר הבל אחר ודבקה רק בו. והיו השניים יחד עד כי נקראו בפי כל, השניים או ההם. והיו הבריות אומרים, רצון של ז'ורז'ט או ז'ורז'ט של רצון ואף פעם לא קראו לאחד בלי שמו של השני והיו דווקא מרבים בשיחה על בני הזוג.
לאחר שבגרה מעט, יפתה עד להטריף את החושים. עיניה ירוקות כהות ועמוקות כשל חתול, ריסיה השחורים ארוכים מאד מאד ומתעגלים היו ככרסה של אישה הרה,
שערה שחור כפחם כתוש היה גולש ומתבדר לו ברוח, אפה כשל הגויים משורטט, קטן וישר היה עם נחיריים מצטנעים ומאורכים ,שפתיה אדומות ומלאות אשר השתרבבו מעט קדימה, אותם היתה נוהגת דרך קבע ללחלח בלשונה הקטנטנה והורדרדה ולאוספם אחת מתחת לרעותה כמתנשקת ,מפני היובש והרוחות.
מצחה היה בהיר משל האחרות ובלט בחיוורונו בים שערותיה השחור והרך וצווארה הארוך היה לבן וענוג כשל צוואר הברבורים שנהגו לפקוד בעונתם את השמיים. קימוריה היו מגולפים ידי אומן,ביטנה שטוחה ושדיה הזקופים ,הכבדים והעמוסים כל טוב ניקרו עיני הבריות,ובעת שהיתה מזיעה בחולצתה היו פיטמותיה מדקרים את פשתן חולצתה בחוצפתן.
רגליה היו מתבלטים מתחת שמלתה הארוכה וממלאים אותה במידה הנכונה מבלי למתוח אותה לצדדים והיכו שוק על ירך כל הרואה אותם. ועת היתה מהלכת בקיץ בסנדליה היה קרסולה הדקיק הארוך והמחוטב מעורר פליאה כיצד נושא הוא בעומס ההליכה ונראה היה שכל צעד עומד הוא להישבר וכף רגלה שהיתה מבצבצת מתחת שובל שמלתה הכהה בעת צעדה בחיפזון היתה תמיד נקיה ומטופחת, עדינה ורכה ולא ככפות הרגליים של בנות המקום אשר ערוצים חרוצים נפערו בעור עקבם , אצבעותיה היו ישרות ומסודרות זו ליד זו באורך משתנה וציפורניה גזוזות ,נקיות ושקופות וכך גם אצבעות כף ידה.
עכוזה דמה לאגס בשל שצווארו דקיק במותן ומתעגל בשרטוט עדין כלפי מטה והשמלה היתה מרחפת מעליו ונצמדת אליו כמאהב ולעיתים מפשקת בו קו באמצע.
הליכתה עם השנים הלכה ודמתה יותר ויותר לריחוף קליל וכל ניע גו שלה אמר שירה והיה מחלץ אנחת כאב מכל הגברברים ברחוב בו עברה.
והיא מתעלמת היתה ולא רואה ולא מתעניינת וגם לא מודעת כלל לסגולותיה הגשמיות ומותירה אחריה שובל ריח הבשמים אתם כיבדה בשרה והכל למען רצון שלה, וכמתת אלוה מצאו זה עם זו את סוד תענוגות המיטה עד כי נתקשו לקדש מצוות נקיים, וכיבוש היצר היה להם קשה ממות .
והיו אולי מתקנאים בהם האנשים עד כדי אסון לולא דבקה בהם הערירות כי ילדים לא נולדו להם .בתחילה מפני שהמתין בעלה שתתבגר ונהג בה חמלה כמצוות אמו ולאחר מכן כי בושש מזלה לבוא ונחשבה יפה ,חכמה ועקרה ועל כן הנידו האנשים ראשם בדברם עליהם והיתה שיחתם כבושה בהתפעלות ובחמלה ולא קינאו, מחשש עיין הרע.
והזוג כמו לא נזקקו לדבר מלבד האחד את השני היו תמיד ביחד ולכל מקום היו הולכים ביחד ומתלחשים ביניהם כאשר ראשם נוגע זה בראשו של זה, ושומעי רכיל וסוד שקרבו אוזנם להאזין סיפרו שדברי אהבה דיברו תמיד וכי היא מכנה אותו מלך שלי והוא מכנה אותה בשם טבון ולא ידעו על שום מה.
רצון אשר היה מאושר באדם הפך עם השנים חכם גדול בתלמודו, עד כי היו באים להיוועץ בו גם מבוגרים ממנו בענייני יומיום והיו מבקשים ממנו בצנעה שישאל גם פי רעייתו עצה, בכל דבר שנגע בנשותיהם ובכלל, כי יצא שם שכלה ותבונתה בכל המחוז.
לאחר שבע שנים מנישואיהם והיא כבר בת עשרים ואחת והוא בן עשרים וארבע,
כשנה לאחר שחזרו יחדיו מהעיר הגדולה לשם נסעו יחדיו כדי שרצון יעמיק תלמודו אצל החכם הגדול ,בעת חתונת בן עמי, אחיו הצעיר של רצון, שהיה עלם חמודות אף הוא, אך חולה במחלת הנשימה, וזמן רב חיפשו עד שמצאו לו שידוך הולם, עברה וגלשה שמחתו של רצון כל מחסום על מנת לשמח לב חתן בכלה, וכך נתן דרור להתרגשותו ונתן עיינו בכוס ובטוב ליבו ביין לראשונה בחייו, ישב עם חבריו אשר דובבוהו וסיפר להם כממתיק סוד שיכורים על מה ולמה קורא הוא לאישתו טבון, ואמר, שהוא אצלה נכנס כלחם הנכנס לטבון ביום שישי ונאפה אצלה עד שהופך לחלה לשבת, כל יום מימות השבוע. ועוד הוסיף בגילופו ותאר את כל מעשי האהבה והשובבות ששניהם נוהגים בצנעה, והפליג לספר עד פירטי פרטים דברים שונים ומשונים שהיו חדשים לגמרי לשומעיו ונשמעו להם כסטייה מדרך הישר. על מעשה לשונות באברי המין ועל שימוש בנקבים שראוי לא להזכירם כלל בקהל, ועל אצבעותיה העדינות החודרות אצלו לכל מקום ומועכות אשכיו, ועל צלילים וגניחות ותנוחות משונות ועל היפוך תפקידים ועל רכיבות ודהירות, ועוד כהנה וכהנה דברים אשר הממו את שומעיו וטרפו חושיהם.
וכבר למחרת בעודו מתאושש מהיין ,השמועה כבר תפסה כנפיים ברחוב והגיעה גם לאוזני הגויים וחברה לה חבורת פרחחים זדים בני ישמעאל וחטפו את ז'ורז'ט ולקחוה עימם למדבר ועשו בה מעשים ואבדו עקבותיה למשך שישה חודשים שלמים.
