אבוא

את זוכרת

איך תמיד החול החפון היה חומק מבין החרכים?

כן, אותם חריצים דקים שהיו כמו קווים שאטמת מול עייניך

כשלא רצית להביט בי,

וכשרצית, ולא רצית שאדע.

אני לא שואל, אבל ודאי לא שכחת,

מרכבות האצילים היו משוטטות ברחובות

מפזרות פרחים וגרגירי זהב לאביונים.

ואת, שלא כמו אותם בורים אומללים, לא רכנת ללקט.

רק היית מסתובבת מעבר לפינה ובוכה שיש מי שמנקה את הרחובות,

והיית קוראת בשמי לספר לי שאת מצטערת שאכלת מן הדעת,

ומצטערת יותר שהבאת לי לטעום.

אם היית באה אל החוף שלי אולי היית רואה

איך כל הארמונות שבניתי בחול כבר נפלו,

וכל הזהב שלי היה מדמם לי מבין כל הסדקים שבדעתי,

והאמונות הכוזבות,

אמת, מעולם לא חשדתי בבלתי אפשרי,

אבל איך אפשר לסדוק את הלב

מבלי לסדוק את היד?

וכשבאת סוף סוף,

אל תתביישי אם לא תדעי לקרוא את הכתב,

הידיים שלי עדיין סדוקות מחול ודמעות,

ועוד לא למדתי לכאוב.

רק חכי לי,

אבוא.