אבל כבד מהול בבושה גדולה תפס את מקום האושר.
כעבור שישה חודשים עת שבה ז'ורז'ט לבית בעלה פצועה ופרועה ורוחה כמו נסתתרה ,שתקה כמעט כאילמת ואמרה וחזרה רק על מילה אחת במשך שלשה חודשים נוספים, מניין, מניין, מניין ואיש לא ידע אם ביקשה מניין ללוות מותה או מניין זדים רשעים קטפו במדבר חייה גם אם לא הרגוה.או קיללה במניין מיתות את הרשעים.
בתום שלשה חודשים משובה נולד לה בן בדיוק בחודש התשיעי לחתונת בן עמי
ולא ידעו לומר אם של רצון הוא או מאינוס נולד.והיא חדלה לשנן את המילה מניין והשתתקה לגמרי למשך עוד כשבע שנים.
רצון אף כי שאל בעצת הרב אשר ברחמיו וחכמתו פטר את אשתו מכל חטא ואף התיר אותה לו, לא קרב אליה יותר אף לא פעם אחת. אך את הבן הנולד אהב אהבת נפש גדולה אף מאהבתו את ז'ורז'ט ,גידלו כבבת עינו וטמן בו כל זמנו ומרצו והילד אשר דמה רק לאמו כשתי טיפות המים לא נתן סימנים ברורים באשר לאביו, שכן לא דמה לו במראה ולא באופיו. ובגיל חמש הלך לעולמו ממחלה נסתרת ולקח סודו עמו ורצון אשר התגבר על חטיפת אישתו בהתמסרו כליל לבנו ,לא עמד לו כוחו בשבר, ובתום השבעה נטל את חייו בידיו על קבר הילד ונקבר בסמוך אליו.
עוד כשנתיים המשיכה ז'ורזט לחיות עם חמיה אשר הרעיפו עליה רק טוב ברחמים גדולים עד שנטלה בחבילה קטנה מטלטליה ועלתה לבד בשיירה הגדולה לישראל,
וכאן לאחר שבע שנות שתיקה תמימות נשקה לאדמה ולראשונה ברכה הגומל ושהחיינו.
בארץ שיכנו אותה בתחילה במחנה אוהלים ובמחנה היו עמה עוד רבים וזרים אותם לא הכירה ועימם לא דיברה מטוב עד רע למרות שחלקם היו עמה בדרך הארוכה לארץ.
והיו כאלה שכמוה היו בודדים והאישה היפה בת העשרים ושמונה עם מראה הנערה היתה מסעירה את רוחם בלילות בעת שכבו לבדם לישון ולא קרבו אליה מחמת השם שיצא לה כמוזרה ומסתגרת .
בעוד שכניה לאוהלים ניסו מיד עם הגיעם למצוא להם פרנסה וקשרו קשר עם הותיקים היתה היא מתחמקת מכל מגע עם בני האדם ורק כאשר נזדמן לה לדבר עם אחד מהשלטונות או מאלה שהגיעו לפניה לכאן היתה מתעניינת אך ורק בדבר אחד, האם מכירים הם את עמרם ומרים מניין ואת מקום מגוריהם.
כבר לאחר היום הראשון במחנה היתה יוצאת כל בבוקר מוקדם להתיישב ליד משרדי ההנהלה אשר שכנו בצריף בקצה המחנה וכל מי שנכנס או יצא היתה מפגיעה בו בשאלה שחזרה על עצמה באופן קבוע,
אולי אדוני או גבירתי מכירים בארץ משפחת מנין שהבעל שמו עמרם ואשתו מרים והם כבני ארבעים שניהם ואולי יש להם בת אחת בגיל תשע שאת שמה לא ידעה לומר ואלי עוד ילדים.
וכאשר נשאלה לסיבת ההתעניינות היתה מרימה כתפה ,שותקת ולא עונה.
שנה תמימה חלפה ,את משפחת מניין לא מצאה וכבר התייאשה כי ראתה איך באמת השתדלו כל הפקידים לחפש עבורה את מבוקשה, בגלל שריחמו עליה, או גם בגלל שחשבו שבדרך זו ימצא פתרון של קבע לבחורה המוזרה והעקשנית הזאת, ולא עלה בידם למצוא אף לא זכר למשפחת מניין, אך היא לא הפסיקה לשאול ולבקש ולחפש אחריהם.
בפינוי האחרון של מחנה האוהלים הועברה גם היא לשיכון של עמידר ליד תל אביב
והיא כבר דוברת עברית ואף למדה מעט את מקצוע התפירה משכנתה לאוהלים, שברחמיה לקחה אותה תחת חסותה למען לא תרעב ללחם .
עוד שנה אחת חלפה והיא החלה לעבוד כתופרת בבית תפירה גדול בדרום תל אביב
ומחזריה שהתדפקו בשעריה נדחו בשאט נפש וגם החלה לאכול בכמויות הולכות וגדלות ושמנה מאד כמו רצתה להשחית את גופה ומראיה בהם ראתה סיבה לכל סבלותיה.
האנשים שעבדו עמה רובם עולים חדשים, מגלויות שונות, התקשו לבטא את שמה והיו קוראים לה ג'ורג'ט והיא היתה מתקנת מיד ואומרת ז'ו זו' פעמיים, וכך דבק בה השם ז'וז'ו וכאשר בא עובד חדש , גבר, עם השם ז'וזו' ונוצר בלבול קיצרו את שמה וכינוה ז'ו .
למרות שמידותיה הלכו וגדלו היתה עובדת זריזה ועד מהרה הפכה אהובת העובדים
שכן היתה מרבה לעזור ולסעוד את האחרים ורק מבני עדתה היתה מתרחקת ולא נודע דבר עברה במקום העבודה וכולם ידעו שהדבר החשוב בחייה זה למצוא בארץ איזה משפחת מניין אחת ולא ידעו את פשר הדבר.
יום שישי אחד עת הלכה בצהרים כדרכה לשוק הכרמל לערוך קניות לשבת ראתה את מרים מניין מצדו השני של הרחוב . סליה שכבר מלאים היו נשרו מידה והיא נעמדה כמשותקת. עוד כדקה חלפה וכבר מרים נעלמה מעיניה והיא החלה מתרוצצת בשוק בין הדוכנים מלחשת כבוכיה ישמור השם ישמור השם עד שגילתה אותה כבר מתרחקת עם סליה לכיוון כרם התימנים והלכה אחריה חרישית עד שראתה אותה נכנסת לביית עם חצר קטנה בקצה השכונה.
כשעה חלפה והיא עוד נותרה נטועה על מקומה מבלי יכולת לזוז ואחר כך חזרה באוטובוס לביתה עוד לפני כניסת השבת וללא המצרכים.
כל השבת לא אכלה ולא שתתה ובשני הלילות היתה ערה ובבוקר יום ראשון עם האוטובוס הראשון נסעה לכרם התימנים ועמדה והסתכלה לעבר החצר. כעבור כמחצית השעה יצא מהבית עמרם בדרכו לעבודה ,רק אז קרבה לראשונה לשער החצר וראתה כתוב על תיבת הדאר הכחולה משפחת עשור, לרגע אחזה הספק אך לאחר כשניה הבינה שכמו רבים אחרים שינו את שמם ממניין לעשור ואולי בשל כך לא הצליחה לאתרם
ניגשה אל הדלת ודפקה ,
ליבה הולם כעומד להתפקע ולברוח מחזה,
את הדלת פתחה ילדה צנומה ושחרחרה יפת מראה שנראתה כבת עשר או קצת יותר , ומשראתה את האישה השמנה וסתורת המבט העומדת בדלת קראה מיד בקול דקיק לאימה שבאה ונעמדה מאחוריה, מביטה באורחת ושאלה אותה לרצונה ,ועוד בטרם השיבה ז'ורז'ט דבר כבר זיהתה אותה למרות כל המשקל הנוסף על גופה ומיד ציוותה על ביתה להיכנס לתוך הבית, יצאה החוצה לחצר וסגרה את הדלת מאחוריה.
כך עמדו שתי הנשים עוד מספר דקות מביטות אחת בשניה בלי לאמר דבר וניכר היה שסערה גדולה מתרחשת בלבם .
מרים דיברה ראשונה ושאלה איפה רצון , ז'ורז'ט שהבינה שאינה יודעת על שהתרחש ענתה , מת לפני ארבע שנים, ומיד המשיכה ושאלה, והילדה? מרים היססה לרגע ואחר כך אמרה בשקט
זאת הילדה היחידה שיש לנו ,
קוראים לה יסמין ,
לא סיפרנו לה והיא לא יודעת דבר,
טוב לה אצלנו
והיא הבת שלך ז'ורז'ט.
פרק שלישי : מסע
עוד זמן רב עמדתי שם מאחורי הדוכן בחנות רכון קדימה נשען על שתי ידיי ומביט במטבעות אותן פיזרתי חזרה אל השולחן ,
מביט בהן מבלי יכולת לחשוב מסודר,
לאחר מכן התיישרתי והרחתי שוב את כפות ידיי ומכף ידי הימנית בה אחזתי את המטבעות עלה ריח פרפין ואילו בכף ידי השמאלית רק מקצה האצבע המורה איתה גרפתי את המטבעות מהשולחן לכף ידי הימנית נדף אותו הריח.
התכופפתי שוב להריח את המטבעות ישר מעל השולחן שמא לא מהן בא הריח ואולי נגעתי בשכחה בבקבוק השמן בבית אך עלה מהן ריח חריף של מנטה כריח הפרפין אשר השתמש בו אבי.
האורות בחנות דלקו הדלת והסורג היו פתוחים ואני לא יכולתי לאסוף את עצמי למלאכת הסגירה ,
לפתע שמעתי את עצמי מדבר בלחש וממלמל לעצמי,
לא יאומן, לא יאומן, שאול ויסמין ,יסמין ושאול. ורק אז הבנתי שאני לראשונה מעלה על דל שפתיי בקול מלא את שמך המפורש אותו הגיתי רק בחלומות ולאבי קורא בשמו הפרטי כדרך הצברים או הפשוטים כפי שנהגו הבריות לכנות את אלה אשר כינו אביהם בשמו המפורש.
לאט לאט התחלפה לה התדהמה בזעם ועלבון שהלכו וגברו אם מפני כבודה המחולל בעיניי של יסמין או זיכרונה של אימי ובעיקר מפני קינאתי שלי
מצאתי עצמי מהרהר בליבי ומגלגל ובודק אירועים וזמנים אשר אולי יכלו בעבר לרמז על מעשה הניאוף המוזר הזה של גבר בן ארבעים עם נערה בת שבע עשרה ולא מצאתי אחיזה ורק הכאב והצער על עצמי ותחושת תיעוב חדשה וזרה כלפי אבי מולידי על שמצא מכל הנשים בעיר דווקא לדבוק בנערה רכה בת שבע עשרה, אהובת ליבי, אשר יכלה להיות ביתו, שכן הייתה צעירה אף ממני בשנה תמימה.
חשתי איך ההערכה והאהבה לאיש הזה מתחלפת לה בתחושות שלא ידעתי כמותן עד אז ואיך קורס האמון באבי, האדם היחיד שנותר לי בעולם,
חשך עלי עולמי ותחושת אובדן ויאוש כבד החלה מפעפעת בקירבי עד שמצאתי עצמי עומד ובוכה כתינוק בכי מלא ואמיתי עד כדי רעד.
לא ידעתי איך אוכל להיכנס לבית בו נמצא אבי ומה אומר לו כשאבוא וכך מצאתי עצמי חולף ליד שער ביתינו , כבר לאחר שסגרתי החנות, חולף ולא נכנס , חולף שוב ולא נכנס ,רואה את האור בחדרו של אבי ובמקום מחשבות אודות דאגתו לי על שמתאחר אני, מצאתי עצמי מתהלך, מקלל לידתי, בז לאבי, מתגעגע לאימי שתחבק כתפי ומדמיין אותך בזרועותיו עד קבס
וידעתי אז שדבר כבר לא יהה שוב דומה למה שהיה .
בלי משים ובלי כוונה ברורה מצאתי עצמי לפתע עומד מול ביתה של שכנתך ז'ו ולמרות השעה המאוחרת דופק על השער והיא מתוך הבית קראה לי
בוא היכנס ,
ומשנכנסתי לא הייתה מופתעת ולא שאלה לרצוני ורק דחפה לי ברגלה השמנה שרפרף לשבת עליו ליד הקיר והתיישבה מולי על הכורסא המרופטת , אישה שמנה בנשימה כבדה,עם חלוק עבה וארוך ועם פנים עייפות.
לאחר שהתיישבתי והיא מולי, חזרו אלי במעט עשתונותיי ,חשתי מבוכה יען מימי לא ביקרתי בביתה וגם לא באתי עד אז לביתו של איש מבלי שאוזמן ובודאי לא בשעה כזו
וגם הרגשתי את הדבקות על פניי מהבכי הקודם שנרגע כבר והתביישתי, ,כמעט קמתי ללכת ולהתנצל כשהיא ציוותה עלי,
שב ,ידעתי שתבוא אמרה ,אם לא היום מחר או מחרתיים וכל יום טוב כמו אחיו.
ישבתי ולא סיפרתי דבר ולא שאלתי מאומה כי ניטל ממני הדיבור וכמעט לא שלטתי ברעד הבכי שהחל שוב מתדפק וזוחל מבטני אל גרוני, לכתפי ולגבי.
בחושיה החדים שלא היו נהירים לי, כאחת שרואה את הבלתי נראה,כמבחינה בסערת רוחי היא קמה לאט ,בכבדות ובמאמץ רב מהכורסא, קרבה אלי, נעמדה לצדי ובעמידה חיבקה את כתפי בזרועה ובידה הכבדה כפי שלא זכרתי כבר שנים הרבה,
בכי וגעיה שטפו אותי למשך דקות שלמות.
משנרגעתי לא שאלה מדוע בכיתי ורק אמרה לי,
בוא, הגיע השעה , אספר לך.
חזרה לכורסתה הישירה מבטה לעיניי ואמרה לי
תסתכל לי בעיניים כשאספר לך כי הן מספרות את אשר הפה לעולם לא יספר במילים,
וכך הסתכלתי לה בעיניים והיא לא הסירה עיניה ממני .
כל אימת שפזלו עיניי לצדדים היתה מפסיקה לספר עד שאשוב להביט היטב בעיניה כקוראת בעיניי אם קשוב אני ואם מבין אני ואם יורד אני היטב לסוף דעתה בכל משפט שאמרה.
וכל זמן שדיברה היתה רכונה מעט קדימה ,כפות ידיה פרושות על ירכיה כעומדת לקום וכף ידה לא היתה שמנה כלל ואצבעותיה היו דקות ועדינות כמו היד שלך ופניה קרובות לשלי עד שחשתי את האוויר היוצא מפיה.
היא סיפרה לי והאריכה לספר עד לפרטי פרטים על ילדותה ,על נעוריה שם ,על אביה ואימה על אחיה ואחיותיה ,על השכנים והמנהגים, על אמונות טפלות ועל פחדים לחשים ושבועות,על המשחקים, על החברות ואני הקשבתי ונחטפתי אתה לשם עד כי לא זכרתי למה באתי אצלה.
היא סיפרה על שיחות הנשים ועל הרכילות ,על התסכול שחוותה בהיותה נערה נבונה וחכמה בעולם בו רק לגברים היתה שמורה הזכות ללמוד. על איך למדה קרוא וכתוב מאחיה הקטן ממנה בלילות, בסתר, לאור נר.
על רצון שלה ועל כך שבשעה שנישאו ידעה היא על הלכות גבר באישה יותר ממנו
רק מסיפורי הנערות שנישאו מוקדם והיו מנצלות כל הזדמנות בהעדרו של בעלן כדי להמשיך ולשחק עם בנות גילן והיו מספרות עם צחוק מתגלגל על אירועי הלילה הקודם.
על עקרותה המתמשכת ,הבושה הכאב והאכזבה שליוו אותה ואת כולם בשל כך ועוד המשיכה לספר לפרטי פרטים דברים קטנים כגדולים וכל אותה העת היו עיניה תקועות בפניי ואני כמהופנט מקשיב לראשונה בחיי לאישה המדברת על עצמה בגוף ראשון ועוד על נושאים אשר החשאיות היתה יפה להם מחמת הנימוס, הכבוד והבושה.
כל אותה העת היה קולה יציב רגוע ואחיד ,דבריה בשטף נאמרו כמקריאה הכל מדף שבתורה וכשראתה בפניי את התמיהה על סיפורה האישי המתמשך על ילדותה ונעוריה, שם, עצרה לרגע קט וכמתנצלת שאלה מבלי להמתין לתשובה ,
אתה שואל ודאי כיצד כל זה נוגע לך?
ולראשונה הרימה ידיה מעל ירכיה אספה שערות בלתי נראות מצדי ראשה,
נמתחה לאחור עצמה את עיניה וראיתי כיצד פניה מתכרכמות שפתיה מתעוותות כלפני בכי, גביניה מתכווצים והיא שוקעת לתוך עצמה ,פוערת פיה לשאוף אויר ,פושקת שפתיה כרוצה להמשיך ולספר ושבה וחוזרת להדקן וכך מספר פעמים וניכר היה שהסערה הפנימית אם כי מזדחלת היא רק טיפין טיפין החוצה, רבה וגדולה אלפי מונים בתוכה וקורעת אותה לגזרים.
כנמלכת בדעתה שבה לרכון קדימה מציבה את שתי ידיה העדינות על קצה השולחן המפריד בינינו ,שבה לנעוץ עמוק את עיניה בעיניי וחזרה לדבר באותו טון שליו ורגוע מדלגת על שנים ואירועים ,מספרת על החטיפה, מבלי לתאר את מה שארע במהלכה רק ציינה העובדות והזמנים כמדווחת בתמצית על השתלשלות של סיפור זר.
על הולדת בנה שלא נקבה בשמו ,
על שתיקתה
ועל רצון שנכרכה נפשו אחרי הילד והיה לו אב ואם
ועל מותו ועל ההתאבדות
ועל ההתנערות ועל העזיבה
ועל המסע ארצה .
כשעצרה בשטף דיבורה ,שבה ונמתחה אחור ולא שאלה יותר אם אני מבין את הקשר ורק העווית בפניה הסגירה שוב שמתחבטת היא באם לספר לי את מה שלמענו באתי אם לאו,
שוב רכנה קדימה , נצמדה בעיניה לעיניי והמשיכה לספר על כל שעבר עליה מאז שהגיעה ארצה ,
על סלידתה הראשונית מבני הארץ ואיך עם השנים למדה להעריך מסירותם והקרבתם ,למדה לאהוב אותם ולחוס עליהם. איך היתה מבכה כל חלל וכל פצוע. על תמיהתה הראשונית בראותה את שלל צבעי הפנים ,השער והלשונות שנהגו ללהג בהם בקולי קולות ואיך למדה להכיר עם השנים בטוב ליבם ונאמנותם איך למדה לשמוע את זעקות הלב של הפליטים שבאו מהתופת אך לא השתחררו ממנה ולהשתתף בכאבם, ואיך עם הזמן הפכו הם מזרים לאחים ואחיות.
עוד סיפרה על חיפושיה אחרי משפחת מניין וכאשר ניסיתי להפסיקה בשאלה בדבר סיבת החיפוש הנואש שכן לראשונה שירבבה שם זה היסתה אותי ופטרה אותי באומרה,
בסוף תבין הכל .
לאחר מכן סיפרה כיצד מצאה אותם סוף סוף, הלא הם משפחת עשור עמרם ומרים וביתם יסמין המוכרים לי, כיצד עברה להתגורר בסמיכות אליהם ואיך התהדקו הקשרים ביניהם עד כי הפכו כמעט משפחה ולא אמרה עדיין דבר אודות היותה של יסמין ביתה שלה ולא ביתם של עמרם ומרים.
לאחר מכן הוסיפה כלאחר יד , זמן קצר לאחר מכן ,מבלי לציין כמה או מתי, נהרגה מרים בתאונת דרכים ליד הביית ואיך הפכה היא כמעט לאמה
ואז גם באה המשפחה שלך לגור בשכונתנו, אמרה,
אביך שאול פתח את חנות התבלינים ולאחר מכן נפטרה אמך.
ז'ו חדלה מלספר והשתתקה. מששתקה זמן מספיק כדי שאבין שלא תחזור במהרה לדבר הרהבתי עוז ושאלתי ,
אבל גברת ז'ו את הבטחת לי לספר על אמי ומשפחתי
ובדיוק כאשר הגעת אליהם נדמת?!
ומשנמשכה שתיקתה בעוד עיניה ממשיכות להביט בפניי אם כי ברור היה שאינה רואה אותי כלל ,שאלתי שוב,
אולי את עייפה? שאבוא ביום אחר?
וכמעט שנשתכחה ממני בערבוב הסיפורים והדמויות סיבת בואי ,ריח הפרפין על מטבעותיה של יסמין ואבי שבודאי כבר נטרפת דעתו מדאגה לי.
אך היא הנידה בידה בביטול ,מסמנת לי בידה לשבת והוסיפה בלחישה צרודה,
היום או אף פעם לא.
השתיקה בחדר הקטן היתה סמיכה ודביקה,
אני ישבתי על השרפרף כשגבי נשען קלות על הקיר שמאחורי, רגליי כבר החלו לכאוב מחוסר התנועה ולא הרשיתי לעצמי להתנועע כמנסה לחסוך באיושה שתעורר ודאי תנועתי.
ז'ורז'ט ישבה מולי בכורסתה הישנה נשענת לאחור ראשה מונח על המסעד, פניה אל עבר התקרה ועיניה עצומות כישנה,רק תנועות חזה בנשימתה העידו כי חיה היא. הזמן עמד מלכת . נאמן לבקשתה המשכתי להביט בפניה מבלי להסיר עיניי ממנה ממתין שבכל רגע כהרגלה, תתיישר ותפנה שוב אלי רכונה קדימה, ידיה יאחזו שוב בשולחן או יונחו על ירכיה ובקולה השליו והבוטח תמשיך בסיפורה.
דבר לא קרה.
לרגע חלפה בראשי המחשבה שמא כרעה בנטל מאמץ הסיפור ונרדמה
וכבר התחלתי מחשב בלבי כיצד אצא בשקט מהבית ואסגור אחרי בשקט את הדלת מבלי להעירה,
כבר החלו חוזרים אלי הזיכרונות מהחנות בערב, אם כי נדמה היה לי שהדברים התרחשו לפני שנים הרבה ונתערבבו הם בסיפוריה של ז'ורז'ט כאובדים בזמן ובמקום ומאבדים ממשות. וכבר נדרכו שרירי רגליי לקום כאשר שמעתי את קולה לוחש.
אחותי יונה ,הצעירה ממני שנישאה אחרי, עברה להתגורר אצל בעלה בכפר הולדתו מרחק יום רכיבה על חמור ,
בעלה משה היה מתמחה בכתיבת ספרי תורה אצל חכם ידוע שהתגורר שם ושכחתי כבר את שמו, אמרה,והוסיפה, איש תם וישר דרך היה.
ראשה לא פנה לעברי בדברה, עיניה עצומות, פניה לתקרה , לא הקפידה עוד להביט בעיניי כמקודם. קולה היה סדוק על גבול הצווחה החרישית שהזכירה לי את בכין הכבוש של האבלות,ודמה יותר לנהי מאשר לדיבור רגיל של בני האדם.
כעבור שנה, הוסיפה, ילדה תאומים.
ילדה חלשה הייתה אחותי וכמעט נפחה המסכנה נשמתה בלידה וחלתה לאחריה ובעלה שעסוק היה בתורתו לא מצא ידיו ורגליו עם השניים ומאחר ואימו זקנה הייתה ביקש עם שליח מאימי שתלך אצלם ותסעד אותם זמן מה.
עכשיו ז'ורז'ט כבר בכתה ממש ,גופה היטלטל ברעידות קלות בדברה, עיניה העצומות לא יכלו לסגור מבעד לדמעות לשטוף על לחייה, המילים נלחצו מבין שפתיה שבורות וקטועות וככל שהוסיפה לדבר כך הלך קולה והפך גבוה יותר צווחני יותר כקולן של המקוננות בבית האבלים והיא נאלצה להתאמץ יותר כדי שהמילים הנאמרות יהיו שלמות ומובנות.
אני ורצון חשבנו שאימי לא תעמוד בתלאות הדרך ובפרידה מהמשפחה אשר אמורה היתה להיות ממושכת והצענו ששנינו נלך לסעוד את אחותי וילדיה.
מאחר וחסרי ילדים היינו אך אני כבר מנוסה הייתי בטיפול באחי הקטנים ,התקבלה ההצעה בשמחה ואף בתודה ,בברכה ובהבטחה שהשם יראה חסדינו וייתן גם לנו ילדים משלנו
וכך לאחר יום של אבק דרכים הגענו בית אחותי לשמחתה הרבה.
רק בת שמונה עשרה הייתי אמרה וחזרה על המשפט כמתנצלת בת שמונה עשרה וקצת ,ילדה קטנה, נשואה כבר כמעט חמש שנים ללא ילדים, פרצה בבכי קשה ומתוכו הבליחה ,
הולכת לטפל בילדיה התאומים של אחותי הקטנה ממני וכמעט בצרחה הוסיפה, ורצון מחמל נפשי הולך עמי ועם השליח כל הדרך ומדבר אלי דברי ניחומים כשראה כמה נעצבת הייתי.
כבר קשה היה לעקוב אחר רצף דבריה שכן הבכי ,הרעד וקולה הלוחש לעיתים ,לעיתים צועק, ובמיוחד חוסר הסדר בדברים שהשתרב בתוכם כל העת והמילים ילדה קטנה ילדה קטנה ,היקשו על ההבנה.
ז'ורזט עצרה בשטף הדברים, התנשמה, אגרפה כפות ידיה קרבה אותם לעיניה,
פתחה אגרופיה ,הליטה בכפות ידיה את פניה כעומדת מול ארון הקודש ,
התייפחה עוד דקות ארוכות עד שנרגעה מעט, ואז הסירה ידיה מעל פניה ,פקחה אותם, נעצה מבטה בתמונה שהיתה תלויה מאחורי על הקיר ואני לא העזתי לסוב אחור להביט בה ולראותה, והמשיכה לדבר בקול לא לה,מתכתי , זר ומרוחק, כאדם המספר על מישהו ומשהו רחוקים בזמן וכל העת עיניה פקוחות ומצועפות אך אטומות מבע,זולגות דמעות ונעוצות בתמונה שעל הקיר מעלי ומאחורי.
לאחותי היה שכן מבוגר מרצון רק במעט, נשוי,ונולד לו ולאשתו ילד שהיה כבר בן חודשיים כשילדה אחותי את התאומים,
האם חלתה לאחר הלידה,והיתה מתנהגת כמשוגעת המסכנה, רחמנא ליצלן.
לא טיפלה בילד ,לא בבעל ולא במשפחה וכל הזמן היתה מתהלכת בחצר ,מסרקת שערותיה ,חובטת בבטנה ומקללת לידתה שלה ושל בנה.
השכן היה עושה כל מלאכת הבית בנוסף לעבודתו כרוקח מיני תרופות וצורף לעת מצא, ואף ניגש לעזור לאחותי בימים הראשונים לאחר הלידה עד שהגעתי.
נכמרו עליו רחמי מאד והייתי עוזרת גם לו לטפל בבנו התינוק והייתי נכנסת ויוצאת בביתו כבת בית. שתקן היה, חוור עור ,מנומס ואדיב, והיה הוא אסיר תודה עד מאד.
לילה אחד עמדתי לרחוץ גופי במחסן הקטן בחצר בית אחותי בו התקין בעלה משה מקלחת, אותה הכין מפח מנוקב אליו היו זורמים המים מהחבית הגבוהה, ואני אז לאחר ימי טומאתי אך עוד מדממת ולמחרת כבר התכוונתי ללכת שוב למקווה הנשים להיטהר.
כבר עשרה ימים חלפו מאז בא אלי רצון ואני כולי ציפיה לקראתו.
והנה רואה אני מבעד לחרכי העץ של המחסן זוג עיניים מביטות במערומי וכבר חשבה נפשי לפרוח מקרבי כשחלפה בראשי המחשבה שרצון מגעגועיו אלי חומד מראי העירום ונרגעתי , אף התחלתי מסובבת על צירי ומלטפת אברי כפי שאהב רצון לראות משכבר, כשפניתי שוב להביט בחרך הקיר לפגוש בעיניו ולחייך לקראתו
ראיתי את הגבות מעל העיניים והן היו עבות וסבוכות ולא דקות ומשורטטות כשל בעלי וגם גוון העור סביבן היה חיוור ממש כמו זה של השכן.
קולה של ז'ורז'ט היה צונן ומנוכר בספרה לי כל אלה,כאילו רק כך יכלה לספר לבחור זר מעשה אותו הלילה.
הצמידה כפות ידיה לפיה כמסתירה את שפתיה ולחשה לתוכן בשקט ובאיטיות מילה אחר מילה במתינות ובהטעמה שלא תתבלבל אף אות כאילו כל עולמה וקיומה תלויים בהבנתי אותם ואמרה,
אני לא צרחתי ולא צעקתי . מעשה שטן הדליק בי אש זרה, לא מוכרת ,
עמדתי שם עירומה בפני השכן, גבר זר, באמצע הלילה ,ילדה קטנה בת שמונה עשרה,בסוף נידתה.
וכאילו כישוף אחז בי ,יצאתי מהמחסן ועמדתי לאור ירח אפל מולו ,הושטתי את זרועותי פתוחות לקראתו ללא אומר והוא קרב אלי עד שחפנתי אותו בתוכן וגופו שהרעיד בתשוקתו היה מריח ריח התרופות שרקח.
הוא הרימני על זרועותיו ,מתקשה לצעוד ואני כמתעלפת בזרועותיו ,
נשאני אל חדרו אשר אליו לא נכנסה אישתו מזה שנה מאז הרתה וכרעה ללדת.
כאחוזי דיבוק שכבנו,הוא איתי ואני אתו. בשקט ,בדממה מבלי הוציא הגה, והפליא הוא לעשות בי כרצונו כמוצא שלל רב ואני רציתי אותו כמגלה עולם חדש ואסור. מניין פעמים בא אלי אותו הלילה עד שידענו שובע .
לקראת שחר עת עמדתי לחמוק מחדרו ראיתי את רצון ואת אישתו ניצבים בחוץ בדממה ומביטים בי יוצאת סתורת שער .
אני כבר לא ידעתי את נפשי מרוב המחשבות המשונות שהתרוצצו בראשי בעיקר מהמבוכה שאחזה בי לשמע סיפורה של ז'ורז'ט וקפאתי על מקומי מפחד לזוז ולנשום פן אחריד את עולמה בו שקעה כמתעלמת כלל מקיומי בחדר.
עכשיו החלה ז'ורז'ט מדברת מהר,מבלי להביט בי כלל,
בהילות קולה הסגירה כי פוחדת היא פן לא תספיק לספר את הכל והיתה מדגישה דבריה בתנועת ידיים, כעושה מעגלים לפניה בשתי ידיה יחדיו, כאילו הייתה מגלגלת ומאיצה בזמן או במישהו סמוי מהעין כדי לזרזו,
להאיץ ולקרב איזה קץ עלום.
מאז לא בא אליה רצון יותר אף לא פעם אחת במשך שנה ויותר וגם לא אמרו זה לזה מילה אודות אותו הלילה, וכעבור שלושה חודשים עת חזרו לביתם ידעה היא כבר כי נושאת היא בבטנה ממזר או ממזרת ולא סיפרה דבר וחצי דבר על הריונה לרצון.
כלפי חוץ נהג הוא בה כבוד כאילו לא ארע דבר, כדי להסתיר הבושה והיה מתנהג עמה בין הבריות כימים ימימה וביחידות היה מכנה אותה לגנאי בשם טבון כאותו בית אש אשר אליו מוכנסים כל הלחמים ונאפים כאילו היו אותו הדבר ,
וכדי להתרחק ממנה שקע בלימודיו והיה מצליח בהם מאד וגם חיפש ומצא בהם נחמה לסבלו הרב.
היא החלה לובשת מלבושים רחבים להסתיר כרסה המתעגלת ולקראת החודש השישי כבר לא יכלה לכלוא את ביטנה התופחת אט, אף כי חבשה אותה והידקה אותה בתחבושות רחבות ואף כי היתה קטנה ממה שרגילה היתה לראות אצל האחרות.
הפחד פן יוודא הדבר ברבים וימיט עליה ועל רצון אסון ונידוי כבד הטריף את דעתה ולא נתן לה מנוח .
קיללה עצמה ותשוקתה המרדנית ואת יום לידתה ורק את עוברה אהבה כי ידעה, לא עקרה היא .וניחמה עצמה על כך שלא בא אליה רצון בכך שהמנעות זו שלו לקרב אליה שמר את סודה בפניו .
לא היה לה הזמן והכוח לחשוב על סבלו של רצון ועל גורל משפחתם ורק הודתה לאלוהים על כי לא בחר בעלה לגרשה בביזוי . וכשכבר לא יכלה להסתיר בושתה אמרה לו
הנה אני שבה לבקר את אחותי, אם תרצה תבוא עמי. לא ביקשה כמנהגה ,לא שאלה רשותו ולא תרצה לו סיבתה.
לכי לך לאחותך ולזנונייך ענה לה ,אני אלך לעיר הגדולה ללמוד אצל החכם הגדול תורה למען לא ידעו בני ביתנו על כל הרעה אשר עשית ועודך עושה. כאחת מהערלות את ,ואולי משם אגרשך מחיי ואקח לי אחרת תחתייך שתלד לי בן ותהיה נאמנה לי.
נסעו שניהם באותו יום ולאחר שהגיעו בית אחותה לא עצר שם רצון אף לא לברכת שלום או שתייה והמשיך לעיר הגדולה מרחק שלושה ימים ולילות על גמל. ולראשונה מאז נישאו, נפרדו, ואיש לא ידע דבר.
כשבאה בית אחותה לא סיפרה לה דבר ועוד באותו היום הלכה אל השכן וסיפרה לו על דבר הילד שלה ושלו שבבטנה ושאלה אם ייקחו הוא ואשתו את הילוד לאחר שייוולד לגדלו למען לא יהיה כממזר שלא בא בקהל ישראל ,
השכן נתן הסכמתו מיד ואף אמר כי יכפה על אישתו גזרת אימוץ ושתיקה, אך כשראתה שאישתו עודנה בטירופה התעקשה לבדוק גם עמה וכשנודע לזו הסיפור אמרה היא שאם יישאר הילד אצלה תירצחנו נפש בשנתו, ולא יספה .
נבהלה ז'ורז'ט וחזרה בית אחותה אובדת עצות ,בוכה מרה. ולא עזרו תחנוני השכן והבטחותיו שישמור על הילד מכל רע ושאשתו גם אם בטירופה תדבר סרה ,אישה טובת לב היא ולא תיגע בילד לרעה.
כל כך נבהלה ונעצבה עד כי חשבה לקחת את חייה במו ידיה ביחד עם העובר בבטנה ובצר לה ישבה וסיפרה את כל הקורות אותה לאחותה הצעירה ולבעלה .
חלפו החודשים והיא כבר עמדה ללדת והבריות אשר חשבו שהרה היא לבעלה הלומד בעיר הגדולה, כי לא ידעו את דבר המעשה, כבר החלו מלחשים רעה בו על כי מזניח הוא את אישתו בלידתה וכי למרות מצוות לימודיו ,מהשמיים יבולע לו על כך.
ז'ורז'ט קמה מכורסתה ואני מחמת הכבוד קמתי עמה אך היא מיהרה להושיבני חזרה.
היא החלה מהלכת אנה ואנה בחדר בצעדיה הכבדים כמחפשת מוצא למילים ואז כשכל גופה רועד ומשמניה רועדים עמו וקולה היה צרחני כפרה נשחטת עד כי חששתי כבר שהשכנים יבואו לראות מה הצעקות האלה בשעת לילה מוקדמת זו, התפרצה בעודה עומדת וכשדמעות חונקות גרונה וקוטעות לסירוגין דבריה המשיכה וסיפרה.
כשכבר עמדתי ללדת ,
בעלה של יונה אחותי בא יום אחד וסיפר כי מכיר הוא את עמרם ומרים מנין שחשוכי ילדים היו, ומאחר ועמרם בעסקי הבשר מצא פרנסתו, בין היהודים וגם בין הגויים,לא חסר לו הממון וכבר הלכו אל כל החכמים ואל כל המלחשים והמנבאים ולא הועילו אלה בכלום. החליטו השניים בברכת הרבנים לנסוע לארץ הקודש, להתפלל במקומות הקדושים ולבקר קברי צדיקים,אולי מהם תבוא הישועה.
הנה עומדים הם כל יום לעזוב באוניה על הים בדרך לארץ הקודש. וגם הוסיף ותאר טוב ליבם והתרומות והחסדים שעשו כל חייהם ועודם עושים בגלוי ובסתר ,ועל כי לא גבה ליבם בעשרם וכי מקובלים הם על כל הבריות כאנשים טובים וכעושי טוב לכולם ,ולכן הציע שאתן להם את ילדי לאחר הלידה והם יאמצו אותו כילדם שלהם וייקחו אותו איתם לארץ הקודש ואיש לא ידע שם בארץ הקודש כי ממזר הוא ויחיה עימם וינצלו כולם . ועוד הוסיף ואמר כי כבר דיבר עם השניים ואלה נתנו הסכמתם וגם הבטיחו להמתין ולעכב צאתם עד שייוולד הילוד ולנצור הסוד ולא לשוב מארץ הקודש לכאן, כפי שחשבו תחילה לעשות.
ז'ורזט שילבה זרועותיה מלפנים כאוחזת בו רך נולד ונענע גופה וידיה לצדדים כמרדימה עולל ,
התקרבה אלי רכנה לקראתי הושיטה לעברי את זרועותיה כמוסרת לי את אשר אחזה בדמיונה בתוכם ויללה קרוב לפניי,כשבטנה הגדולה רועדת מולי בתוך שמלתה,
כך עשיתי, אלוהים יכפר עווני ,בצר לי כך עשיתי וכאשר נולדה לי ביתי כבר למחרת עטפתיה ולקחתי אותה בית משפחת מניין ומסרתי אותה, ילדה בת תשע עשרה מוסרת את ביתה יחידתה, והם נסעו כבר למחרת היום והילדה שלי שלא הספקתי אפילו להיניקה מחלבי עימם.
עוד דקות הרבה עמדה שם מבכה ואני שלא ידעתי את נפשי רק שמחתי מאד שלא סיפרתי לה בבואי את דבר מעשיו של אבי עם יסמין שרק עתה התחלתי מבין שכנראה היא הבת של ז'ורז'ט ולא של עמרם ומרים עשור כפי שהכרתים.
כבר בקושי יכולתי לשמוע לאחר מכן את המשך הספור,
איך לאחר חודשיים הלכה היא לעיר הגדולה למצוא את רצון לספר לו בצר לה את כל הדבר הנורא שעשתה והסתירה ממנו.
איך התעצב אל ליבו על כי לא סלח לה וייסר את עצמו על כי האלוהים הענישו בעקרות ולא את אישתו,
ועוד יותר ייסר אותה על כך שלא סיפרה באמרו שהיה מאמץ את הממזרת ורואה בה מתת השם ולא מגלה בושתה ברבים.
ואיך חזרו לביתם ליד הוריהם,
ואיך שב וקרב אליה רצון מחדש והיא כדי להפיס רוחו ולפצותו היתה מתאמצת הרבה בשבילו בכל מיני מעשי מיטה משונים והיתה מטריפה דעתו ואיך בעת חתונת בן עמי דודה השתכר רצון עד כי כמעט סיפר כל סודה,
ושוב חזרה אל סיפור החטיפה, על השתיקה ועל הילד ואיך אימץ רצון העקר את בן האינוס כבנו שניתן לו כפיצוי על עקרותו,
כי הכל מידי השם יתברך,
ועל מותו של הילד וההתאבדות.
כבר מיותר היה לי לשמוע איך עלתה לישראל ואיך הגיעה ז'ורז'ט לבית משפחת עשור ומצאה שם את מרים וזו סיפרה לה שאכן יסמין ביתם היחידה, היא אותה ילדה שז'ורז'ט ילדה עשר שנים לפני כן ומסרה להם לאימוץ, וכיצד הבטיחה ז'ורז'ט למרים לנצור לשונה ולא לספר דבר לאיש רק ביקשה שירשו לה לחיות בשכנות עימם ולראות את הילדה גדלה ומתפתחת.
איך הפכה עם השנים משכנה רגילה לבת ביית . איך שמחה בה יסמין ומצאה בה נפש קרובה במיוחד לאחר מותה של מרים בתאונה, מבלי לדעת שז'ורזט אימה היא, ובתוך סערת הרגשות על החטא והשקר גם מצאו שמחה ונחמה פורתא על מזלם הרע והטוב שכך עשה להם האל ,
ז'ורז'ט מצאה את כפרתה בעולם הזה בהיותה קרובה אצל ביתה היחידה יסמין, מבלי שזו תקרא לה אף לא פעם אחת אמא ורק בכינוי דודה ז'ו השתמשה.
שקט כבד השתרר בחדר הקטן, השעה קרובה היתה לחצות היא הסתובבה בגבה אלי והחלה צועדת בכבדות אל עבר חדר השירותים. בדרכה עוד הפטירה אלי מבעד לגבה ,
המתן ,רק ארחץ פניי .
אני ניצלתי את ההזדמנות שיצאה מהחדר וקמתי על עומדי. מיישר את רגליי הדואבות מישיבה ממושכת על השרפרף ובראשי חלפו במהירות מחשבות רבות ומבולבלות ובעיקר תמהתי על שום מה מצאה לנכון לספר לי את סיפורה וגם לא אמרה דבר על אמי כפי שהבטיחה .
אבא שלי בודאי מת מדאגה, שמעתי עצמי מדבר לראשונה, אולי כדאי שאלך עתה? אביך אינו דואג לך ,הוא יודע שאתה כאן עמי, שמעתי אותה אומרת מתוך חדר השירותים בעוד המיים זורמים.
לא הייתי מעכבת אותך לו לא ידעתי זאת הוסיפה ותדהמתי גדלה עוד יותר,
איך יודע? שאלתי, אני לא אמרתי לו דבר ,
והיא כבר נכנסה חזרה לחדר ומצאה אותי עומד ,לא ביקשה כדרכה שאשב ולא ענתה לי, רק הביטה בי בפניה הרחוצים ואני דמיתי לראות שהפכה צעירה בשנים הרבה.
כך עמדה והתבוננה בי ואני מתבונן בה ואין אומר מילה.
למטבעות של יסמין היה ריח של שמן פרפין שמעתי אותה אומרת בחצי שאלה שלא דרשה תשובה.
משפט זה הושיבני באחת חזרה על השרפרף כשק תבלינים כבד הנופל מידי הסבלים כשלא היו נזהרים במלאכתם.
היה ריח של שמן פרפין, שמעתי עצמי אומר כחושש מדבר שקר, היה ריח כבד של מנטה כריח שמן הפרפין, שניתי כאחוז דיבוק וקולי כבר נסדק ועמד לבגוד בי.
למה? שאלתי, למה היה להן ריח של פרפין ז'ו ? שאלתי שוב, קורא לה בשמה המקוצר וכבר עיניי מתלחלחות.
שמעתי שאביך נפל למשכב וחלה, ענתה ,הלכתי אצלו הבוקר לאחר צאתך לחנות לראות אם זקוק הוא לדבר מה ואביך סיפר לי איך גדלת לתפארת ,איך תטפל בכל עניני הבית והחנות ,איך הצעת למרוח אותו בשמן ואיך סרב לך מחשש הריח בחנות. וגם סיפר לי אביך כי מביט אתה בגניבה כדרך הגברים ביסמין בעת שזו נכנסת אליכם לחנות, והוסיף כי היום יום חמישי ויסמין נוהגת לבוא לקראת ערב ותהיו שם לבד.
האדמה לא פערה פיה ולא נענתה לתפילותיי, שנאמרו כמעט בקול. לא ידעתי איפה אטמין בושתי וחרפתי המתגלה כך לפתע. כעסי על אבי שראה, שתק וחשף סודי דוקא לאישה זרה, כמעט ועמד להתפרץ כקללה שהסתננה מפי אל בין שפתיי ורק חינוך ארוך שנים לאיפוק עמד לי הפעם ושתקתי.
אל תכעס חכם, אמרה, זאת אני שלקחתי מאביך מעט שמן פרפין ומרחתי את המטבעות ונתתי אותם ליסמין במקום שטר הכסף .
מבולבל ונבוך רק שמעתי את קולי לוחש ,אבל למה עשית זאת? הרי נהגתי בכבוד כפי שלימדני אבי?
שתקה ולא ענתה לי.
לא תשאל חכם בוכריס איך כל הסיפור הזה קשור אליך ? שאלה פתאום כחוזרת לעצמה.
עדיין אחוז פלצות הבטתי בה מתפלא כיצד זוכרת היא את סיבת בואי אליה, לאחר כל המסע הזה שעשתה עמי אל עברה. אחרי שנחשף סוד אהבתי הכבושה ליסמין בתה. אחרי שהוצגתי כעגל המובל לשחיטה מבלי לדעת שכל הסובבים אותי
מכיר ים ויודעים הכל ורק אני כסומא בארובה מיטלטל בתוך הסערות שבלבי.
לא עניתי, רק הבטתי בה בעיני תחנונים שלא תמשיך לענותני ואמרתי,
כבר מאוחר אולי ביום אחר?
והיא כמבינה ללבי אמרה והוסיפה מייד ובקיצור.
לא לשוא סיפרתי לך כל אלה,חכם.כבר זמן רב שאני ממתינה לך שתבוא לשאול ולשמוע כפי שהבטחתי לך על קבר אימך עליה השלום, ואתה התבוששת, וכבר נגמר הזמן ואי אפשר היה עוד לחכות כי רעה גדולה עמדה בפתח.
אספה נשימתה והמשיכה כממטירה מילים כמים מהברז.
השכן של אחותי יונה? שאלה ולא חיכתה לתשובה,
אביה של יסמין? שאלה שוב כאילו את עצמה.
שאול בוכריס שמו. הלוא הוא אביך. והילד הקטן בו טיפלתי לאחר לידתו זה אתה.
יסמין היא אחותך מצד אביך.
היא לא יודעת דבר ואסור שתדע לעולם ואתה מנוע לקרב אליה מחמת גילוי עריות.
ובנימה מחנכת ומזהירה הוסיפה ואמרה , הנה עכשיו אתה יודע כמעט הכל,
הנה עכשיו גם אתה נוגע באין ברירה
לשחר שטיפס אט אט מהמזרח היה גוון אפרפר עם ריח חזק של סוף מדברי.
עובר אורח- כל הזכויות שמורות
